צעקה

בפרקים הקודמים של הסיפור של סנדסלאש: https://pocketmonsters.co.il/?cat=1855

– – – – –

אני מרגיש את זה. הלב שלי כאילו פועם במוח. העיניים שלי מתרחבות והגוף שלי מתיישר. הקוצים שלי מתעקלים אחורנית. הכנפיים שלי נפרשות לצדדים.

אני מסתכל למטה. הכל צבוע תכלת. אני מחייך לעצמי כשאני מבין שהצלחתי. אני צולל מטה, ומקפל את הכנפיים המנוצתות שלי. כשאני חש שאני מהיר מספיק, אני פורש אותן לצדדים. הרוח החזקה הודפת אותי מיד, ואני עף למעלה. אני מנפנף בהן מעט בהתלהבות ושט באוויר.

לפתע אני שומע צרחה. הקול הזה, הוא כל כך מוכר לי. אני לא מצליח לשים את האצבע על מקורו, אבל אני משוכנע שאני מכיר אותו. אני שומע צרחה נוספת, ופתאום קולט. לא מי השמיע את הקול, אלא מהיכן הוא בא. בניין האמפייר סטייט.

אני מחפש את הבית של כריס בזריזות. כשאני מוצא אותו, אני עף לכיוונו. בזכות הכנפיים אני מגיע לשם תוך פחות מדקה. כשאני נוחת הכנפיים חודרות מיד פנימה, והכל משתנה מגוון תכול לרגיל. אני נכנס בחפיזות למבנה ולוחץ על הכפתור שמעלה אליי את המעלית המובילה לבסיס התת קרקעי. אני נכנס פנימה והמעלית צונחת מטה.

אני מגיע לבסיס. כולם נמצאים שם, ומסתכלים עליי בציפייה. אפילו אומיקרון נמצא שם. "נו, הצלחת?" שואל פלייגון.

אני מהנהן במהירות. כולם מריעים, אבל אני מסתכל על אלפא. "אלפא, אנחנו יוצאים", אני קורא, ניגש אליו ותופס אותו.

"מה? מה קרה?" הוא שואל, אבל אין לי זמן להסברים. אני עולה על עיגול המתכת שלפי אומגה, אמור לשגר אותי אל ליבו של האמפייר סטייט.

פתאום הרעש שכולם השמיעו מפסיק. המבטים שלהם נעוצים בי, מבטים תמהים ומבולבלים. "מה אתה עושה, סנדסלאש?" שואלת בלוסום. ניכר על פניה שהיא מודאגת עוד יותר מכולם.

"אין זמן להסברים," אני אומר ולוחץ על הכפתור האדום שלצד העיגול, "נדבר כשאחזור".

"סנדסלאש, אתה מסכן את כולנו!" שמעתי קול קורא אליי. אני חושב שזה היה מטאגרוס, וזה קריטי משום שכשהוא אומר משהו, כנראה זה נכון. למרות זאת, לא ייחסתי לכך חשיבות. הוא אינו מודע למה ששמעתי, לסיבה שלשמה אני הולך.

הראש שלי מסתובב, אבל אני מחזיק את עצמי. הראייה שלי מיטשטשת, ולאחר כמה רגעים מתבהרת.

אני מריח את האוויר. ריח של בושם ומטהר אוויר נוטף מכל הקירות שסביבי. אני מסתכל סביב, ומגלה שאני נמצא במשרד. משרד עם עובדים.

הצרחות לא מאחרות להגיע. העובדים שרויים בפאניקה. הם מתכוונים לברוח במהירות, בטח לספר לסאטושי על הגעתי. אי אפשר לתת לזה לקרות.

"אלפא!" אני קורא, והוא כאילו קורא את מחשבותיי, מאריך את גופו במהירות וקופץ על דלת היציאה, וכך חוסם את כולה. רוב העובדים צורחים, אך אלו ששפיותם חזרה אליהם מתחילים להרביץ ולזרוק כיסאות על אלפא, שנאנק בכאב ומתאמץ לשמור על הדלת חסומה.

אני חושב במהירות מה צריך לעשות, אך לפתע חוט החשיבה נקטע ממני. אני מרגיש כאב חד בראשי, ומסתובב במהירות. אחד העובדים עומד מולי, וידיו אוחזות באקדח. אני ממשש את ראשי, ומגלה שקוץ אחד חסר. אני מסתכל למטה ורואה אותו על הרצפה. האיש הזה ירה בי.

אני שוב מרגיש את זה. הדם שפועם בתוכי. העצבים שמתרחבים על פניי. העיניים שמתרחבות ללא שליטה. 'לא, לא עכשיו,' אני חושב לעצמי, 'אני צריך לגבש תוכנית'. אבל הכוח הזה חזק ממני. אני מרגיש חום, חום שלא יתואר במילים. אך משום מה הוא לא כואב לי. הוא נעים לי. הוא גורם לי לרצות להרוג את האיש הזה.

הכל הופך לכתום. לבוער. אני מסתכל על היד שלי, והיא כעת אדומה ומוארכת. במקום קוצים, הגב שלי הוא עכשיו להבה אחת גדולה. אש.

אני מזנק על היורה במהירות, ושורט אותו בחזקה. הייתי מצפה שהוא ידמם, אך במקום הוא נשרף. אני מזנק אל עבר האנשים שזורקים כסאות על דיטו, ועושה להם את אותו הדבר. כולם נשרפים. העשן עולה ומכסה את כל החדר, מה שגורם לכל הנוכחים פרט לי להתעלף. אפילו אלפא לא עומד בכך.

כשכולם על הרצפה והעשן עולה לתקרת החדר, מטפי מים שנמצאים בתקרה מתחילים להתיז לכל עבר. המים שוטפים את כל העשן, ואני מרגיש את הפעימות נחלשות. אני מרגיש סחרחורת קלה, ואחריה הכל חוזר לכשהיה קודם. המים פוסקים מלהתיז.

אני תופס את אלפא ומנער אותו. "אלפא! קום!" אני קורא. בהתחלה הוא לא זז, אך לאחר כמה שניות הוא מתעורר, ומסתכל עליי בתדהמה. "אתה היית להבה מהלכת", הוא אומר, ואני בתגובה מהנהן.

"זה לא היה בשליטתי", אני מסביר.

"מה עכשיו?" שואל אלפא. אני לא בטוח מה לענות לו, מה באמת צריך לעשות עכשיו? איך נמצא את מקור הצעקה? אך השאלה לא עומדת באוויר לזמן רב. כשהקול נשמע מהרמקול שבחדר, אני מבין שאין טעם לחפש אותו. הוא מצא אותי.

"ברוך הבא, סנדסלאש".