סיקור הארוקון – מאת גלעד

האמת שהתכוננתי די הרבה לקראת פורים. כבר מראש ידעתי שתעמוד לפני בחירה לא פשוטה בין פורים בישיבה לבין הכנס של הארוקון. בכל מקרה עמדתי להתחפש לאש קטצ'אם, הכנתי את הכובע והוא נראה נהדר והתכוונתי להשתמש בו.

בישיבה שלנו אומרים שכל השנה לא צריך לשתות בכלל, אלא אפשר רק באירועים מיוחדים של קדושה. אבל בפורים, כך הם אומרים, בפורים לשתות ומומלץ להשתכר. אני לא אוהב במיוחד להשתכר, מצטער לאכזב אתכם האנשים שיותר מחפשים מסיבות בתוך הקהילה, אבל הנחתי שבפורים זה חייב להיות אחרת. וזה אכן היה אחרת, אבל לכל אחד אחר מלבדי. אני הייתי כבר בכוס הרביעית במהלך הלילה שלפני, אבל צלול כמו תמיד. רק טיפה סחרחורת וכאב ראש. "זה כי אתה שיכור גאון", הם אמרו לי. כולם כבר היו בערך בכוס השמינית, ולי היה ברור שאני לא מתכוון להדביק אותם. "אם כן", אמרתי לעצמי, "מעבר לזה אני לא אגיע, וממילא אני לא כל כך אוהב את היין." אז פרשתי לישון.

למחרת בבוקר הייתי בטוח שיהיה נהדר בחגיגה של היום, שובצתי לבית של רב נהדר שכולם שיבחו את איכות האוכל שם. וכשהתחילה הסעודה (בשעה 14:20 בערך) החלטתי שאני נשאר שם לסעוד ולהשתכר, ושלהארוקון, עם כל הצער שבדבר, אני כבר לא אגיע ושמצידי היטמן יישאר בודד וגלמוד לבדו בכנס. אבל, תוך חצי שעה מצאתי את עצמי מתרוצץ בטירוף בחיפוש אחר wifi בשביל להפעיל את האפליקציה אשר תיקח אותי אל מחוז חפצי, היכל התרבות ראשון לציון. ידעתי שאני לא אספיק להרצאה, אבל הנחתי שאולי יתמזל מזלי למצוא את היטמן.

רצתי, קפצתי על עגלות, חמקתי ממכשולים ומנינג'ות, התגנבתי אל אוטובוסים ולבסוף הצלחתי להגיע אל שערי היכל התרבות. שם נגנבה לאוזני שמועה כי ייתכן שעברתי את כל המסע הזה לחינם, מאחר ולא מוכרים עוד כרטיסים! אך אני לא בחור שאפשר לייאש אותו בקלות, כמאמר השגור על פי, אין לפחד מדרך ארוכה, ועל כן, בלי פחד התחלתי להתערות בטבעיות בין שאר החנונים הפוקדים את האזור, הרי האנשים האלו הם עיקר האווירה. "וחוץ מזה", אמרתי לעצמי, "אני בטח ממילא אצטרך לסקר את זה, אז כדאי שאני אשים לב". היו שם המון פיקאצ'ו והמון אש קטצ'אם. כל הפיקאצ'ו שראיתי היו בנות, ושני שליש מאש קטצ'אם היו גם כן בנות. ספרתי בערך חמישה עשר אש קטצ'אם, ורק חמישה מהם היו בנים, כולל אני.

בין היתר, בנות בתחפושות הסתובבו עם שלטים המעידים עליהן כי הן מחלקות חיבוקים חינם לנזקקים. אומנם אני מאוד מעריך את התרומה שלהן לאנשים, אבל אני נאלצתי לוותר על החיבוק. "לא, זה לא בגללך", אמרתי להן, "אני שומר נגיעה. תחבקי מישהו אחר". לאחר כמה דקות הצלחתי להיכנס לבפנים, בעקבות התמדה ויכולת העלמות. מובן שעצרתי בקופות כדי לשלם על כרטיס.

בפנים נפגשתי עם עולם מדהים, כמות של קוספליי שבחיים לא ראיתי, וזה עוד מה שהספקתי לפני שהשתעממתי מהכמות המטורפת של סרטים ואנימות שמעולם לא ראיתי, וכנראה שגם לעולם לא אראה. אבל את היטמן לא ראיתי. אפילו שאלתי אנשים אם הם ראו אותו (אגב, לא מעט אנשים הכירו דווקא את הדמות ולא את המנהל של האתר, חבל שלא התחפשת אליו, זה היה עשוי להקל עלי, וגם להעניק לך תהילה).

היו שם במתחם דוכנים, ומשחקים, ומשחקי ווידאו בקומה הכי למעלה, ומלא דברים לקוסלפרים שמשתתפים בתחרות, ושירותים ,היו שם ממש הרבה שירותים, לא חשבתי שצריך כל כך הרבה שירותים במקום אחד. חיפשתי את היטמן ותוך כדי נפגשתי בהמון תחפושות מוצלחות ביותר, כמו לינק וזלדה, כמו ספיידרמן (בהכנה עצמית, הוא נראה מדהים, אני לא צילמתי אותו. למה לעזעזל לא צילמתי אותו?!) הדוד סטן ודן (בנפרד, אבל שניהם מהסדרה גרוויטי פולס של דיסני), דמויות מאווטאר (האמיתי, לא הכחולים), נארוטו, מלא דברים של נארוטו, נראה לי שהיו רוב של אנשים שהתחפשו לדמויות בנארוטו (ולמרות כל זה בקושי היו כפל דמויות, רק מראה מה ההפרש בין החשיבות של דמויות משנה בפוקימון לעומת נארוטו), אפילו את אפי מצאתי (מהספר "איפה אפי?"), רק את היטמן לא מצאתי.

ירדתי למטה כדי לשמוע הרצאה מעניינת ביותר על ההיסטוריה של הגיימינג, החכמתי, והיה מעניין ביותר. בסוף ההרצאה הגעתי אל האודיטוריום בשביל לראות את הדבר שבשבילו הגעתי להארוקון (לא היטמן, כמה שההרצאה שלך הייתה מעולה, כנראה, עדיין לא בשבילך באתי), המחזמר שנקרא "תודה שבחרת".

המחזמר מבוסס על משחקי מחשב ומכיל המון בדיחות שיבין רק מי שיש לו ניסיון וידע בעולם הגיימינג. אבל, לא היית צריך להיות גיימר מושבע כדי להפיק הנאה מההצגה, ההנאה הגיעה אליך לבד. העלילה של המחזה היא כדלהלן: האדם המרושע ביותר בעולם המשחקים, שמכונה "היוצר" מנסה ליצור נבל על מושלם ונהדר, נבל העונה לשם "בילי". הבעייה היא, שבילי בכלל לא נולד רשע, אפילו לא טיפה, וגם אין בו מספיק קשיחות כדי שילקח ברצינות. היוצר מגרש את בילי ונותן למכשפות שלו לנסות ללמד אותו להיות רשע. אבל הוא נכשל ומגורש שוב. כך בילי יוצא למסע על מנת להיות רשע מספיק כדי שאבא שלו, היוצר, יאהב אותו.

ההצגה עצמה הייתה מוצלחת. אומנם היו בדיחות שקיוויתי שיהיו מודגשות טיפה יותר, או שיהיו בדיחות שיאמרו טיפה יותר בצורה אגבית, אולי הייתי מבקש מעט יותר התייחסויות לעולם שמחוץ לעלילה, שאותו אנחנו מכירים מהמשחקים. אבל אלו היו דברים שוליים, והבדיחות היו מצחיקות. אני בהחלט נהנתי. השירים אומנם היו טובים, והמסר שלהם היה ברור מספיק, רק חבל שלפעמים האיכות השמע לא הייתה מספקת כך שחלק גדול מהמילים נעלם ולא נמצא שוב.

הדמות המרכזית בסיפור, בילי, היא דמות עמוקה שמציפה את השאלה, מה נכון לעשות כשאתה אמור להיות רשע? אני שמח להגיד שהסוף של ההצגה הביא את הפתרון לשאלה בצורה מספקת. בנוסף, הסיפור גם הצליח להעביר תחושות שאתה באמת מרגיש כשאתה משחק, כמו התחושה כשאתה מצליח להביס את בלאוזר, הצב האימתני נושף האש, בתור מריו, ואתה כל כך שמח שניצחת, אבל אז אתה מגלה שהשאירו לך פתק שנבחת על העץ הלא נכון, כי הנסיכה בכלל לא שם. ומי לעזאזל מציב שמירה כל כך כבדה על טירה שהנסיכה החטופה אפילו לא נמצאת שם?

היה סוף שמח, והיו דמויות מעניינות. לדעתי החלק החשוב הוא, שהם נגעו בנקודה טובה וחשובה עם הרבה פוטנציאל. הרגשתי כאילו הם פתחו דלת לאולם ענקי שאפשר לעשות בו כל כך הרבה שהם רק התחילו לחקור אותו. ואני מאחל להם בהצלחה אם הם מתכננים להמשיך הלאה בז'אנר.

למחרת פתחתי את המחשב בחיפוש אחרי היטמן. "נו, איך היה?" הוא שלח לי במייל. "היה נהדר, אבל לא מצאתי אותך, הגעתי קצת אחרי ארבע. איפה היית?" שאלתי אותו. "חזרתי הביתה", הוא ענה, כנראה מבוייש במעט. "מתי?" שאלתי "בערך ב16:00" הייתה התשובה. טוב, זה בהחלט מסביר למה לא מצאתי אותו, וזה קצת מאכזב אותי. מצד שני, היטמן הרבה יותר התאכזב כשהוא שמע על החיבוקים בחינם 😉

עד הפעם הבאה,
גלעד.