הוידוי – חלק ב'

"היי, היטמונלי!" קרא פלייגון, "אולי תגיד לנו משהו על עצמך?"

"אני לא חייב לכם דין וחשבון" אמר היטמונלי בשקט.

"נו, באמת," קרא מטאגרוס, "אל תהיה נמושה".

"אמרתי, שאני לא חייב לכם דין וחשבון!" קרא היטמונלי בקול. מרוב עייפות, רק מעט דיבורים הספיקו בשביל להלחיץ אותו.

"תעזבו אותי כבר, גלמים!"

הוא הלך בשקט, ולא ייחס משמעות למבטים שתקענו בו. "איזה שוויצר", אמרתי בקול, לא היה אכפת לי שהוא שומע.

"עזוב אותו", אמר פלייגון, "הוא במצב קשה". הנהנתי, ידעתי שאני באמת מחמיר איתו קצת.

"אולי אתה תתוודה, סנדשרו?" שאל אותי פלייגון.

'אוי שיט, למה דווקא אני?' חשבתי לעצמי. שמתי לב מהצד שוייפלום מסמיקה. "אולי וייפלום תהיה לפני?" שאלתי.

פלייגון פנה כעת לוייפלום, ושאל אותה "בא לך?" וייפלום הסמיקה וחשבה קצת, אך לבסוף הנהנה.

"יש לי וידוי מאוד עמוק, ואני די מתביישת לומר אותו, אבל מאחר ואני עומדת למות… אני לא חושבת שיש לי ברירה אחרת", היא אמרה בעודה עוצרת את דמעותיה מהמחשבה על המוות, "אני זוכרת שביום בו הצטרפתי זה היה לגמרי ברמאות… אמבואר לא רצה לקבל אותי, אך הפעלתי עליו את אבקת האהבה שלי והוא התאהב בי. כנראה שזה גם השפיע על עוד כמה מכם…" היא שתקה.

"אבל זו לא רמאות!" אמר מטאגרוס, "השתמשת ביכולות שלך, ובזכות זה עברת!"

"כשאתה אומר את זה ככה…" אמרה וייפלום, "זה באמת נשמע הגיוני. אבל רגע, זה לא הוידוי שלי. ניסיתי להקסים את אמבואר, ניסיתי גם את היטמונלי, את פלייגון ואת מי לא…"

"אותי??" שאל פלייגון, "אני אפילו לא שמתי לב!!".

"זה נכון," המשיכה וייפלום, "איכשהו האבקה לא עבדה עליך. בכל מקרה, לבסוף יצא שמי שהצלחתי להרשים היה אחד שבכלל לא ניסיתי אפילו", היא אמרה ושתקה. הסמקתי. הבנתי שהיא מדברת עליי.

"הצלחתי להרשים את סנדשרו", אמרה וייפלום בשקט. היא הייתה ממש חלשה. "והוא אמר לי שאני יפה… כל כך התרגשתי מזה…". היא הסתכלה עליי ואמרה "סנדשרו, הוידוי שלי כלפיך הוא כל כך יפה… אני… אני אוהבת אותך". היא שתקה. לא ידעתי מה לעשות, אך לפי המבטים שתקעו בי שאר חבריי הבנתי שאני אדום כולי.

"חבל", קרא סוויפר בציניות, "דווקא היית יכולה לנסות להרשים אותי!" הוא צחק.

"אז הוידוי שלי הוא", אמרתי בביטחון, "שגם אני אוהב אותך". התקרבתי אליה, ונישקתי בעדינות את לחיה.

"אני לא רוצה למות" היא לחשה לי, כשהיא דומעת.

"אני אגן עליך בכל מחיר" אמרתי לה. הייתי כבר ממש עייף. התחלתי לעצום את עיני. עדיין הייתי ער, אך לא ראיתי כלום. לפתע, הרגשתי משהו לח נוגע בשפתיי. פקחתי את עיניי, וראיתי את עיניה של וייפלום, צמודות לעיניים שלי. הבנתי מה היא עשתה.

עפתי אחורה מרוב הפתעה, ונפלתי על האדמה. הייתי אדום כולי. קמתי, והתחלתי לצרוח תוך שאני מסתובב במקום, אפילו אני לא הבנתי האם זה מהתרגשות או מחרדה. "אממ… סנדשרו?" קראה וייפלום בחשש.

"נראה לי שזה לא היה הזמן המתאים לזה", קרא סוואיפר, וצחק.

"חשבתי שזה הרגע המושלם…" היא אמרה בבושת פנים, "כנראה שעוד לא".

עצרתי במקום, והצבע חזר אליי. התקרבתי אליה ברוגע, ונשקתי לשפתיה בחזרה. "תודה", לחשתי לה לאחר שהרפיתי, "עזרת לי להתעורר סוף סוף". וייפלום צחקה, ונשקה לי שוב. שמתי לב שפלייגון שם לי רגל, וקרץ לי. נפלתי על האדמה, כשאני מנשק את וייפלום. 'אוי ואבוי לי, זה לא נראה טוב' חשבתי לעצמי והסמקתי. הרפיתי מוייפלום, ואמרתי "וייפלום, עדיף שדבר כזה לא יראה בפומבי". היא הנהנה במבוכה, וקמה על רגליה. קמתי גם.

"דווקא היה מרגש", קרא מטאגרוס וצחק. החטפתי אגרוף למפרק ידו, אך לאחר רגע קטן הצטערתי על זה, מכיוון שנתתי אגרוף לגוש מתכת.

"עכשיו," קרא מטאגרוס לאחר כמה דקות בהם הלכנו בשקט, בעוד אני ווייפלום נהנינו ללכת יד ביד. כבר אף אחד מאיתנו לא היה עייף, להפך, היינו עירניים מתמיד. "איך אנחנו עומדים למצוא את המקום הזה?" שאל מטאגרוס.

"שיט", סינן פלייגון בשקט.

"מה קרה?" שאלנו כולנו.

"שכחתי שיש לי כנפיים", הוא אמר במבוכה.