הקרב הגורלי – חלק 2

'יופי, הייתי צריך להקשיב להורים שלי, הם אלו שאמרו שהעולם הזה מסוכן, ואני לא הקשבתי להם. איזו אירוניה, קרה בדיוק הדבר שחשבתי שאין סיכוי שיקרה. אני עומד למות עוד שניות ספורות. השאלה שנותרה היא מה יגרום למותי קודם: ארבעת הטילים שהיו בדרכם אלינו, או הטיל שנתקע בברך שלי כשהוא מכוון לחמישים שניות. וואו… לחשוב על כל הדברים שהספקתי… מצאתי צוות מדהים, מלא ביצורים שמוכנים לעשות הכל כדי שעמק הפוקימונים יהיה בטוח… מצאתי חברה נהדרת, והיא נאכלה. הפכתי למפלצת והרגתי את אותו רוצח. הצלתי ממוות עוד פוקימון, ממין נקבה. בלוסום'. באותו רגע הרגשתי פרפרים בבטן, בצורה מאוד ברורה וחזקה. 'היא ואני התחברנו, והיא הצטרפה לצוות. יצאנו ביחד למשימה קשה, במערה מסוכנת, ביער מלא יצורים מוזרים, ועכשיו… באותו יער, רק ש… הוא השתנה. בני האדם גרמו לכך. ועכשיו…', דמעות החלו לזלוג מעיני תוך שחשבתי לעצמי, 'עכשיו החיים שלי יסתיימו. אני לא אזכה לסיים את המשימה הזו, כי בעוד ארבעים שניות…', הסתכלתי על הטיל כדי לוודא שאכן צדקתי, 'בעוד ארבעים שניות אני אתפוצץ'. הסתכלתי לעבר ארבעת הטילים שהתקרבו אליי יותר ויותר. פתאום הכל נהפך להילוך איטי.

ראיתי את בלוסום מזנקת לעברי, תוך שהיא קוראת 'לא!!!' ראיתי את ראיקואזה מזנק ממקומו, ולאט לאט מכסה את כולנו, יחד עם גראודון וקיוגר, שהכינו יחד כיפת בוץ חזקה שכיסתה אותנו. הכל הפך חשוך. לא הייתה נקודת אור שהגיעה אלינו. הרגשתי משהו נתקע בי, מן הסתם זו הייתה בלוסום, ואז הכל השתתק. לפתע, שמעתי מבחוץ קול נפץ עז. אלו היו הטילים. ראיתי את הבוץ נסדק, ונשבר, כשחצאי טילים נופלים ממנו על האדמה היבשה.

הסתכלתי לעבר הרובוט העצום, שהתקרב אליי ואל חבריי יותר ויותר. "לא…" הכרזתי בקול, בלי שאפילו ידעתי שאני מדבר, "אני לא אתן לרובוט הזה להביס אותי! גם ככה אני מת עוד רגע, אז לא יהיה אכפת לי אפילו להתאבד על הרובוט הזה!". לפתע שמתי לב שכל חבריי מסתכלים עליי.

בלוסום, שעמדה לידי, החלה לגמגם. "א…אא… אתה צודק!" היא הסתכלה לעבר הרובוט, ואחזה בידי בכוח. "אני איתך, בחיים ובמוות!"

"אני לא עומד להשששאיר את סנדשרו למות בלי שאני יעזור לו" קרא סוויפר, תוך צחקוק קל, וליפף את קצה זנבו סביב ידי.

"אני לא עומד להשאיר את סוויפר לבד," קרא פלייגון, "אני מפחד שהוא יטרוף אתכם". הוא טפח על שכמו של סוויפר, והחזיק בו.

"אני הולך עם פלייגון," אמר מטאגרוס, "וגם ככה בא לי לרסק כמה חלקי מתכת". הוא תפס בידו של פלייגון.

"אתם נתתם לי טעם להרפתקאות שלי, והצלתם את חיי," אמר דאסטוקס, "ואני עומד להחזיר טובה, לא משנה במה זה יעלה לי". הוא אחז בידו של מטאגרוס.

"אני מניח שאני לא אשאר פה לבד ואראה רכרוכי, נכון?" שאל היטמונלי, "אני הולך איתכם". הוא אחז בכפתו של דאסטוקס.

"אז אני מבין ששבעתכם בעניין, אה?" שאל ראיקואזה. הנהנו כולנו יחד, בדיוק כמו שהיה בתחילת המסע, בתיאום מושלם.

"כן, אנחנו בעניין" אמרתי בשם כולם. "

יפה, אני רואה שהשגתם מנהיג חדש לחבורה," אמר ראיקואזה וטפח קלות על שכמי. "אז כדאי שנתחיל לזוז, הרובוט יגיע עוד כמה שניות ". הסתכלתי על הטיימר שעל הטיל, עוד שלושים שניות. "על החיים ועל המוות!" קראתי, וזינקתי לעבר הרובוט.

הקרב היה מהיר. בתיאום מושלם, גראודון וקיוגר העיפו, מכל צד, גלים של לבה ושל מים יחד. גלים של אש ושל קרח יחד. השילובים המעניינים האלו גרמו לרובוט לעצור במקום. ראיקואזה התמתח מלפניו, והמעיד אותו. הרובוט נפל על האדמה. שלושת הראג'ים החלו לגרום להתפשטות של תופעות טבע שונות ברובוט. מטאגרוס זינק על הרובוט והחל למעוך אותו לאט לאט. אבל זה לא הספיק, הרובוט היה חזק, וקם במהירות. למרות זאת, הגעתי אל מה שנראה כמו כף הרגל שלו. התחלתי להכות בה עם טפריי, נעצתי והוצאתי, עוד פעם ועוד פעם, ולאחר כמה פעמים כף הרגל ניתקה ממקומה. הרובוט התכופף למטה, והאיש שבתוכו קילל בקול. כל מה שעשיתי היה לחייך אליו, ולהעיף אבן שהייתה לידי לעברו. האבן נכנסה אל תוך החלון שהפריד בין האיש אליי, ושברי זכוכית החלו לעוף לכל עבר. בלוסום, שעמדה לפתע לידי, שלחה ענפים מעוטרים בקוצים חדים שזינקו מכל עבר, ואלו נכנסו אל תוך הזכוכית. בלוסום ליפפה את הצמחים סביב האדם, ותלשה אותו ממקומו. היא הטיחה אותו על האדמה בכוח, והאיש גנח בכאב. זינקתי לעברו, והתחלתי לדקור אותו בעזרת טפריי, כמה פעמים בבטנו, ולבסוף בראשו. האיש השמיע גניחה אחרונה, ונדם.

"הצלחנו?" שאלתי, "כזה קל?"

"לא…" אמר פלייגון, והסתכל למעלה. הסתכלתי יחד איתו, ומה שראיתי צמרר את ערפי. הרובוט עף מעלינו, ללא אדם שישלוט בו.

"חשבתם שזה יהיה כזה קל, אה?" נשמע קול מתוך הרובוט, "אז תדעו, יצורים מוזרים שכמותכם, שיש לחיה הזו מנגנון שליטה מרחוק! הרובוט הזה יילחם בכם עד טיפת השמן האחרונה! או יותר נכון, עד טיפת הדם האחרונה! שלכם!" קולות צחקוקים נשמעו מתוך המכונה.

"אנחנו אבודים", אמרתי.

הרובוט הענק עופף למעלה למעלה, עד שכבר לא ראינו אותו. "מה קורה כאן?" שאל דאסטוקס בבלבול, "בחיים לא ראיתי כזו שיטת לחימה משונה…" עברו כמה שניות, עד ראיקואזה היה הראשון שהבין מה מתרחש. "תפסו מחסה!" הוא קרא בקול, והעיף את כולנו אחורה בכוח. שנייה לאחר שהועפנו, הרובוט הענקי נפל מהשמיים וריסק את האדמה שמתחתיו. הוא נעמד על רגליו, וחלקי המתכת שבו החלו להתערבב בניהם. 'מה קורה כאן?' חשבתי לעצמי. הרובוט כבר לא נראה כרובוט. הוא נראה כחללית. ולא סתם חללית, אלא חללית מהסוג שיש בסרטים, שנראית כמו צלחת מעופפת, עם אנטנה גדולה בפסגתה.

"קבלו את הטכנולוגיה החדישה שלנו, פוקימונים," נשמע קול מהחללית, מה שגרם לי לתהות, 'איך הם יודעים על זה שאנחנו פוקימונים, הרי אף אחד לא יודע על קיומנו… או שאולי כן?' אבל לא יכלתי לחשוב יותר מזה. לא היה זמן לכך. החללית החלה לירות קרן לייזר אדומה ועצמתית, שחצתה לשניים כל דבר שעבר בדרכה. האדמה תחתינו נחצתה, והקרן הייתה בעקבותינו. "נחשו מה?" נשמע שוב קול מתוך החללית, "אין למותק הזו שום נקודת תורפה! היא נבנתה כך שכל חלק וחלק יגרום לה להיות מושלמת!"

'כל חלק וחלק…' חשבתי לעצמי. 'רגע! כף הרגל שניתקתי!'. הסתכלתי לעבר החללית, עיניי תרו אחר נקודת תורפה מסויימת שנגרמה בעקבות תלישת כף הרגל של הרובוט. ובאמת מצאתי. חור עמוק בקרקעית החללית, שכנראה כף הרגל הייתה אמורה לסתום אותו. זינקתי במהירות לאוויר, ושיסעתי את דרכי בתוך החור אליו נכנסתי. חתכתי כמה כבלים שהיו שם, ולפתע אותו קול מעצבן של הלייזר שנורה על חבריי, נדם. הרגשתי שאני עולה למעלה, נגד כוח המשיכה, ואז שמעתי קול נפץ עז. 'חללית התרסקה… ואני בתוכה.' הייתה המחשבה שעלתה לראשי. הכל לפתע הפך למטושטש. ראיתי קצת אור, שהלך והתרחב.

ראיתי מולי את בלוסום, לפחות כך נדמה לי מרוב טשטוש הראייה שלי, כשהיא מעקמת את המתכת של החללית ומנסה לחלץ אותי. הסתכלתי לרגע על הטיל, וראיתי את הספרה עשר. הסתכלתי לשמיים, כשאני בידיה של בלוסום, וראיתי מסוקים גדולים וחלליות בדיוק כמו זאתי שכרגע התרסקה, ואז שמעתי את קולה של בלוסום, "לאא!!! אל תעזוב אותי!!!" אבל כבר היה מאוחר מדי. הטיימר החל לצפצף. שלושה צפצופים, ולאחר מכן נדם. למשך שניה אחת, שנדמתה בעיני לנצח, שרר שקט מעורר אימה. אך השניה הזאת תמה, וקול נפץ חזק נשמע, חזק כל כך שלולא הייתי מתפוצץ יחד עם הקול, הייתי נשאר חירש לנצח.