סאטושי

הקדמה:

היי! זוכרים אותי? אני אוהד, זה שכתב פעם את הסיפור "שבעת הגיבורים – הסיפור של סנדשרו" ואת סיפור ההמשך, "הסיפור של סנדסלאש". אם כן, אתם בטח גם זוכרים שבשלב מסוים הפסקתי לכתוב. בעקבות בקשות חוזרות ונשנות של גולשים ממני להמשיך את הסיפור, החלטתי שאולי כן כדאי לתת לכך הזדמנות. כן, שמעתם נכון, יכול להיות שהסיפור חוזר!

למה אני מתכוון ב"יכול להיות"? הפרק הבא הוא פרק המשך בסיפור לכל דבר, אבל הוא גם ניסיוני. במילים אחרות, אני מתלבט אם הסיפור הזה באמת שווה המשך. מאז שכתבתי את הסיפור עברו כמה שנים טובות, והרבה דברים השתנו ביכולת שלי לכתוב ולספר סיפור. לכן, אני תוהה אם בכלל כדאי להמשיך סיפור שהרמה שלו היא הרמה שהייתה לי לפני כמה שנים.

כדי להגיע להחלטה, אני מחכה לראות את ההיענות לפרק. במידה וההיענות תהיה גדולה, תהיו בטוחים שזה ישכנע אותי להמשיך את הסיפור ואפילו לסיים אותו. הכל תלוי בכם! תהנו מהפרק, ואל תשכחו להגיב. תודה, ותתפסו את כולם!

– – – – –

בפרקים הקודמים של הסיפור של סנדסלאש: https://pocketmonsters.co.il/?cat=1855

– – – – –

סאטושי

סאטושי טאג'ירי יושב על רצפת משרדו כשגבו נשען על שולחן העבודה שלו, הוא בוהה בקיר ומשחק בידו בלי משים לב בכדור שלא עולה בגודלו על אגרוף. לרגע הוא שוכח שהוא נמצא בראש בניין האמפייר סטייט, הוא שוכח שהוא אחד האנשים הכי מכובדים ועשירים בעולם. כרגע הוא רק בוהה. חושב על מה יקרה אם ייכשל. מה יקרה אם הניסוי שלו לא יעבוד. בכל זאת, אם הוא לא יצליח, הוא עלול לסכן את כל מה שעבד כל כך קשה בשבילו בשנים האחרונות, וסאטושי מעולם לא אהב לסכן את עצמו. תוך אנחה קלה הוא מטיל את ראשו לאחור, ומסתכל על התקרה. הוא לא שם לב, אבל הוא לופת את הכדור הקטן בכוח רב הרבה יותר משהוא מסוגל להפעיל במודע. הוא מרים את גופו מעט, וחוטף מהשולחן מיקרופון קטן.

"מיסטי!" הוא מייבב אל תוך המיקרופון.

תוך כחצי דקה, דלת משרדו נפתחת ודרכה נכנסת למשרד גברת אסייתית נאה ואדומת שיער. החיוך שעל פניה מתחלף בהבעה לחוצה ורחמנית כשהיא רואה אותו מוטל כך על הרצפה. "סאטושי!" היא פולטת בעודה רצה ורוכנת לעברו. "מה קרה, חמוד שלי?"

סאטושי ממשיך לבהות בקיר. קשה לו להביט בפניה של אהבת חייו כשהוא על סף ההתמוטטות. תמיד היה לו קשה להביע את רגשותיו, אבל הפעם הוא מרגיש שהמחסום הנפשי שבדרך כלל מאט אותו – עוצר אותו לחלוטין. כעבור דקה שנמשכת כנצח הוא מצליח להתגבר על עצמו ומסובב את ראשו לעברה באיטיות. "אני מפחד", הוא מסנן חרישית, ומכניס אוויר לאפו בזריזות המאפיינת בכי.

"סאטושי," אומרת מיסטי ותופסת בפניו. היא חודרת אל תוך עיניו הרכות והאדומות מתסכול ומסף בכי, ומחייכת קלות. "אתה תצליח. עבדת על זה יותר מדי זמן בשביל שלא תצליח".

סאטושי מסיט את מבטו ממנה, ומסתכל על הכדור שהוא מחזיק. "תהיי ריאלית לרגע," הוא אומר בטון שבור, "את יודעת מה הסיכויים שזה ייכשל".

מיסטי מהנהנת, "ואתה יודע מה היה הסיכוי שפוקימון ייכשל. אבל תראה מה נהיה ממנו".

"את לא מבינה?" הוא קורא לפתע בכעס ומרים את ידו האוחזת בכדור. "זה פוקימון! זה מה שחיי הוקדשו לו! לא כמה משחקים קטנים או סדרת טלוויזיה מטופשת. זה!" מיסטי מלטפת את שערו ועוזרת לו להסדיר את נשימתו וכעסו. "אם אני אכשל עכשיו, אני לא יודע אם תהיה לי אי פעם הזדמנות שנייה" הוא אומר כשהוא מצליח להירגע.

"המזל שיחק לך כבר קודם," אומרת לו מיסטי בנימה כמעט אמהית, "אין סיבה שהוא לא יעמוד לצידך גם הפעם. ובכל מקרה, אין לך איך להתחמק מזה. אתה תבצע את הניסוי בכל מקרה, השאלה היא באיזו גישה. השאלה אם תהיה בטוח ונחוש או רצוץ ושבור תלויה אך ורק בך. ואתה יודע איך אני אוהבת אותך יותר". היא רוכנת לעברו ומנשקת את לחיו ברכות.

סאטושי מסובב את פניו לעברה, וחיוך קטן עולה על פניו. "תודה", הוא אומר בקול חנוק.

מיסטי מחייכת ומלטפת את לחיו. "אתה עוד תראה," היא אומרת, "הילד שלנו יגדל לתוך עולם חדש. העולם שאתה תבנה עבורו". היא קמה והולכת אל מחוץ למשרד.

סאטושי מסתכל על הכדור. הוא מסובב אותו בכפות ידיו, ומשפשף את עיניו הרטובות. הוא נעמד, מניח את הכדור על הרצפה, ניגש אל הכיור שבקצה החדר ושוטף את פניו. הוא מסדר את חליפתו המהודרת, ותופס את המיקרופון ששכח על הרצפה. הוא מהסס לרגע, אך חושב לעצמו שממילא, במוקדם או במאוחר, הוא עומד לבצע את הניסוי הזה. וברור לו שעדיף מוקדם ממאוחר. "אני מוכן", הוא קורא אל תוך המיקרופון, ויוצא מהחדר, כשהכדור בידו.

"שלא תעז להתפוצץ גם הפעם," הוא אומר תוך כדי הליכה, כשהוא מסתכל על הכדור ומקפיץ אותו בידו, "דאסטוקס".