המצוד אחר כבוד: פרק 36 – באבא יאגה!

דון קורליאון ידע שהמגפה ושמה מוות פרצה מעל פני האדמה, וזה לא נתן לו לישון בלילה. הוא שתה קפה על אף ששנא את הטעם, החדיר לעצמו סיכות בטחון לכריות של הידיים ובלע כדורים שמנעו ממנו לחלום, אבל שום דבר לא הכין אותו לזה.

הבזק אור, 67 שנה אחורה, ארתור קורליאון הקטן בילה אצל סבתו בחופשת הקיץ. הוא יצא לשחק בגן השעשועים כשלפתע אחד מילדי השכונה הסתבך בשרשרת הנדנדה. בהתחלה חשבו כולם שהוא סתם מגושם, ועוד רגע הוא ייפול מהמתקן, יבכה, אבל מלבד זה הכל יהיה בסדר. זה לא קרה.

במקום זה שרשרת הנדנדה קיבלה חיים, התלפפה סביב ידו ומנעה ממנו לברוח. אימהות קראו לילדים שלהם להתרחק משטח המתקן, הן תפסו את הילדים והגנו עליהם בגופן. לאחר מכן, רוח עזה נשבה והרימה את הילד בתנופה אדירה למעלה ולמטה, כאילו זו הייתה שעת משחק. הרוח צחקה.

לבסוף הילד הגיע עד למוט האופקי שהחזיק את הנדנדה מלמעלה, הוא ניסה לתפוס אותו בידו, אבל השרשרת השנייה התלפפה סביב צווארו וחנקה אותו למוות. לא עברו כמה שניות והילד הוטל חסר חיים על האדמה, עורו סגול, ובועות כחולות אדומות יצאו מאוזניו, פיו ואפו.

כשהמשטרה הגיעה, לא היה לה מה לעשות. הדבר היחידי שהם יכלו לעשות זה לנקות את גן השעשועים הקטן מכל הנוזל שהילד הגיר מתוכו. אבל זה פשוט לא נשטף. הנוזל נשאר שם, כחלק מהרצפה. מאז, גן השעשועים הזה נשאר ריק מאדם. אף אחד לא בא יותר לשחק בו.

הבזק אור, שנתיים קדימה, הנוזל התחיל לנוע לכיוון הכביש, ומשם למדרכה של הצד השני, ובכל כמה ימים הוא התפשט על עוד כמה מטרים, עד שהוא הגיע לפתח הבית של הילד הקטן שנרצח על ידי הנדנדה. המשטרה ביקשה מהמשפחה להתפנות, העירייה הציעה להם לגור בבית מלון, אבל שום דבר לא עזר, הנוזל עקב אחריהם לכל מקום שהם הלכו.

בהתחלה מתה אם המשפחה – ככל הנראה מצער, אחר כך הסבתא מדום לב, האבא והאח נהרגו בתאונת דרכים מחרידה בצומת המרכזית, והילדה הקטנה, אחותו הגדולה של הילד, נשארה בחיים. אף אחד לא יודע למה הנוזל הכחול האדום מעולם לא הגיע אליה. עד היום היא חיה למען האמת.

הבזק אור, שנה אחת קדימה, ארתור קורליאון הצעיר יושב עם סבתו בבית הוריו ושואל אותה לגבי אותו מקרה, והיא מסתכלת עליו במבט מבשר רעות. היא מכינה לעצמה תה עם 17 כפיות סוכר, שותה שלוק אחד רציני ששורף לה את השפה העליונה ואז מתיישבת לידו ואומרת:

"ארתי שלי, ארתי המתוק, ארתי היקר, כשאני הייתי בגילך שמעתי על רוח רעה שתבוא להרוג אותי אם לא אסיים את ארוחת הערב שלי, אם לא אגמור את שיעורי הבית, אם לא הייתי מצחצחת שיניים, אם לא הייתי שומרת על כבודי עד לאחר החתונה, תמיד אמרו לי את אותו דבר – אם לא תקשיבי, הבאבא יאגה תבוא לקחת אותך!"

"באבא יאגה?!" שאל ארתי הקטן.

"כן, זהו שמה. אמא שלי סיפרה לי עליה, ואמא שלה סיפרה לה עליה, וכך במשך דורות אימהות סיפרו לילדים שלהם על רוח רעה, על שטן אם תרצה, על ישות שבאה והורגת ילדים קטנים אם הם לא מקשיבים להורים שלהם ועושים בדיוק את מה שהם אומרים".

"אבל סבתא, מה הילד מהגן שעשועים עשה?"

"אני לא יודעת, מתוקי. אני יכולה רק לנחש. האמת היא שגם היום אני עדיין מפחדת מהבאבא יאגה. ניסיתי באוניברסיטה לבדוק עם הפרופסורית שלי לאנגלית מה היא חושבת על זה. היא אמרה לי שבכל תרבות קוראים לזה בשם אחר, אצלינו הרוסים זה באבא יאגה, אצל הכושים קוראים לזה ג'אמבי, אצל המקסיקנים זה אל קוקו".

"ומה באבא יאגה רוצה?"

"אתה מבין, אהובי, מדובר באמא המרשעת של השטן, והיא לוקחת לעצמה את כל הבנים והבנות הלא מוצלחים בחזרה אליה, אל מעמקי הגיהינום. וכשמישהו חש בצער על מות אותו פעוט, היא באה לקחת גם אותו. היא חיה על כאב, צער ויגון. זו הסיבה מדוע כל המשפחה ההיא מתה. מצער. אוי, ילדי, אני ממש מצטערת שסיפרתי לך את זה, אבל אתה חייב להיזהר, אתה חייב להישמר".

"אבל סבתא, למה הילדה ההיא לא מתה? נו, אחות שלו".

"אתה מבין, אור עיני, הילדה ההיא שנאה את אחיה, הוא היה מקור כל תשומת הלב בבית, הוא קיבל את הכל והיא נותרה בודדה, גלמודה וחסרת משפחה. אז כשאחיה מת, היא הייתה היחידה שחשה שמחה, וכשהזקנה המטורללת באבא יאגה נכנסה עם כלי המוות שלה לאותו בית, היא לא יכלה למצוא את אותה ילדה, האושר הציף אותה והבריח מעליה את השטן".

"סבתא, אני מפחד".

"גם אני, אבל יש לי משהו שיכול לעזור לך, מתוקי".

"מה זה?" שאל ארתור קורליאון הקטן.

"אפשר לנצח אותה!"

"אפשר?"

"כן, את באבא יאגה ניתן לנצח באמצעות כמה דברים. הראשון הוא סוכר. אתה מבין, היא כל כך מרירה שהיא לא אוהבת מתוק". ואז הסבתא דפקה עוד שלוק מהתה הרותח שלה ושרפה את קצה האף שלה. "הדבר השני שהיא לא אוהבת זה שמחה, כמו עם הילדה הקטנה. היא חיה ומתקיימת רק על רגשות שליליים. והדבר השלישי והאחרון זה קסם. אתה מבין? היא מלאה בכישוף רע ורק כוחות קסם יכולים לנצח אותה".

"איך אשיג כוחות קסם, סבתא?" שאל קורליאון הקטן בתמימות.

"תפילה לאלוהים היא כמו קסם… ויש פיות בעולם שלנו שהן מלאות בקסם, אולי תנסה להשיג לך כמה כאלה… ויש לי תיאוריה שבדובדבנים יש מעט קסם, אבל תצטרך לאכול הרבה כאלה כדי שהוא יבוא לידי ביטוי".

"דובדבנים, סבתא? אני אוהב דובדבנים". ושניהם צחקו.

הבזק אור, ימינו אנו, קורליאון נמצא במחתרת, 3 פוקדורים נמצאים לידו ובתוכם שלושת הפוקימונים הכי חזקים שלו. הוא הושיט יד לקערת הדובדבנים ואכל כמה מהם בחופן יד אחת. לפתע נדלקה הטלוויזיה, מישהו הופיע בה, היו כמה קיטועים בשידור, אבל אפשר היה לראות שזהו מאיר. הוא היישיר מבט לעבר קורליאון ואמר –

"המגפה החלה, אני הוא הבאבא יאגה שלך. אני מתקיים על הרגשות הכי כמוסים, הכי אפלים והכי כואבים שלך. שתבין, אני לא רציתי להגיע לזה, אבל לא השארת לי שום ברירה. הלכתי ליער בית-שמש, לקחתי את מי שאמורה להיות הנכדה שלה, נתתי לארקניין את התענוג לקרוע לה את בית החזה ולהוציא משם את הלב שלה בנשיכה איימתנית ואכלתי לה את הלב לארוחת הערב".

דון קורליאון שתה כוס של תה מתוק במיוחד.

"ובן הדוד שלך פגש את ופוריאון שלי. האמת היא שהיא בכלל לא שלי, היא של אחותי, אבל קיבלתי אותה בצוואה, והיא הטביעה אותו ואת כל החברים שלו. חשבת שלא אגלה שאתה רוסי? שלא אגלה שאתה יהודי? שיש לך משפחה שחיה בחוץ לארץ? שעברת לסיציליה כדי לכסות על הזהות האמיתית שלך? חשבת שתוכל לברוח מהגורל שלך, הא? ובכן, חשבת לא נכון, קורליאון".

דון קורליאון תפס את הפוקדור שלו והתכונן לגרוע ביותר.

"ואז בא תורו של מגנזון. אני לא יודע ממי קיבלתי אותו. האמת היא שהוא עבר ידיים כל כך הרבה פעמים שהפסקתי לספור. אבל זה רק אומר שהוא ברמה גבוהה במיוחד. ומה טוב בו? שהוא מבין אותי, ואני מבין אותו, והוא זה שמצא פרצה שאפשרה לי להתחבר לכל רשתות הטלוויזיה שקיימות בעולם ובזכותו אני משדר כעת את השידור הזה, כך שאני יודע שאתה צופה בי. הוא גם הסיבה שכל אותם עובדים שעבדו עבורך כבר לא יעבדו בשביל אף אחד אחר, אני וידאתי את זה".

דון קורליאון הוציא דף מהכיס שלו והתחיל למלמל מילות תפילה.

ויש את אגיסלאש, הוא באמת משהו מיוחד. אותו קיבלתי מג'יימי, כן, ג'יימי מצוות רוקט. אני לא יודע למה הוא עזר לי, אבל תודה לאל שזה קרה. בזכותו יש לי את האפשרות לדבר עם המתים, לבזוז קברים ולברר דברים על עברך, ארתור. אשתך סיפרה לי הכל על עברך. טוב, לא היו לה הרבה ברירות, מאחר ולאגיסלאש יש את היכולת להטיל כאב גם על אנשים מתים. אתה יודע איך זה, נכון? כמו שעשית לבת שלך לאחר שהיא מתה".

דון קורליאון ניסה לכבות את מכשיר הטלוויזיה אבל הוא נדלק שוב ושוב ושוב.

"אז אתה מבין? זה הולך להיות אני, וארקניין שקיבלתי מסבא שלי – שאתה דאגת שיירצח, ופוריאון שקיבלתי מאחותי – שאתה אחראי למותה, אגיסלאש שקיבלתי מג'יימי – שאתה הרגת במו ידיך, ומגנזון שקיבלתי ממישהו שאת זהותו אני עדיין לא יודע, אבל תהיה בטוח שהוא יהיה שמח מעל לכל הראש שאני הולך לעשות את מה שאעשה, וזה לשים לזה סוף. לשים לך סוף!"

לבסוף דון קורליאון התעורר מהסיוט שלו, הטלוויזיה הייתה מכובה ולא היה שום זכר למאיר. אבל זה הרגיש כל כך אמיתי שהוא נעמד על הרגליים, פתח את הפוקידע שלו, התקשר למאיר ואמר לו – "אני לא מפחד ממך ומהמגנזון שלך. טיפלתי בו בעבר ואטפל בו שוב אם צריך. אז מה אם הוא פוקימון מתכת? יש לפוקימוני הפיה שלי את כל מה שהן צריכות כדי לגבור על הבאבא יאגה שלך. ואם אתה מפקפק בזה, תשאל את אבא שלך המנוח. אחרי הכל, זה היה הפוקימון שלו". והוא ניתק את השיחה.