הקץ

"סוף סוף…" נשמע קולו הצורמני של האדם בברדס הכחול, "סוף סוף!" הוא צוחק בנימה מרושעת כל כך, שאפשר לחשוב שאפילו בסרטי הנבלים הכי מרושעים שקיימים לא ניתן לחקות כזה צחוק. "אני עומד לעשות כל כך הרבה כסף מזה!" האדם בברדס מסתכל בעיני, עיניו הקטנות המלוכסנות, אשר מרמזות על מוצאו האסייתי, בוחנות אותי מכל כיוון אפשרי, כאילו בודקות אם אני לא זיוף. "תכננתי בעתיד לנסות לתפוס אחד מכם", אומר האדם כשהוא מתרומם על רגליו ופוסע במעגלים, "אבל בחיים לא העליתי בדעתי שאחד מכם יבוא אליי!" הוא מסתכל אל תוך עיני, יודע שאין לי אפשרות לעשות לו דבר. המכונה המפחידה שלו שואבת כל פיסת אנרגיה מגופי, וכעת אני נותר כבול אליה, ללא יכולת לעשות דבר מלבד להקשיב. "שנים, שנים שאני חוקר אתכם", אומר האדם, "בוחן כל מתקפה שלכם, כל יכולת שלכם. כישורי האיור שלי גרמו לי ליצור העתקים מושלמים שלכם, וליצור תכנית שגרפה הון תועפות!" האדם מפסיק לדבר, ומסיר את ברדסו מראשו. פניו רחבות ומלאות קפלים, כאילו הוא הרגע יצא ממכונת כביסה. על פניו עומדות להן משקפיים מבריקות וצרות, והוא מסדר אותם על פניו לרגע. "אבל…" הוא אומר לאחר פרץ ההתלהבות שלו מהמשפט הקודם, " כל זה רק חיקוי…" הוא מסתכל בעיני ומרים את מבטי אליו. "כל זה היה רק חיקוי. אם אני יצליח לגרום לכל התכנית הזו להתגשם… אם אני יצליח לפתח כדורים מיוחדים, שישאבו כל פיסת אנרגיה מכם ויגרמו לכם להיכנס לכדורים הללו בתור אנרגיה טהורה…" הוא מחייך חיוך זדוני, ואומר בנימה מרושעת, "העולם הזה יהפוך לעולם של פוקימונים. הסדרה שלי תתגשם! הפוקימונים יכחידו את בעלי החיים מהכוכב שלנו, ואתם תהפכו לאוכלוסיה החדשה של כדור הארץ!" הוא צוחק שוב ברשעות, ולפתע עוצר ומסתכל עליי במבט משועשע. "אבל יש רק פרט קטן שישתנה…" הוא מחייך ואומר, "פוקימונים לא יתעלפו מקרבות. הם ימותו". הוא צוחק שוב, הפעם בקול רם אף יותר, ואומר "אנחנו נהפוך אתכם לעבדי השעשועים שלנו! כשנרצה, נוציא אתכם מהכדורים כדי להילחם ולסכן את חייכם, וכשלא נרצה, פשוט נהפוך אתכם לאנרגיה! אתם תתרבו בכוח בתוך חווה גדולה של דיטו, שיעבדו בתור עבדי הרביה של העולם הזה, וכך לעולם לא תיכחדו! ולא רק זה, לא תהיה לכם האפשרות למרוד, כי לנו, בשונה מהסדרה, יש כלי נשק חזקים! אני יכול לגרום לעידן חדש להיפתח, עידן שלם תחת שליטתי!" הוא צוחק בקול הרם ביותר עד כה, קול מבחיל עד דמעות. "ואתה, סנדסלאש", הוא אומר בשקט והסתכל עליי, "אתה תהיה שפן הנסיונות שלי בפיתוח הפוכדורים האלו…" הוא ניגש אל הידית האדומה הגדולה, שניצבה בצד המכונה שלפני כמה דקות שאבה ממני ללא רחמים כל פיסת אנרגיה זמינה לשימוש, מסיט את הידית, וקול מנוע חזק נשמע, משמע ששאיבת האנרגיה מתחילה שוב לעבוד. בקרוב, כמו החזון של האדם המחליא הזה, מה שיישאר ממני זה הילה אדומה של אנרגיה. ובזכותי, בזכות זה שאני שפן הנסיונות של האדם הזה, העולם הזה עומד להיהרס לגמרי.

– – – – –

"הפינגווינים ממדגסקר זו חרא תכנית! אני מעביר!" קורא דיטו הקטן, שיושב לצידי על מושב המרצדס המרופד. עיניו בוהות במסך טלוויזיה שניצב על גב המושב שלפנינו, כך שאנו יכולים לצפות בו תוך כדי הנסיעה הארוכה.

"אל תעביר!" אני קורא, "ריקו עומד לנצח את המלך ג'וליאן!"

"המלך ג'וליאן זה חרא!" קורא דיטו ומקפצץ לעבר השלט השחור המבריק, "אני מעביר לערוץ אחר!". הוא לוחץ על כפתור עם ציור של חץ, והערוץ מתחלף מידית לציור של עפיפון צבעוני מחייך.

"איי!" אני קורא באימה, "תעיף את הזוועה הזאת מהמסך!"

"לא", אומר דיטו במבט תמים, ומתיישב בחזרה על המושב. הוא מוציא מגופו הרירי יד סגולה, וחוגר סביבו חגורת בטיחות.

"דיטו, אתה ממש מציק", אני אומר, והוא כתגובה צוחק. אני מלטף את גופו הקטן, ובוהה בחלון, מנסה לא לחשוב על ה"טינקי-ווינקי" או מה שזה לא יהיה שמוקרן על המסך.

"היי, בנים!" נשמע קול מאחורי. אני מסתובב אחורנית, ורואה את היצור היפה והאצילי ביותר שקיים עלי אדמות, כשפרצופו מסתכל עליי ב… כעס. "תפסיקו להשתולל!" קוראת בלוסום, כשהדיטו שלה יושב על הכיסא בניחותא ומנמנם, "אתם תעירו לי את דיטו!"

"דיטו שלי לא בן!" אני קורא בחזרה, "אין לו בכלל מין!"

"טוב, הוא מתנהג כמו בן!" אומרת בלוסום ומסתכלת על דיטו שלה, "דיטו שלי מתנהגת כמו אישה למופת; רגועה, חמודה, שקטה וסקרנית!"

"סקרנית לאוכל אולי!" קרא דיטו, ולמרות שזה היה די מעליב, לא יכלתי שלא להתפרץ בצחוק. "בנים…" אומרת בלוסום ומגלגלת את עיניה, בעודה צופה בנו מתפקעים מצחוק. כנראה שהצחוק שלנו מדבק, כי גם היא מצחקקת קלות, וחוסמת את פיה בעזרת כפתה, אך כעבור רגע מתעשתת על עצמה ומתיישבת על כיסאה.

"מתי נראה לך שנגיע?" אני שואל את בלוסום כעבור כמה דקות.

"אה…" היא עונה לי, "אני יכולה לשאול את דיטו, החצי שני שלה הרי מתפקד בתור האוטו שאנחנו נוסעים בו".

"וזה חתיכת סוס עבודה!" קורא דיטו שלי.

"מה שאומר שדיטו שלך גבר למרות הכל!" בלוסום שוב מגלגלת את עיניה, ומצביעה על הדיטו שלי, "הוא מעצבן", היא אומרת.

"אבל חמוד", אני אומר, ומלטף את גופו. בתגובה, הוא נושך את כף היד שלי. "אאוץ'!" אני קורא בכעס וחובט בו.

"מה?" הוא שואל, "אני נראה לך כמו בובה?" במקום לענות, אני פשוט מסובב את הראש וחושב לעצמי, למה מכל הדיטו שחולקו בבסיס אני תקוע עם האחד הכי מחורבן.

"סנדסלאש! סנדסלאש!" אני שומע קול מוכר. אני פוקח את עיני ורואה את בלוסום.

"עזבי אותי, אני עייף…" אני אומר, וחוזר לישון. בלוסום מסתכלת עליי בעצבים, תופסת את ראשי ומנשקת אותי בכוח. כמובן שאני מופתע, ופוער את עיני בתדהמה.

"בוקר טוב, ישנוני" אומרת בלוסום ומחייכת אליי.

"קצת… מפתיע ה… דבר הזה שלך", אני אומר, ומצביע על שפתיי.

"אם תקום מהר כשאני מעירה אותך, תקבל יותר כאלו", אומרת בלוסום וצוחקת. "למה בכלל הערת אותי?" אני שואל, ומתיישב על ישבני. אני מגרד את גבי בעצבנות, בעוד בלוסום מצביעה על החלון.

"תראה!" היא קוראת. אני מסיט את ראשי הצידה, ומולי נגלה מחזה מדהים; המוני מבני ענק, שמרוב גדלם הם נראים כאילו בנה אותם ראיקואזה, אל השמיים, וביניהם מהלכים אנשים קטנטנים לעומת אותם מבנים, משחקים, משוחחים ועושים כל מיני דברים. "איך הם יכולים לחיות בנוחות כשהענקים האלו מעליהם?" אני שואל בפליאה ומצביע על הבניינים הגבוהים.

"זה כי הם יודעים שהדברים האלו דוממים, גולם!" קורא דיטו, הופך חלק קטן מידו לפטיש, ודופק על ראשי.

"היי!" אני קורא בכעס, "אני יותר גדול ממך, ויכול להכאיב יותר ממה שאתה מסוגל!"

"אה, כן?" משיב לי דיטו, והופך את עצמו לדינוזאור, שמרוב גדלו… מפוצץ את הרכב. באמצע העיר ניו-יורק.