המדריך השלם לסרטוני גיימפליי / אוהד

שלום לכולם! כאן אוהד, וברוכים הבאים לבואו נשחק…

קשה לי להאמין שיש מישהו פה בחדר שלא שמע את המשפט הזה, שפותח כמעט כל פרק של סרטון גיימפליי. השם אולי משתנה, והשפה גם יכולה להשתנות, אבל הדפוס הזה נשאר. שלום, וברוכים הבאים לבואו נשחק. אבל מה זה בכלל בואו נשחק? למה הסרטונים האלה נפוצים כל כך? למה אנשים צופים בהם? למה אנשים מכינים אותם? על כל השאלות האלו ועוד כמה, אני מתכוון לענות בהרצאה הזו, שתכניס אתכם עמוק אל תוך עולם הגיימפליי.

חוץ מלהסביר לכם מה זה גיימפליי ולמה זה קיים, אני גם עומד להסביר לכם איך לעשות את זה בעצמכם. ולא דווקא ברמה הטכנית, כי זה משהו שכל אחד שיודע אנגלית ואיך לחפש בגוגל יכול לברר. אני עומד לדבר מתוך ניסיון, ולהראות לכם שעולם הגיימינג הוא אינו פשוט כפי שהוא נשמע. אתם עומדים להבין בהרצאה הזאת שכדי להצליח בעולם הזה, אתם צריכים יותר ממחשב ומיקרופון.

אז לפני שאנחנו נכנסים אל העולם של הגיימפליי, כדאי שנדע קודם מה זה בדיוק. אני מניח שרובכם ואולי אפילו כולכם יודעים במה מדובר, בעיקר משום שזה כל כך נפוץ, אך בכל זאת אני אסביר מה זה בקצרה. אז גיימפליי זה בעצם ז'אנר של סרטונים. אנשים מצלמים את עצמם משחקים ומדברים או עושים דברים אחרים תוך כדי. סרטון גיימפליי יכול וקיים על כל משחק שאתם יכולים לחשוב עליו: מיינקראפט, ליג אוף לג'נדס, גיטר הירו, מריו, ג'י טי איי. ויותר מזה, סרטון גיימפליי יכול וקיים על כל קונסולה שאתם יכולים לחשוב עליה: די-אס, גיימבוי קולור, מגה-דרייב, פלייסטיישן, ווי, אקס-בוקס ואפילו, תאמינו או לא, מחשב.

הז'אנר הזה הוא המצליח ביותר בכל יוטיוב, ואם אתם לא מאמינים לי אז תנו לי להציג בפניכם כמה נתונים על הערוץ הכי מצליח שיש ביוטיוב, פיודאיפאי: – לפיודאיפאי יש כ8 מיליארד צפיות בסה"כ, מספר גדול יותר מאוכלוסיית העולם הנוכחית. – כ400 מיליון צפיות בכל חודש, אם ניקח את כל אוכלוסיית ארצות הברית אנחנו נצטרך עוד 80 מיליון אנשים כדי להשתוות למספר הזה. – מעל 34 מיליון משתמשים רשומים, כמעט פי 2 מהערוץ הרשמי של יוטיוב עצמם. – פיודאיפאי הוא ערוץ גיימינג.

אז למה בעצם גיימינג תופס כל כך? מה יש בזה שגורם לאנשים להתלהב כל כך לראות את זה ולהירשם לערוצים שמכילים את הנושא הזה בכמויות מסחריות כמעט? ובעצם, למה שאותם אנשים לא יתפסו את הג'ויסטיק וישחקו במשחקים האלו בעצמם? אם לומר את האמת, אותי אישית מאוד הטרידה השאלה הזו. היא נשמעת הרי כל כך נכונה והגיונית, למה שאני אראה מישהו אחר משחק כשאני יכול לשחק בעצמי?

התשובה לשאלה הזו מתחלקת לכמה תשובות, והאמת שחלקם אפילו לא רלוונטיות לחלק מהאנשים שיושבים כאן: – קודם כל, למה שאני אשחק? למה שאני אבזבז עכשיו 15 ג'יגה מהזיכרון במחשב שאני כל כך אוהב שיש בו הרבה זיכרון פנוי, בשביל משחק שאני אפילו לא יודע איך משחקים בו, מה המטרה שלו או אם הוא בכלל מהנה? את התשובות לשאלות הללו, כמו שאתם מתארים לעצמכם כבר, אפשר למצוא במאות אלפי סרטוני הגיימינג שקיימים ביוטיוב, ובעצם כמעט כל אחד שרוצה לבדוק משחק שהוא שמע עליו מחבר ולדעת אם הוא שווה את הזמן שלו, הולך וצופה בסרטון גיימינג.

– דבר נוסף – שיחקנו כבר במשחקים האלה. רובנו, ורוב הצופים שיש לכל סרטון גיימינג, שיחקו כבר בפוקימון, במיינקראפט או בג'י טי איי. אבל המשחק עצמו לא מעניין אותם, פשוט כי הם לא יודעים להפיק ממנו את המיטב. הם נהנים לראות דברים מגניבים במשחק, דברים שהם עצמם לא יכולים לעשות, ולכן הם פונים לסרטוני הגיימינג שמראים להם דברים שהם אפילו לא יכולים לחלום עליהם. התופעה הזו נפוצה בעיקר במשחק מיינקראפט, מפני שאפשר לעשות בו כמעט הכל, ולכן גם המשחק הזה הוא המשחק הנפוץ ביותר ביוטיוב כשזה מגיע לגיימינג.

ואם שתי הסיבות הללו לא הספיקו לכם, הנה עוד אחת – השחקנים. למה אני מביא את השחקן בתור סיבה, אתם שואלים? אולי מפני שחוץ מהמשחק עצמו, הוא הגורם המרכזי לצפייה בו. שחקן טוב שווה הרבה צופים, נקודה. ולמה זה? פשוט כי כיף לצפות בו, כיף לראות את השטויות שהוא עושה וכיף להשתחרר קצת. פעמים רבות מטרת השחקן היא לא להראות לכם איך לשחק, אלא לתת לכם קצת זמן להירגע ולהנות, בלי כללים, והדרך הקלה והטובה ביותר עבור רוב אלו שרוצים לעשות זאת דרך יוטיוב היא הגיימינג.

עכשיו, כשאנחנו יודעים למה אנשים צופים בזה, יש שאלה שאותי אישית מעניינת אפילו יותר, ואני אומר את זה בתור אחד שעושה את זה בעצמו – למה אנשים מכינים סרטוני גיימפליי? מה מושך בן אדם שסך הכל טוב לו בחיים, להתחיל לצלם, להקליט את עצמו, לערוך, להעלות, או בקיצור לקרוע את התחת, וכל זה על בסיס קבוע ולמשך מספר מאוד גדול בדרך כלל של פרקים?

אני חושב שאת השאלה הזו כדאי לי להפנות אל עצמי ישירות. התשובה לשאלה הזו תלויה בהרבה מאוד דברים; באופי של השחקן, בתחביבים שלו, וכדומה. אבל בואו נודה באמת לרגע: כל אחד מאיתנו רוצה הערכה. כולנו רוצים שאנשים יאהבו את מה שאנחנו עושים. כולנו רוצים להטביע חותם בעולם הזה. חלק עושים את זה בהמצאת גאדג'טים חדישים או בשבירת שיאי עולם, וחלק עושים את זה בדרכים פשוטות יותר – הגיימינג הוא אחד מהם. זה נשמע אולי מטופש קצת, אבל הרבה גיימרים מוכרים ומוערכים בעולם רק בזכות ערוץ הגיימינג שלהם. ובהרבה מאוד מקרים, ההערכה הזו, התחושה הכיפית שיש לשחקן כשהוא רואה שאנשים צופים בו, אוהבים אותו ומגיבים על הסרטונים שלו, שווה את כל הטרחה.

אבל למה בעצם גיימפליי זה כל כך מצליח? למה כשמסתכלים על הנתונים של יוטיוב, מתוך 100 הערוצים הכי פופולארים שקיימים 16 מתוכם הם ערוצי גיימינג? כן, זה לא נשמע הרבה, אבל אם נעיף את 20 ערוצי הvevo שנמצאים שם, ואת 20 הערוצים המסחריים ששם, נקבל 16 מתוך 60 ערוצים, כלומר יותר מרבע מהערוצים החופשיים הפופולארים ביוטיוב הם ערוצי גיימינג. זה מספר עצום.

אז למה זה קורה? התשובה, למרבה ההפתעה, לא קשורה כמעט לצופים, אלא קשורה דווקא לאתר יוטיוב עצמו. קצת היסטוריה, בשנת 2005, כשיוטיוב הוקם, המתכנתים של האתר מצאו שיטה לקבוע אילו סרטונים טובים יותר מאחרים – צפיות. ככל שלסרטון יש יותר צפיות, ככה הוא יותר טוב ויותר מבוקש, ולכן יוטיוב מקדמים את הסרטון הזה. השיטה הזאת אמנם נשמעת כמו הפתרון המושלם, אך היא יצרה בעיה חמורה מאוד – בעיה בתוכן. ניקח לדוגמא סרטון דמיוני ששמו "How to fool anyone", איך לעבוד על כל אחד. אני, צופה ממוצע שגולש לי ביוטיוב, נכנס לסרטון כדי ללמוד איך לעבוד על כל אחד שארצה. אבל בפועל, הסרטון מכיל 3 דקות עם הכיתוב "ככה". במילים אחרות, לא קיבלתי את מה שביקשתי ולכן הסרטון הזה לא טוב. אבל בשביל יוטיוב, זה סרטון מעולה, בגלל שיש לו כמעט מיליון צפיות, למרות שכל צפייה נמשכה בדיוק 5 שניות.

בשלב מסוים, המתכנתים שלנו קלטו את הבעיה, ושינו ב2012 את השיטה לקביעה מהו סרטון טוב – זמן צפייה. ככל שצפו בסרטון ליותר זמן, ככה הוא יותר טוב. כלומר, הסרטון לא נמדד לפי צפיות, אלא לפי כמה זמן הצופה גלש ביוטיוב בזכות הסרטון – כמה זמן הוא ראה מתוך הסרטון עצמו, והאם הסרטון גרם לו ללחוץ על סרטונים אחרים שנמצאים בצד. השיטה הזו פתחה חלון הזדמנויות לעולם הגיימינג, ונתנה לו את האפשרות לפרוץ קדימה בשיא המרץ. סרטוני גיימפליי, יחסית לסרטונים אחרים, הם קלים להכנה, מה שמאפשר לערוץ גיימינג ממוצע להוציא כמות גדולה של סרטונים ביחס לערוצים אחרים. עוד קצת סטטיסטיקה, אורכו הממוצע של סרטון הומור הוא 3 דקות וחצי. אורכו הממוצע של סרטון גיימפליי הוא 9 דקות וחצי. אתם כבר מבינים לבד מה זה אומר – יותר סרטונים שלוקחים יותר זמן = יותר זמן צפייה = רייטינג גבוה יותר ביוטיוב. ולא רק זה, סרטוני גיימפליי כמעט אף פעם לא באים לבד – הם באים בסדרות. לכן, מי שצופה בפרק הראשון ונהנה ממנו, בדרך כלל יעבור לשני, לשלישי, לרביעי ולחמישים אם הוא קיים.

בינתיים הכל נשמע טוב ויפה. נשמע שכל אחד יכול פשוט לפתוח ערוץ ביוטיוב, לצלם את עצמו לשחק, להעלות ולהשיג לעצמו מיליוני מעריצים. האמנם? השאלה הבאה שעומדת בפנינו היא למה בערוץ אחד צופים בעוד שבשני לא. מה מושך קהל רב כל כך לערוץ מסוים, שלא מאפיין ערוצים דומים לו? או במשפט מפתח – מה הופך ערוץ גיימינג למצליח? שאלה שבטח אתם חושבים עליה היא האם צריך להיות טוב בגיימפליי? כלומר, האם בתור ערוץ גיימינג שמתמקד בפוקימון, אני צריך להיות אלוף במשחקי פוקימון כדי להצליח? ברוב המוחלט של המקרים, התשובה היא לחלוטין לא.

על מנת להסביר את עצמי, אני אחזור מעט אחורה ואזכיר לכם את הגורמים לצפייה בגיימפליי. אם שמתם לב, לא הזכרתי אפילו פעם אחת את הצורך לדעת איך לעבור חלק מסוים במשחק. כשאני הייתי ילד ושיחקתי בפוקימון ברקת במחשב, הלכתי לראות סרטון גיימפליי כשנתקעתי בחלק מסוים במשחק. הדבר הזה מביא הרבה צפיות להרבה ערוצי גיימינג, עם זה אי אפשר להתווכח. אבל מדריך לנקודה ספציפית הוא לא מה שהופך ערוץ גיימינג למצליח. להראות כמה אתה שולט במשחק שבו אתה משחק לא יגרוף קהל של מעריצים, מהסיבה הפשוטה שהם לא באים בשבילך או בשביל הערוץ שלך, אלא בשביל מה שאתה מציג לכמה שניות מהערוץ כולו. או במילים אחרות, מה שהופך ערוץ גיימינג למצליח הוא היכולת לספק את צורך אחר, שהוא כל כך מבוקש בעידן שלנו, הצורך ליהנות.

אבל איך הם עושים את זה? איך פיודיפאי, סקיי-עושה-מיינקראפט או סמוש-גיימס מצליחים לספק את הצורך הזה, בעוד שמאות ואלפי ערוצים אחרים נכשלים בכך? התשובה הזאת היא לא פשוטה במיוחד. לערוצים האלה ואחרים יש משהו שלאחרים אין, משהו שיוצר משיכה עזה במיוחד. וזה לא משהו קבוע דווקא. לעיתים הוא מתבטא בעריכה מדהימה, אפקטים מושקעים בטירוף ותקציב עצום. לעיתים הוא מתבטא בקול של שדרן חדשות, קול שיש לו מבטא מצחיק או קול בריטי סקסי. ולעיתים הוא מתבטא בסגנון מסוים של הומור שקהל מסוים אוהב. בכל המקרים הללו, לערוץ המדובר יש משהו שלאחרים אין, משהו שמייחד אותו, ומשהו שיש לו קהל יעד מסוים. למשל, אם לPokemon Guides Hebrew היה שם אחר, והוא היה ערוץ גיימינג נורמלי, כנראה הוא לא היה מגיע לאיפה שהוא היום. לערוץ הזה, כמו להרבה אחרים, יש קהל יעד מסוים, ובמקרה הזה – מעריצי פוקימון. הדבר הזה גורם להמון אנשים מקהל היעד הזה להתמקד דווקא בערוץ הזה, שכן הם סומכים על כך שהוא יספק את התוכן של הנושא שלו יותר טוב מערוצים אחרים. ובדרך כלל, אחד מאלו או שילוב שלהם יוצר את המתכון לערוץ גיימינג מצליח.

אז עכשיו כשהקפתי לחלוטין את הנושא, בטח יש כמה מכם פה שהחדרתי להם קצת מוטיבציה. למה לא לעשות את זה? זה לא קשה במיוחד, אני אוהב לשחק, ואחרי הכל גם אני רוצה להסתכל על יצירה שלי, לראות את כמות האנשים שאוהבים אותה ולחייך לעצמי בסיפוק. אז מה אני צריך בשביל להכין סרטונים בעצמי? אם תחשבו לרגע אתם תקלטו שאת הצד הטכני של התשובה הזו כבר נתתי. השאלה מה ערוץ צריך בשביל להצליח כבר נענתה, והשאלה מה מושך צופים נענתה גם כן. אבל החלק הזה של ההרצאה לא יעסוק בנוסחאות כאלו ואחרות. אני עומד להתמקד בצד המנטלי של הדברים. את הדברים שאני אגיד עכשיו יש סיכוי שלא תמצאו בשום מקום אחר, מכיוון שאני מדבר הפעם מניסיון טהור בתחום, מההצלחות ומהכשלונות האישיות שלי, ולא מנתונים באינטרנט בתוספת קצת מחשבה.

אז הדרך להצלחה מכילה בתוכה שלושה תנאים שהם כמעט חובה: כריזמה, זמן ורצון. אל תיבהלו, יכול מאוד להיות שאין לכם חלק מהדברים האלו. גם לי לא היו אותם בתחילת דרכי. כלומר, זמן זה משהו שהיה לי בשפע, ורצון גם היה לי. אבל כריזמה? זה דבר אחד שלא היה לי בכלל. בשביל להסביר לכם למה אני מתכוון בשלושת הדברים האלו, ומה צריך לעשות בשבילם, אני עומד לספר לכם קצת, או אפילו קצת הרבה, על עצמי.

אז נולדתי לשני הורים מקסימים. סתם, לא. מוקדם מדי. בואו נתקדם כמה שנים קדימה, ליום שבו פתחתי את הערוץ. אני זוכר את עצמי יושב על המיטה שלי, עם הלפטופ שעליו פתוח המשחק פוקימון ברקת, עם תוכנת הצילום מוכנה כבר ברקע, ועם המיקרופון מחובר ופועל. הכל היה מושלם, והיה נראה כאילו אני עומד לצלם את הסרטון הכי טוב שהועלה אי פעם ליוטיוב. זמן היה לי המון, זה היה בחופש הגדול והיה לי ממש משעמם ככה שכמו שהבנתם, זה לא היווה בעיה. רצון גם היה לי, והכוונה ברצון היא לא סתם לרצות להכין סרטונים, אלא הרבה יותר מזה. אני אגע בזה בהמשך.

הכריזמה זה מה שהפיל אותי בהתחלה. אני רוצה להראות לכם את ההתחלה של הסרטון הראשון שהעליתי לערוץ – בואו נשחק פוקימון ברקת! פרק 1. כן, זה בטח נשמע לכם הזוי, או לפחות לאלה שעוקבים אחרי היום, כי בדרך כלל כשאני עושה סרטון אני לא מתחיל לנאום על המשחק ולהישמע כמו ילד כאפות, אלא אני עושה מה שבא לי בעיקרון. אבל כן, לפני שנתיים וחצי, כשלא היה לי מושג מה לעשות כשאני מצלם גיימפליי, ישבתי מול המחשב וכתבתי את הנאום המשעמם והפלצני הזה. וכמו שאתם בטח מתארים לעצמכם, ברגע שהנאום הזה נגמר ולא היה לי מה לקרוא, הגיע הזמן שלי להתחיל לאלתר. והתוצאות… טוב, בואו תראו. קלאסי, כשאין לך מה לקרוא מהוורד תקרא מהמשחק עצמו. זה נהיה מביך, בואו נפסיק עם זה. כן, זה מה שקורה כשלא יודעים לאלתר. אבל כמו שאתם יודעים כבר, המצב הזה השתנה. היום אני יכול לאלתר כמה שבא לי וזה אפילו לא קשה. אז איך זה קרה? התשובה היא תוך כדי.

להכין סרטונים זה יותר מלקבל לייקים ותגובות ולנהל ערוץ משלכם, זה בונה את האישיות שלכם. כשרק התחלתי עם הסרטונים הייתי בערך החננה הכי גדול שקיים. אבל למרבה ההפתעה, להכין אותם עשה את הפעולה ההפוכה לחלוטין ממה שהסטיגמות אומרות. במקום להפוך לחננה אפילו יותר, הפכתי להרבה פחות. נהייתי כריזמטי יותר, לא מפחד לעמוד על שלו, להגיד את מה שהוא רוצה להגיד בלי שיהיה אכפת לו מי ישפוט אותו על זה. וההשפעה הזו חלה גם על הסרטונים עצמם, ומי שצופה בהם בטח מבין על מה אני מדבר. מי שלא, אולי הגיע הזמן.

אוהד בפרק הראשון שלו

אני אדלג עכשיו כמעט שנתיים קדימה, לסוף כיתה י'. זה היה בערך שבועיים לפני סיום הלימודים, ובאותו זמן הגיע הרגע שממנו חששתי יותר מהכל – השכבה שלי גילתה על הסרטונים. מאותו רגע השכבה התפצלה ל2 מחנות – הראשון הכיל את כל אלו שצחקו עליי בכל הזדמנות, ולא היה אכפת להם בכלל כמה אני נפגע. אבל מה שמפתיע הוא הקבוצה השניה.  הקבוצה השניה הכילה עשרות תלמידים, והייתה אולי אפילו יותר גדולה מהראשונה. זאת הייתה קבוצה של אנשים שתמכו בי, שמחו בשבילי ואפילו שאלו אותי שאלות. וזה לא מקרה בודד. זה לא שהשכבה שלי היא שכבה מיוחדת שאוהבת דברים כאלו וזה מוזר וחריג. בכל שכבה יש כאלו, ותאמינו או לא – גם אצלכם.

אז למה בעצם אני מספר לכם את זה? בעיקרון, בשביל לכסות את החלק של הכריזמה. גם אם אין לכם את זה כרגע ואתם חושבים שאין יותר חננות מכם – אתם תרוויחו את זה. למרות שלא הכנסתי את זה לכאן, עוד דבר שחשוב מאוד וקשור לכריזמה זה אומץ, ולמרות שזה לא תנאי הכרחי, זה בהחלט חשוב לא פחות – זה משהו שתצטרכו לעבוד עליו קצת. אבל בכל מקרה, אל תפחדו, כי גם אם יצחקו עליכם, ישפילו אתכם ויעשו את מה שעשו לי – בסופו של דבר הקול שלהם לא נחשב, במיוחד כשתשימו לב כמה תומכים יש לעומתם, וכמה אנשים אוהבים את מה שאתם עושים.

אז עכשיו כשנגעתי בזה, יש עוד דבר אחד – שבו, כמו שרובכם יודעים, אני בעצמי נכשל – זמן. כשרק התחלתי להיכנס לעסק, היה לי אפילו יותר מדי זמן, כמו שכבר ציינתי. אבל עכשיו נכנסתי לתקופה הכי עמוסה בחיים שלי, מה שאומר שאני מפרסם פרק אחת לחודש במקרה הטוב. כן, זה נוראי, וממש לא טוב לעשות את זה. אם תסתכלו בכמות הצפיות שהייתה לפוקימון ברקת או פוקימון אדום אש, ואחר כך תסתכלו כמה צפיות יש לפוקימון לבן, תבינו בעצמכם כמה זמן עושה את ההבדל. הפתרון הוא פשוט. למרות שיש מקרים, כמו אצלי, שבהם זה בלתי נמנע, ולכן מומלץ פשוט לא לעשות סרטונים בידיעה שמתקרב היום שבו לא יהיה לכם זמן אליהם, הפתרון הוא לדעת איך להתארגן. להכין לוח זמנים, ולהקדיש לצילום לפי מה שאתם חושבים שכדאי. לא כדאי להעלות פרק בכל יום, כי זה קצת מוגזם ואנשים לא מספיקים לעקוב, אבל פרק או שניים בשבוע זה בהחלט מעולה.

אוהד במדריך החדש שלו

הדבר האחרון שאני אדבר עליו הוא רצון. כשאני אומר רצון אני לא מתכוון ל"היי, בא לי עכשיו להכין סרטון או להתחיל סדרה". כי זה הרבה יותר עמוק מזה. כשאני מדבר על רצון, אני לא מתכוון לרצון להתחיל סדרה. אני מתכוון לרצון לסיים אותה. אי אפשר לספור בכלל את כמות האנשים שהתחילו סדרה ולא סיימו אותה. אם תסתכלו רק בערוץ שלנו, תבינו כמה הדבר הזה שכיח. לרצות לסיים סדרה ולא רק להתחיל אותה, זה הדבר העיקרי והחשוב ביותר שאתם צריכים כדי לעשות זאת בעצמכם. ומה צריך לעשות בשביל הרצון הזה? לרצות. אין באמת משהו שאפשר לעבוד עליו כדי להרוויח את הרצון הזה. נדירים גם המקרים בהם מקבלים אותו תוך כדי הצילומים, כי לכולם בשלב מסוים נמאס. אבל האחיזה ברצון לסיים, זה מה שיחזיק אתכם. זה מה שהחזיק בעבר ועדיין מחזיק גם אותי. וברגע שתרצו לסיים את זה ולא רק להתחיל, השמיים הם הגבול.

עכשיו כשסיימנו לדבר על מה אני צריך מנטלית בשביל להכין סרטונים, נשאר כמובן הקטע הטכני. הרי לא מספיק להיות מוכנים מבחינה נפשית לזה, צריך גם לדעת איך לתפעל את כל העסק. ולמרות שלחלקכם זה נשמע כמו משהו שממש קשה לעשות, האמת היא שזה קל הרבה יותר ממה שאתם חושבים. בשביל להכין סרטון בעצמכם אתם תצטרכו ארבעה דברים: הדבר הבסיסי ביותר הוא המשחק עצמו. זה יכול להיות משחק במחשב, וזה יכול להיות גם משחק בקונסולה. הדבר השני שאתם צריכים הוא תוכנת צילום. פראפס היא התוכנה הנפוצה ביותר, אבל יש עוד עשרות תוכנות שעושות את אותו הדבר. למרות זאת, פראפס מצלמת באיכות גבוהה במיוחד, והיא גם חינמית, מה שהופך אותה מבחינתי לטובה ביותר. תוכנה שכזו אפשר להוריד בקלות באינטרנט, ואחרי חיפוש קצר בגוגל אתם כבר תמצאו את כל מה שאתם צריכים. הדבר השלישי שאתם צריכים זה מיקרופון. זה אולי יפתיע אתכם לשמוע, אבל אני בכלל לא משתמש במיקרופון רגיל שמחובר למחשב. מה שאני עושה, וכיום אין אחד שלא יכול לעשות את זה, זה מקליט דרך הפלאפון. את הקובץ המוקלט אני שולח לעצמי במייל, ו-וואלה! יש לי קובץ הקלטה של הסרטון בלי צורך לתוכנה מיוחדת ובלי להשתמש במיקרופון שמחובר למחשב. והאמת? האיכות של ההקלטה דרך הפלאפון יותר גבוהה מזו שבמחשב.

הדבר האחרון שתצטרכו זו תוכנת עריכה. אני משתמש בתוכנה בשם Power Director. זו תוכנה לא חינמית, לכן אני לא אמליץ לכם להשתמש בה. מה שכן מומלץ, זה Windows Movie Maker. זו תוכנה פשוטה במיוחד לעריכת סרטונים, שיש בה בעיקרון את כל מה שאתם צריכים. ואני אגלה לכם סוד – למרות שהתוכנה הזו, למי שמכיר, עושה רושם די גרוע, אפילו אני משתמש בה, למרות תוכנת העריכה האחרת שיש לי. וזה מסיבה שהרוב בכלל לא יודעים עליה – היא מכווצת קבצים. אם אני לוקח קובץ ששוקל 5 ג'יגה שערכתי בתוכנה שלי, מכניס לmovie maker ויוצר סרטון, בלי לשנות דבר – הסרטון החדש ישקול פחות מ-100 מגה. זה חיסכון עצום של מקום וזמן העלאה, ואיכות הסרטון כמעט ולא משתנה – האמת שאני בכלל לא מבחין בשום שינוי בין 2 הסרטונים.

וזה הכל להיום! תודה רבה לכם שהקשבתם להרצאה שלי, אתם מוזמנים להירשם לערוץ שלנו, ולהיכנס לאתר מפלצות כיס בכתובת: Pocketmonsters.co.il. אם יש לכם שאלות, זה הזמן.