פוקימון: הסיפור של כולנו – פרק 13: מעבר לחישוקים המוזהבים!

|אתה לא יכול לברוח ממני|

"מיו".

|קח את זה, ואת זה וגם את זה|

"מיו".

|אתה אשמיד אותך אחת ולתמיד|

"מיו".

|אייייייייי אאוץ', מאיפה יש לך את הכוח הזה?|

"מיו".

|אתה עוד תשלם על זה! יום הדין יגיע!|

= = = = =

ליו: "חבר'ה, יש לי ולאנון שלי משהו סופר חשוב לספר לכם".

כולם מתעלמים ממנו.

רוברט: "תכניס את המפלצת הזו לפוקדור שלה לפני שעוד מישהו יפגע! אתה הרי יודע שאתה לא שולט בו! מתי תקח אחריות למעשים שלך?"

טל: "אני לא ידעתי שזה מה שיקרה. אני ממש מצטער".

צ'ארלי: "שמע טל, בדרך כלל אני אוהב להיות נייטרלי ולא לקחת צדדים, אבל הפעם הגזמת!"

עיניו של טל התחילו לדמוע והוא ניסה להסביר את עצמו, חצי בוכה, חצי מתנצל.

ליו: "אבל אנשים, אני חייב לספר לכם משהו ממש ממש חשוב".

מבעד לדלת הכניסה של המרפאה נכנס הראל, ראה את כולם מתקבצים שם ושאל: "מה קרה?"

טל בשלב הזה פרץ בבכי בלתי נשלט. כולם הסתכלו עליו במבטים מהולים ברחמים ובכעס.

ריי היה הראשון שניסה להסיט את האש ממנו, הוא נתן מכה עם המרפק לצד הגוף של רוברט והתלוצץ: "לפחות כועסים על מישהו אחר ולא עלי, הא?"

הראל: "אז לא מספרים לי מה קרה?"

סטון: "רוקי מת".

הראל: "מה?"

סטון: "רוקי, הבחור החזק שהרביץ לפוקימונים עם הידיים שלו, זה שהיה לו סלאזל, מת".

הראל: "איך?"

כולם סיבבו מבט לעבר טל.

הפרופסור ניסה להרגיע את כולם – "ששש… כולם להיות בשקט… אני לא חושב שזה קרה בכוונה".

טל היה הראשון להתנגד: "אבל אם סילקתם את ג'ול, את מוניקה, את עומר והייתם מוכנים לספוג את העזיבה של פרסיבל, אולי גם אני צריך לעזוב את הכפר?"

יויו ניגש אליו, טפח לו על הכתף בניסיון לנחם אותו ואמר לו – "אתה לא הולך לשום מקום".

רוברט: "במקומך לא הייתי כזה בטוח, הפוקימון שלו מסוכן".

הראל: "איזה פוקימון?"

סטון: "אחרי הקרב של שלשום, טל הורה לקרוקונייל לחזור לנהר ולא לעשות שטויות".

מכיוון שתריף לא יכל לדבר, הוא סימן את כל מה שסטון אומר בשפת הסימנים.

סטון: "בזמן הזה רוקי הלך לטפל בסלאזל שלו, שנמצאה חסרת חיים על ההרים".

תריף הוציא את הלשון, סגר עיניים ועשה קול שדומה להקאה, כאילו הוא מסמן אדם מת.

סטון: "אז רוקי ניסה לבדוק מה הוא יכול לעשות עם הפוקימון שלו, אתה יודע, יש לנו פה רופא, ופוקימונים הרי יכולים לחזור מעילפון, מחוסר הכרה ולפעמים גם ממוות".

הראל: "אל תספר לי ש…"

סטון: "בדיוק. קרוקונייל יצא מהאגם ורצה לאכול. והוא זכר שיש לו ארוחה שלמה על ההרים. הוא ראה את רוקי שהגן על הפוקימון וקרב נערך בין השיניים. עכשיו, אומנם רוקי הוא אדם גדול, אדם חזק מאוד, אבל לא הרבה בני אדם יכולים לשרוד מתקפה בכוח מלא של קרוקונייל בגודל הזה. הוא מת. העניין הוא שאי אפשר לעשות קבורה".

הראל: "אל תגיד לי שהוא אכל אותו".

תריף סימן בידיים שלו את הספרה 2.

סטון: "הוא אכל את שניהם".

רוברט: "ועכשיו אנחנו צריכים לקבוע אם להמית את הפוקימון או לתת לטל הזדמנות להשתלט עליו".

טל כבר היה בעולם עצב משל עצמו, לא מקשיב לאף אחד ולא נותן תשומת לב לשום דבר שקרה בחדר. "אילו רק היה לי זמן עם פרסיבל, או אפילו ג'ול, הם היו מלמדים אותי איך להשתלט עליו".

ריי ששוב ניסה להסיט את האש ממנו אמר – "כן, אבל אתה זוכר שזה אתה שהביא להרחקתם מהכפר, נכון?"

צ'ארלי נתן לריי אגרוף וגרם לו להפסיק.

ליו: "אז עכשיו אני יכול לספר לכם על הסכנה שאנחנו מצויים בה?"

הפרופסור: "ליו, אין לנו זמן בשבילך, אתה מוכן לשמור את השקרים שלך למישהו שיאמין לך?"

ליו: "איזה שקרים?"

הפרופסור: "שקרים! הרי אמרת שאין נבואה! והיא לא נמצאת במערת האנון! השקרים האלה!"

ליו: "אני לא שיקרתי, אתה שיקרת".

הפרופסור: "חוצפן, אין לנו זמן בשבילך, יש לנו פה אדם שנרצח, תלך ותתעסק בעניינים שלך!"

ברגע הזה רייס נכנס בבהלה לחדר המרפאה וצעק: "אה, חבר'ה, כדאי לכם לראות את זה".

כולם יצאו מהמרפאה ויצאו לרחוב הראשי של הכפר, הם התקבצו במרכז הרחוב ומבטם מופנה כלפי מעלה. כדורי אש ענקיים נוצרו בשמיים, בגודל של כדורי לכת, והם היו בתנועה מפחידה לעבר האדמה. ניכר שהיה להם עוד הרבה זמן עד שהם יפגעו משום שהם היו ממוקמים גבוה באטמוספירה, אבל להערכת רייס, לא הייתה להם יותר משעה.

ליו: "עכשיו אתם מאמינים לי?"

בשלב הזה נרקיס התחיל לחוות התקף אפילפטי, קצף יצא לו מפה ועיניו התגלגלו ב360 מעלות. רוברט ניסה לייצב אותו, להעמיד אותו, אבל שום דבר לא עזר.

יויו: "מה קורה, פרופסור?"

הפרופסור: "אני לא בטוח".

ואז נרקיס הפסיק להתעוות, ריחף מעט באוויר וקול שלא שלו יצא מפיו – "בני אנוש עלובים, הגנתם על מיו וכעת יום הדין מגיע! אני אשמיד את העולם הזה אחת ולתמיד ואין שום דבר שאתם יכולים לעשות".

צ'ארלי מיד תפס פיקוד, הלך לכפתור האזעקה והדליק אותו.

רייס: "מה קורה? מה עלינו לעשות?"

ריי: "לברוח!"

סטון: "לא, אי אפשר לברוח ממתקפה כזו, אולי נתחבא במקלט התת קרקעי?"

הפרופסור: "הוא לא מספיק עמוק. הוא בטוח רק נגד פצצות אטום, לא נגד יום הדין".

הראל: "אז מה עושים? אני לא רוצה למות פה!"

טל שמע את המילה למות והתחיל שוב לפרוץ בבכי.

תריף תפס אותו בפנים, הרים אותו בכוח מפתיע על הגב וחיכה להוראות.

רק ליו הסתכל על השמיים והיה רגוע. "אז אתם רוצים לשמוע מה יש לי לומר".

פרופסור: "לא, יא בן של זונה, אנחנו לא רוצים לשמוע, אנחנו לא רוצים אותך פה!"

רוברט: "תירגע לבנטון, זה רק ליו, בוא נשמע מה יש לו לומר, אולי זה חשוב".

הפרופסור עזב בכעס וכך טל, צ'ארלי, רייס, סטון, ריי, תריף, הראל, מה שנשאר מהתודעה של נרקיס, יויו ורוברט התרכזו סביב ליו והקשיבו לו – "אוקי, אז זה התחיל אתמול. מסתבר שאמש ארכיאוס מצא את מיו, ניסה לתקוף אותו, להרוג אותו כמו שאומרים, אבל הוא לא הצליח".

ריי: "איך אתה יודע את זה?"

ליו: "אנון סיפר לי".

הפרופסור חזר למעגל, שמע את מה שליו אמר ואז לעג לו בכך שחזר אחריו: "אנון סיפר לי".

ליו: "אז הוא סיפר לי שמיו תקף את ארכיאוס והפתיע אותו עם הכוח שלו. עכשיו, זה לא שארכיאוס נפגע כל כך פיזית כמו שהוא נפגע באגו שלו. הוא לא מוכן שיצור כזה קטן ינצח אותו, אז הוא יצא למסע נקמה, להשמיד כל כוכב לכת בתקווה שיום יבוא והוא ישמיד משהו כשמיו נמצא בתוכו, ואז הוא יסיים את הסאגה הזו".

הראל: "ואל תגיד לי, אנחנו הכוכב הבא שהוא החליט להשמיד".

ליו: "בדיוק".

צ'ארלי: "אז מה אנחנו יכולים לעשות? אני לא יכול לתת לכל תושבי הכפר שלי למות".

ליו: "אולי לא נצטרך למות".

יויו: "מה הכוונה?"

ליו: "אולי נעבור לעולם אחר".

יויו: "העולם של האנון?"

ליו: "יש לך הצעה טובה יותר?"

יויו: "לא, זה עובד בשבילי, מי בא איתי?"

ישר ריי הרים את היד כמתנדב, מביט מדי פעם לכדורי האש המתנופפים בשמיים, שמאיימים ליפול ולהשמיד את כל מחוז היסוי ואת כל היושבים בו.

הפרופסור: "אני לא מאמין לו, תעשו מה שאתם רוצים, אני נשאר פה".

רוברט: "אבל אתה תמות".

הפרופסור: "זו המילה של האוטיסט הזה מול המילה שלי, פרופסור במקצועי. תחליטו אתם".

כולם הסתכלו מסביב, אף אחד לא העז לפצוח פה. לפתע נשמע קול מוזר.

= = = = =

"מה זה?" שאל טל.

"זה פוקימון", ענה הראל.

"כן, אבל איך קוראים לו?" התעניין סטון.

"הופה", ענה הראל.

כולם הסתכלו על היצור הורוד הקטן שהגיח מטבעת שנפתחה במרחב ובזמן. הוא הסתובב סביבם, רקד ואפילו ניסה לגעת בכמה מהם.

"מה הוא עושה פה?" שאל יויו.

ליו: "הוא שליח של מיו".

"שליח של מיו?" כולם תהו.

ליו: "כן, מיו לא רוצה שתהיו קורבנות של המלחמה המיותרת הזו, אז הוא שלח את הופה על מנת שהוא ישגר אותנו לעולמות אחרים עד שהסכנה תחלוף".

ריי: "אבל מה עם מוניקה?"

צ'ארלי: "וכל השאר?"

ליו: "הוא ישגר גם אותם".

רייס: "אפשר לבחור לאן להיות משוגרים? כאילו, יש לו אפשרות להחזיר אותנו הביתה?"

ליו: "אני לא יודע, אני לא דובר פוקימונית".

תריף מצד שני ניהל דו שיח מאוד מתלהב עם הופה מהשנייה שהם ראו אחד את השני.

צ'ארלי: "יש מתורגמנים בקהל?"

כולם הנידו לשלילה.

לאט לאט הופה התחיל לפתוח פורטלים, טבעות לעולמות אחרים ואחד אחרי השני הוא דחף כל אחד ואחד מכם דרך החישוק הצבעוני, עד שעברתם לעולם אחר לגמרי.

= = = = =

"מה קרה לנו עכשיו?" שאלה מוניקה בחשכה המוחלטת.

"אני לא יודע, פתאום ראיתי עיגול כסוף ואז נפלנו לחור הזה", ענה לה עומר.

"מוניקה? עומר? זה אתם?" נשמע קולו של הראל.

"כן, מי אתה?" שאלה מוניקה, מעט כעס בקולה.

"זה אני, הראל", הוא ענה. "אתם לא רואים אותי כי חשוך פה מאוד".

"מה זה המקום הזה?" שאל עומר.

"הופה שיגר אותנו לפה", ענה הראל.

"מי?" שאלה מוניקה.

"סיפור ארוך", ענה הראל.

לפתע נראו לפידים במרחק, הם הטילו אור קטן והיה נראה כאילו הם מתקרבים למקום שבו מוניקה, עומר והראל נמצאים בו. מוניקה תפסה את הפוקדורים שלה בעוצמה, היא הייתה מוכנה לשלוף אותם בכל רגע נתון ולגבור על כל מי שזה לא יהיה, אבל אז הופיע מולה איש ציפור חביב ביותר, לא מאיים, שאמר להם: "הלכתם לאיבוד?"

= = = = =

"אתה מוכן לקום מעלי?" צעק רוברט בחוסר סבלנות.

"סליחה, לא התכוונתי ליפול עליך ככה", הסביר את עצמו ריי.

"כן, מילא ליפול, אבל למה אתה חייב לדחוף את התחת שלך בתוך הפנים שלי".

"אבל אני לא עושה את זה בכוונה, ככה נפלתי".

"אז תקום, יא דגנרט", צרח עליו רוברט.

"סליחה, סליחה, הנה, אני כבר קם", ריי התרומם, התיישר ושפשף את עיניו.

היה זה אחר הצהרים שמשי בעיר קיצית וחמה למראה. האנשים מסביב היו כמעט עירומים, חלקם עם פריט לבוש שמכסה את החלק התחתון שלהם בלבד וחלקם עם פריט לבוש שמכסה גם את החלק העליון. רוברט ישר זיהה: "אנחנו בכדור הארץ".

"מה זה כדור הארץ?" שאל ריי.

"אתה מקנטו, אבל בטח גם אצליכם יש בגדים כאלה, זה נקרא בגד ים, וגם לכם יש חופים כאלה, זה נקרא חוף ים, אבל התחושה שהמקום הזה נותן לי היא ממש כמו בכדור שבו נולדתי".

"אני לא חושב ככה".

"למה לא?"

"כי אין לכם כאלה", ריי הרים את ידו והצביע לעבר הים, שם מעבר לאנשים ששיחקו בחול ובנו ארמונות, ומעבר לבנים ששיחקו במטקות, מעבר לנשים שהשתזפו בחוף הים, והילדים ששיחקו בכדור, מעבר לקו המים הראשון ובתוך הים הכחול, קפץ לו כריש ענקי מהמים העמוקים, איימתני למראה, שגולגולת של פוקימון אחר מעטרת את ראשו, ונחת בחזרה לתוך המים העמוקים.

"כן, זה לא משלנו", אמר רוברט ונאנח.

"אני מבינה שאתם לא מפה", פנתה אליהם מישהי צעירה, יפייפיה, לבושה בבקיני.

ריי ישר נדלק: "לא, אבל נשמח להיות פה כמה שזמן שתרצי, גברת…"

"גלי, אתם יכולים לקרוא לי גלי".

= = = = =

"אז כל הזמן הזה הייתי בטרנס?" שאל נרקיס שכבר חזר לעצמו.

"כן, וטל לא הפסיק לבכות", הסביר ליו.

טל: "אני לא בכיתי כל כך הרבה! תפסיק עם זה!"

מבטיהם של ליו ונרקיס נפגשו והם חייכו.

הם הלכו במה שנראה כמו שעה ארוכה בתוך סבך עצים לא רגיל. הם שמעו מדי פעם קולות, אבל לא ייחסו לזה מספיק תשומת לב, לבסוף הם הגיעו לסוף היער, שם היה מוצב פארק ענקי, המורכב מכמה וכמה בניינים ועל כל בניין התנופף לו שלט אחר.

"מעניין לאן הגענו", אמר נרקיס.

"כל עוד זה לא בירדיה, אני מסודר", אמר טל.

"יש לך ממש טראומה מהמקום הזה, הא?" אמר ליו.

"אין לך מושג וחצי".

הם נכנסו למבנה הכי גדול, ושם ראו תערוכה של שלדים ענקיים פרוסים בכל רחבי המקום. החל מקטנים, דרך בינוניים ועד גדולים. השלדים נראו להם כמו פוקימונים פרה היסטוריים, רק שהצורה והדרך שבה הם היו מוצגים הייתה נראית אחרת מכל דבר שהם ראו לפני כן.

איש זקן נכנס לאולם, העיף עליהם מבט וחצי ואז פרס את ידיו לחיבוק ולשלום – "אתם החוקרים, הלא כך?" הוא שאל, חיבק כל אחד ואחד מהם ואז לחץ את ידיהם. "חיכיתי לכם הרבה זמן, יותר זמן ממה שאתם חושבים. הפרויקט הזה הוא מלאכת חיי וחשוב לי שאתם תהיו פה להעריך, לצפות ואולי גם לאשר אותו בפני מועצת העיר של קוסטה ריקה".

"סליחה שאני שואל, אדוני, אבל איפה אנחנו?" שאל נרקיס.

"באיסלה נובלר", ענה הזקן.

"ומי אתה?" המשיך נרקיס לשאול.

"שמי ד"ר ג'ון האמונד".

"אי הרוחות", אמר ליו לאחר כמה רגעים.

"מה זה שוב?" שאל ג'ון.

"השם של האי בתרגום לשפתינו הוא אי הרוחות", אמר ליו ברצינות תהומית.

"אה, כן, זה בגלל הקושי להגיע אליו", התחיל להסביר ג'ון והשתעל כדי להעביר נושא, כשראה שההסבר לא מספק אותם, המשיך – "וגם בשל אמונות תפלות שמנעו מכף רגל אנושית לדרוך פה עד כה, אבל עכשיו כשאתם פה, כל זה הולך להשתנות", הוא מחא כף והזמין אותם לבוא איתו.

"תגיד לי עוד משהו", שאל טל, "איך אתה קורא למקום הזה?"

"אה", עיניו של ד"ר ג'ון האמונד התעוררו לחיים, "ציפיתי לשאלה הזו – רבותי, ברוכים הבאים לפארק היורה!"

= = = = =

"קרה לך דבר כזה בעבר?" שאל פרסיבל.

"מעולם לא", ענתה ג'ול והלכה בחושך כאילו היא מפזזת בשדה כלניות שמשי.

"הדבר הכי קרוב שהיה לי זה בעיוותים של זמן ומרחב, אבל אז עברתי בזמן, וראיתי פוקימונים משוגרים לתוך הכיפה, אבל מעולם לא עברתי לעולם אחר לגמרי", הוא אמר בטון רציני.

"ואולי זה אותו דבר", היא הסתובב אליו, חייכה והמשיכה לקפץ את הדרך שהם הלכו בה.

היה זה לילה אפל במיוחד, פרסיבל וג'ול פילסו את דרכם בשדה תירס ענקי, כשרק אורות כדורי האש האירו את הלילה. פרסיבל מדי פעם פזל לעברם, תוהה מתי הם יגיעו לטווח פגיעה, ואילו ג'ול הסתכלה עליהם לא יותר ולא פחות כמו זיקוקי דינור, מדי פעם היא הבחינה בהם, מחאה כפיים להנאה והמשיכה ללכת.

"את יודעת, אני חושב שכדאי לחזור לכפר".

"אל תדאג, הכל יהיה בסדר".

"אני מקבל תחושה שזה לא באמת ככה…" פרסיבל אמר את זה ואז שניהם נתפסו במלכודת רשת.

אחרי דקה 25 חיילים פילסו את דרכם בחושך, הגיעו אליהם, שחררו אותם מהמלכודת, אזקו אותם והובילו אותם לצינוק תת קרקעי, הדרך אליו הייתה מסובכת, אבל פרסיבל עשה הכל כדי לתעד במוחו את הדרך על מנת שהוא ידע איך לצאת משם. בשום שלב הם לא לקחו את הפוקימונים של ג'ול ופרסיבל והוא חשב שזו הטעות הראשונה שלהם. כשהם הגיעו למקום חפצם, היה זה כלא תת קרקעי עם 5 תאים של סורג ובריח. מאחורי אחד מהם ישב אדם עם גבו אליהם ומדי פעם הוא גנח. את פרסיבל הכניסו לתא הגדול, ואת ג'ול הכניסו לכלוב שהתאים פחות או יותר לחיות. סגרו אותם שם, נעלו את המנעולים, כיבו את האור והלכו משם.

"תוציאי את הפוקימונים שלך, הידיים שלי כבולות, שלך קטנות, את תצליחי להוציא אותם מהאזיקים. הפוקימונים ישחררו אותנו, ואז אוכל להשמיד את המקום הזה ונוכל לברוח מכאן".

להפתעתו, ג'ול סירבה לו: "אני עייפה, נעשה את זה בבוקר, לילה טוב".

אחרי כמה רגעים היא התחילה לנחור בכלוב שלה. כל נחירה העירה מחדש את האיש שהיה עם הגב אליהם. פרסיבל יכל לראות שהבגדים שלו מרופטים, שהוא נמצא שם כבר המון זמן ורעש אנושי חדש לא עשה לו טוב על הנשמה. הוא ניסה לכחכח בגרון, אולי להעיר את ג'ול ובכך למנוע את האי נעימות הזו שהאיש מרגיש בגלל הנחירות שלה, אבל שום דבר לא עזר. אחרי מה שנראה כמו שעה, ג'ול צחקה מתוך חלום, באותה שנייה, האיש התרומם מהמצב שהוא היה שרוי בו, הוא מיהר לעמוד, הוא רץ לברזלים של התא והתחיל לנער אותם קדימה ואחורה כשהוא צורח בקולי קולות: "ג'ולייט, ג'ולייט, ג'ולייט". בזמן שהוא עשה את זה, הוא הטיל את ראשו ודפק אותו על הברזלים.

אחרי כמה רגעים הנחירות של ג'ול נפסקו, היא שמעה את האיש צועק את שמה ואז שאלה: "אבא?"

= = = = =

ריפיריור של סטון פילס את הדרך בתוך שלוליות הלאבה הרותחות, שיפטרי של תריף הלך אחריו בצעד בוטח, אחריהם הלכו סטון, יויו ותריף ובמאסף הגיע קאראקוסטה. הם היו במערה תת קרקעית בגובה נמוך במיוחד. הם הרגישו את הקרבה לכור האדמה, ללוחות הטקטוניים ולחום האדיר שהגיח משם. מדי פעם הם היו צריכים את עזרת הפוקימונים שיצילו אותם מנפילה או מסלע תוהה, אבל את רוב הדרך הם עשו בשקט תהומי, מפחדים להעיר משהו או מישהו לא רצוי.

אחרי שעה ארוכה, הם הגיעו לסוף השביל, שהפך למזח. מעבר למזח היה לו נהר רגוע למראה, אך בועות של משהו לא מוכר בעבעו בתוכו. שיפטרי נגע במים ונשרף. תריף ישר תפס את ידו של הפוקימון ונישק אותה, כאילו זה מה שירפא את השריפה.

"אנחנו יכולים לייבש את הנהר עם מפולת סלעים", הציע סטון.

"לא נראה לי שזה מים רגילים", אמר יויו. הוא הוציא כדור קוסמות מהכיס שלו וזרק אותו למים. חומצה סגולה אכלה את הכדור והעלימה אותו.

"אז מה נעשה?" שאל סטון.

תריף הרים את ידיו לחוסר ברירה וסימן להם לחזור.

יויו: "יש לי רעיון יותר טוב". הוא אמר לכולם לחזור לשביל ואז ביקש מקאראקוסטה לתקוף עם המתקפה הורדה למטה על העצים שהרכיבו את המזח. הקורות השתחררו והתעופפו באוויר. ריפיריור של סטון תפס אותם אחד אחרי השני וסידר אותם בערימה. יויו שלף את הכובע שלו, אמר כמה מילות קסם ואז הוציא מתוכו פטיש ומסמרים. "אני אצטרך את העזרה של כל הפוקימונים שלכם", הוא אמר.

בסופו של דבר, הם בנו להם סירה קטנה מהעצים, כאשר ריפיריור עזר עם כל מה שהיה קשור לכוח, שיפטרי סיפק עלים, ענפים לקשירה ועזר בבנייה שלה ואילו קאראקוסטה הדריך באמצעות שיחה עם תריף כיצד לאזן כלי מים כבד כמו סירה על הנהר. מסתבר שגם הוא בתור פוקימון מים היה צריך ללמד את עצמו את הדברים האלה מאחר והוא שקל לא פחות מהסירה.

הם עלו כולם על הסירה והתחילו להתקדם במעמקי המערה. בשלב מסוים הם הגיעו לצומת דרכים. הצומת התפצלה ל3 כאשר כל אחד מהמנהרות הייתה מובילה אותם למקום אחר. תריף הצביע על התקרה ומתחתיה הם ראו ציורי קיר בסמוך לכל אחד מהפתחים של המערות. על הראשון היה מצויר יצור אגדי, בעל 3 ראשים, 6 כנפיים וידיים משוחררות. יויו אמר שהוא מעדיף להימנע ממנו. על הפתח השני היה מצויר לפיד בוער באש, ויויו אמר שהוא שומר את הזכות לבקר שם. ובשלישי הופיע איש גבוה הלבוש בשחורים ולידו מגל ענקית שמסומנת בדם. יויו אמר שהוא מעדיף את השני.

הם פילסו את הדרך במערה השנייה, ולפתע שמעו קול נשי שר, השירה הייתה אלוהית, היא בהתחלה התנגנה מרחוק וככל שהם התקרבו, היא הייתה ברורה יותר. מבין המילים סטון יכל להבין את המילים: "לא בין החיים", "אל תביטו לאחור", "נהר הדמים". תריף לא אהב את מה שהוא שמע ויויו לא יכל לספר שום בדיחה כדי לנסות ולהקליל את הסיטואציה. לבסוף, ברגע של רצינות, הוא אמר: "אני לא יודע לאן הופה הזה לקח אותנו, אבל אני מוכן להישבע שזה העולם הבא".

= = = = =

"אני לא מאמין שאת פה", אמר צ'ארלי וחיבק את ענת אל חיקו.

"אני ממש ציפיתי לרגע הזה", היא אמרה נבוכה, מחויכת ואז היא הגישה את הפנים שלה לנשיקה.

"אהמ אהמ… גם אני פה", אמר רייס, הרים את היד שלו וביקש להפסיק את הגועל הזה.

"אה, סליחה", אמר צ'ארלי ושחרר את ענת מהחיבוק שהם היו שרועים בו.

"אז איפה אנחנו?" שאלה ענת.

"מאיך שאני רואה את זה, בעולם מקביל. זה לפחות מה שליו אמר בהסבר שלו", אמר צ'ארלי.

"כמה עולמות מקבילים יש?" שאלה ענת.

"לפי ארכיאוס, מיו יצר אלפים כאלה, אולי מיליונים".

"אהמ אהמ… אתם מוכנים לשתף אותי בשיח שלכם?" אמר רייס, "אומנם אני הומו, אבל זה לא אומר שאין לי רגשות".

"סליחה", אמר צ'ארלי.

"אז איפה אנחנו נמצאים?" שאל רייס ברצינות תהומית.

"אני לא יודע", ענה צ'ארלי.

"גם אני לא", ענתה ענת, "נולדתי וגדלתי בהיסוי".

"גם אני", התוודה צ'ארלי.

רייס: "אה, אז אני באתי מגאלאר ולפי הנוף שאני רואה פה, אני מזהה שיש פה צמחייה כמו אצלינו, בניינים כמו אצלינו, אבל משום מה אני לא רואה שום פוקימון, לא בשמיים, לא על הקרקע ולא בשום מקום, ואנחנו על הר, כך שנפרס בפנינו כל הנוף הזה ואין אפילו פוקימון אחד לרפואה".

"אולי מיו לא רצה שיהיו פה פוקימונים", שאל צ'ארלי.

"עולם בלי פוקימונים?" אמרה ענת. "לא הייתי רוצה לחיות בעולם כזה".

"שלום לכם", נשמע קול חדש. הם הסתובבו וראו אדם שמן למראה, שפם לפניו ותיק ענק לגבו. "אתם מטפסים? חדשים פה? אשמח להזמין אתכם למחנה, להזמין אתכם לקפה וכמה וופלים".

צ'ארלי וענת הסתכלו אחד על השני וסימנו אחד לשני "לא" בראש, אבל זה היה מאוחר מדי, כי רייס כבר ליפף את ידו סביב הכתף של האדם השמן, אמר לו "סוף סוף, קצת קבלת אורחים בחור הזה", והלך איתו. בלית ברירה הם הלכו אחריו.

אחרי שעה של אכילה אינטנסיבית שהתחילה עם קפה ו-וופלים, הם טעמו את העל האש של האיש, הכירו את כל החברים שלו – ליה, כלפון, ריקי, צחי, אור, שלומי, עמית הבן, עמית הבת, נדב, ירון ולימור היפה, ואז אכלו גם עוגות, מאפים, בסוף הארוחה צ'ארלי היה צריך לפתוח כפתור בקימונו שהוא לבש.

"זה לבוש מאוד מוזר שאתה לובש", אמרה לימור היפה.

"כן, זה הלבוש הרשמי במקום שאנחנו מגיעים ממנו", הסביר צ'ארלי.

"אתה בצבא?" היא שאלה.

"אני בשמירה", הוא הסביר.

"אה, אז אלו מדים", היא חייכה אליו.

ענת שלא אהבה את הכיוון שהשיחה הזו מתקדמת והתערבה – "אנחנו לא מפה, בסדר? תרגעי!"

"אז מאיפה אתם?" היא שאלה כמעט בעלבון. "מאנגליה?"

"אוי לא", אמר רייס, מיהר להתנצל בפני כולם ואמר להם שיש לו פיפי אדיר והוא חייב, אבל פשוט חייב, שצ'ארלי וענת יסתכלו לו על הבולבול בזמן שהוא משתין, כי נראה לו שיש לו שם שבר.

אחרי שהם הלכו משם, ענת התרעמה – "אני לא הולכת להביט לך על הזין".

רייס הרגיע אותה – "זו רק הייתה סיבה להרחיק אותנו משם, אין לי באמת פיפי".

"אז במה מדובר?" שאל צ'ארלי ודאגה הייתה פרוסה על פניו.

"היא אמרה אנגליה", חזר רייס.

"כן, נו, ו…?" אמר צ'ארלי.

"אתם מקשיבים רק לעצמיכם?" שאל רייס, גלגל את עיניו אל מאחורי הראש ושם את ידיו על מותניו כמי שגוער בהם שהם לא מקשיבים לאף אחד מלבד לעצמם. "אנגליה זה מקום בכדור הלכת ארץ… אתם יודעים… איפה שרוברט הגיע ממנו".

ענת וצ'ארלי הביטו אחד בשני בדאגה.

"מה זה אומר?" שאל צ'ארלי.

"שקיבלנו את הסיבה למה אין פה פוקימונים", אמר רייס.

= = = = =

מוניקה, עומר והראל התקבלו בקבלת פנים מאוד מוזרה מצד תושבי המקום. כן, הירשו להם להשתמש במעלית שטל מעולם לא סיפר להם עליה, או שנוסדה אחרי שהוא עזב, אבל המבטים שלהם, הסקירה, העוינות הגלויה, כל מי שישב במועצת העץ מלבד אדון רג'ילאנו היה נראה כאילו הוא מוכן לשלוף את מקורו, לפרוס את כנפיו ולתקוף אותם.

"עוד בני אדם?" אמר זקן השבט וירה לכאורה את הירייה הראשונה.

"חשבתי שרק טל היה מבין מינכם", אמר השני.

כולם הנהנו להסכמה.

"היי, בואו נקבל אותם במוטת כנפיים פתוחה, חברים", אמר אדון רג'ילאנו שתפקד כראש העיר, אבל אף אחד לא הקשיב לו. הם התיישבו בחוסר נוחות בעמדות שלהם, כשמסביב מקיפה אותם בקתה שדומה לכלוב ענקי של ציפורים.

"שלום, אני מוניקה", אמרה האישה והושיטה את ידה ללחיצה.

"שלא תעזו לגעת בזוהמה הזו", אמר זקן השבט בכעס גלוי.

"נראה לי שיש פה אי הבנה קטנה", אמר ראש העיר רג'ילאנו, חייך וניסה להרגיע את כולם.

"אין שום אי הבנה, נראה שווזי השריצה תועבה אחת יותר מדי", זקן השבט קרקר בכעס.

ואז בלי הכנה, בהפתעה גמורה, מוניקה הושיטה את ידה הימינית, תפסה במהירות את זקנו של זקן השבט ומשכה אותו לעמידה, מיד לאחר מכן, היא הניפה אותו לאוויר ואיימה עליו – "עוד פעם תגיד מילה אחת לא במקום ואני אשסף את גרונך, זה ברור לך?"

הוא מלמל משהו בפחד.

"אולי במקום הזה אתם לא נותנים לכבוד לנשים, אבל במקום שאני באה ממנו, נשים הם העם המוצלח", היא המשיכה בזעם שעומר והראל טרם ראו ממנה.

"אני מצטער", הוא פלט בציוץ חסר אונים כשהוא נחנק מהחניקה שלפתה אותו.

"אני לא רוצה שתתנצל בפניי", היא אמרה, "אני רוצה שתתנצל בפני האישה הזו".

"בפני ווזי?" הוא הסתכל על מרביעת השבט ואז אמר – "בחיים לא".

להפתעת כולם, מוניקה שחררה את האחיזה שלה, הורידה את זקן השבט שהתחיל לחייך ולהסתדר, ואז היא החטיפה לו את האגרוף הכי חזק שהיא יכלה. הוא עף עד סוף הבקתה, הוטח על גבי הקיר, עבר דרכו ונפל כל הדרך למטה. אנשי המועצה כולם נדהמו לראות את זה, אבל לא העזו לעשות דבר.

"צא מורקרו", אמרה מוניקה ושלפה את הפוקדור שלו. "תביא את הזקן לפה".

מורקרו יצא בתנופת כנף קלה, טס במה שנראה כמו כמה שניות ואז הביא עימו את זקן השבט בין רגליו.

"יש לך משהו לומר?" היא שאלה.

"אני מתנצל", הוא לחש.

היא בעטה לו בפה – "אני לא שומעת!" היא צרחה עליו!

"אני מתנצל", הוא אמר וניגב כתם ענקי של דם מהמקור שלו.

"את סולחת לו?" מוניקה פנתה אל ווזי וזו חייכה אליה וסימנה שכן.

"אז עכשיו אתה תשב ותשתוק ותיתן לראש העיר לנהל את המפגש הזה, ברור?" היא סיימה.

ראש העיר כחכח בגרונו כאילו לא קרה הרגע דבר, פתח ואמר – "אז כפי שאתם יכולים לראות, יש לנו כמה אורחים כאן בעיירה. אני יודע שזו הפתעה עבורכם לראות בני אדם, גם אני הופתעתי לראות אותם אתמול בלילה מסתובבים בחצר האחורית שלנו, אבל זו הזדמנות פז לקרב בין לבבות ולאחד בין עמים".

עומר: "רגע, אז אתם עם הבירדי?"

ראש העיר: "הבירדיאני", הוא תיקן אותו.

עומר: "ואתם חצי אדם וחצי ציפור?"

ראש העיר: "יותר כמו חצי ציפור, רבע אדם ורבע זוחל".

הראל: "אני לא רואה זוחלים יושבים פה".

זקן השבט: "זה כי הם יצורים נחותים יותר והם לא ראויים לשבת בינינו".

מוניקה: "בדומה לנשים?" היא ירקה לעברו את המשפט הזה.

זקן השבט הזעיף פנים וסיבב את ראשו.

הראל: "אפשר לעשות סיבוב בכפר שלכם?"

ראש העיר: "כמובן, אבל בואו נחכה לזריחת השמש, כעת הגוזלים שלנו ישנים".

הם חיכו כמה שעות, שתו מה שנראה כמו התה המקומי, שהיה לו טעם של פיפי מר עם סוכר, אכלו מיני גרעינים, פיצוחים ופירורים של מה שנראה כמו לחם שקדים ואז הפציעה השמש. כשהם ירדו במעלית, הכפר התמלא חיים. נראה שכל הצעירים הם ציפורים קטנות, החל מפאיירקן, סוורן, באטרליף, דודוליף וכל מיני אחרים. הכפר היה בנוי כמו פארק אחד גדול שעשבייה, צמחים ועצים מילאו אותו מכל עבר, מסביב לכפר הייתה גדר תיל בצורת כיפה ענקית שהקיפה את הכפר מכל עבר, מדי פעם עבר לו איש ציפור מבוגר אשר הדריך את הקטנים מה לעשות, איך להתנהג ואז המשיך לדרכו.

הראל: "טל מעולם לא סיפר לנו שהעולם שלכם כל כך עשיר".

ראש העיר: "כן, זה עולם קסום שיש לנו פה".

עומר: "רגע, אז איפה כל הזוחלים שלכם?"

ראש העיר התחיל לגרד את הראש בעצבנות, הוא התקרב אל בני האנוש ולחש – "אנחנו לא מתערבבים איתם, החלטה של זקן השבט".

עומר: "אז איפה הם חיים".

ראש העיר: "מחוץ לחומות".

הראל: "במדבר?"

ראש העיר: "בעולם החופשי".

הראל: "אבל ממה הם מתקיימים?"

עומר: "אם פה זה נווה מדבר, אז הניחוש שלי ששם בחוץ אין הרבה מקורות מים, אוכל או צמחייה".

ראש העיר: "זה נכון, אבל אנחנו לא יכולים לסכן את הגוזלים שלנו, אנחנו חייבים להגן על הדור הבא".

מוניקה: "זה ברברי".

ראש העיר תיקן אותה: "זה הכרחי".

הם הלכו כמה מטרים וראו גן שעשועים ובו הגוזלים למדו את שיעורי החיים הראשונים שלהם. במתקן מסוים אחד המבוגרים הציב את הגוזלים אחד אחרי השני על במה שהייתה מוגבהת מעל האדמה ודחף אותם משם, וזה אפשר להם ללמוד לעוף. במתקן אחר מבוגר אחר היה עונד מסכה של זוחל והיה מנסה לתפוס את הגוזלים שהיו צריכים לברוח ממנו בין כל המכשולים, בלי ליפול ובלי לבכות. במתקן שלישי היה על הגוזלים לנקר אבנים שונות בגודלן ובצבען על מנת שהם יוכלו ביום מן הימים לפצח כל דבר אכיל ולאכול אותו.

מוניקה: "אתם אשכרה מלמדים אותם להיות ציפורים".

ראש העיר הסתכל על הילדים משחקים, ניפח את חזהו בגאווה ופלט "כן" כשהוא דומע מעט.

עומר: "אז איפה הנקבות שלכם?"

ראש העיר התעלם מהשאלה והמשיך להדריך אותם לחלק הבא בכפר. הם הגיעו לחדר האוכל, שם ראש העיר הסביר להם שבעבר הייתה מלחמה בין אנשי הציפור לזוחלים ומכיוון שכוחם של הזוחלים היה חזק לאין שיעור מזה של הציפורים, הם כמעט נכחדו, ולכן הם בנו את הכיפה הענקית הזו סביב הכפר שלהם.

הראל: "הגיוני".

עומר: "אבל הזוחלים כיום הם עם כבוש, הם לא בעלי כוח כמו אלה שהביאו אתכם לקיצון".

ראש העיר היסס: "זה נכון, אבל אחרי שהפרופסור מת, מתה גם כל החלטה שהוא עשה".

מוניקה: "מה זאת אומרת?"

ראש העיר: "בהתחלה היה ויכוח די גדול, ויכוח שנמשך אולי 30 שנה, בין הפרופסור לזקן השבט. אתם יודעים שזקן השבט היה פה בזמן המלחמה הגדולה? ובכן, הוא ניסה תמיד לשמר את מעמדו של העם שלנו, ואילו הפרופסור היה פתוח לרעיונות יותר ליברליים. הוא זה שהציל את טל כשזה היה קטן, הביא אותו לכפר וגידל אותו להיות אדם בוגר, הוא זה שהאמין שעלינו לחלק 6 התחלתיים ולא שלושה כפי שאנחנו עושים כיום, והוא זה שהאמין שיש לכל צורת חיים זכות להתקיים, בין אם זו אישה, זוחל או בן אנוש".

מוניקה: "ומה רע בזה?"

ראש העיר נבהל, מיהר לנופף בכנפיו לכניעה ואמר – "שלא תבינו לא נכון, כל עוד הפרופסור היה חי, זו הייתה הצורה שבה אנחנו חיינו. הוא היה אדם משכמו ומעלה, אבל יום אחד הוא חלה במחלה, זו מחלה קשה של אנשי ציפור שאין ממנה תרופה, בואו נגדיר את זה בתור המקבילה לסרטן, ואחרי כמה שנים הוא פשוט מת.

הראל: "ואז זקן השבט השתלט על העניינים".

ראש העיר: "בדיוק".

עומר: "אז איפה הנשים?"

ראש העיר הרכין את הראש, הצביע לעבר דיר חזירים ואמר – "שם".

הם נכנסו למחסן ישן, חשוך, מסריח מקקי, הקאות וסירחון של ביצים רקובות, ובתוכו הם ראו אלפים, אולי עשרות אלפים של ציפורים שעומדות צמודות אחת לשנייה כמו סרדינים, מנסות לנוע מצד לצד, לקבל שנייה של אוויר, ולשרוד.

עומר: "אין פה תאורה? אני לא רואה כלום".

"אנחנו לא מאמינים שאור זו זכות בסיסית", מלמל ראש העיר בשקט.

עומר הסתכל על מוניקה שצבע עורה עבר מלבן לאדום בוהק, הוא תפס את ידה ואמר לה – "תני לי לטפל בזה". הוא הוציא את הפוקדור של אינפרנו והורה לו לתקוף עם להביור את הגג של הדיר.

"אתם לא יכולים לעשות את זה", מיהר ראש העיר לומר, אבל מוניקה עמדה מולו בפרצוף זועם וחיכתה שהוא ישלים את המשפט. הוא מעולם לא עשה זאת.

הגג נפרץ, אור השמש נכנס לתוך הדיר והמחזה המבחיל ביותר התגלה בפניהם. עשרות אלפי נקבות התקבצו בדיר הזה, לא היה מקום להכניס אפילו זוחל אחד לשם מרוב שהיה צפוף. מדי פעם ניתן היה להבחין שבין כל הנקבות הייתה שרועה לה נקבה מחוסרת חיים, שלא הוצאה משם בזמן, ומכאן בא הסירחון של המוות. אך זה לא היה הכל, את הצרכים שלהם, את הטלות הביצים ואת הנשירה של הנוצות שלהן הן גם עשו במקום העמידה שלהם, מה שהוסיף לארומה של המקום את ריח החרא החריף, הפיפי המשתק וריח חזק נוסף.

"מה זה הריח הנוסף?" שאל הראל בגועל נפש גלוי.

"אה, אנחנו מרססים אותם פעם ביום בנוזל שטל הביא עימו", הסביר ראש העיר.

"נוזל?" שאל עומר.

"כן, כשהוא היה עושה צרכים, הוא היה משתמש בנוזל הזה ומנקה אחריו את הצואה".

"אתה מתכוון לאקונומיקה?" הבהיר עומר.

"נראה לי, כן, אני לא יודע בוודאות איך קוראים לזה", ראש העיר אמר לאחר יד.

"מאיפה אתם משיגים את הנוזל הזה?" שאל הראל.

"יש לנו פה יצורים שמייצרים את החומרים האלה בגוף שלהם, שמעתם על ג'ליספארק? הוא מייצר את מה שטל כינה כנתרן תת-כלורי כאחד הרעלים שלו, אנחנו משתמשים בריח הבושם של פוקימון בשם פלייוור ואת השאר אנחנו גונבים ממשפחת הסנדיאר".

הראל: "מה זה השאר?"

עומר פנה אליו והסביר: "נתרן הידרוקסידי".

ראש העיר: "קיצר, אנחנו שומרים עליהן בחיים".

עומר: "קיצר, אתם כולאים אותם, מרעילים אותם ומנצלים את הרחם שלהם לרבייה".

מוניקה כבר לא יכלה לסבול את זה, היא צעדה לעבר קצה הדיר, פתחה את הדלת בבעיטה ופרצה אותה. עומר והראל דולקים אחריה. אחרי כמה רגעים היא הגיעה לביתו של זקן השבט, היא פרצה פנימה וצעקה עליו: "מי נתן לך את הרשות להתנהג ככה אל נשים?"

זקן השבט הסתכל עליה במבט תוהה: "הכוח האלוהי כמובן".

היא גיחכה ואמרה: "אני רוצה שתשחרר את כל הנשים האלה מעבדות ותיתן להם עמדה שווה בין שווים".

זקן השבט אמר: "אני לא יכול לעשות את זה".

מוניקה: "למה לא, את ווזי הכנסת למועצה, למה לא לתת לשאר הנשים טיפת כבוד אנושי?"

זקן השבט נעמד, פרס את כנפיו ואמר ברוגע: "כי אנחנו לא אנושיים, אנחנו שבט עתיק המורכב מאנשי ציפור וזו הדרך שלנו".

מוניקה: "אז מה הופך את ווזי לשונה?"

זקן השבט בחן את מוניקה, ראה את הדמעות פורצות את עיניה ואז נאנח: "זו הבת שלי".

מוניקה נבהלה, היא לקחה צעד אחד אחורה ולא ידעה איך להמשיך את הדיון. אבל היא לא הייתה צריכה לעשות דבר משום שראש העיר נכנס לביתו של זקן השבט ביחד עם עומר והראל שהתווכחו איתו לגבי החוקים.

"זקן ראש השבט", הוא אמר בהתנצלות, "נדמה שיש לבני האנוש האלה תוכנית פעולה".

עומר: "כשהסתובבתי עם טל, הוא סיפר לי עליכם".

זקן השבט הסתכל עליו במבט בוחן.

"אפשר לאתגר כל החלטה שלכם אם מנצחים אותך בקרב פוקימונים", השלים עומר.

"זה נכון", הוא אמר, "אבל לא נלחמתי שנים, לא בטוח שכוחי עומד לרשותי", אמר זקן השבט.

"מה זה אומר?" שאל הראל.

"שהחוקים הם אבסולוטיים, ואם אני לא יכול להילחם, אני יכול לבחור את הנציג שלי", הוא אמר.

"ומי הנציג שלך מול מוניקה?" הראל ועומר שאלו ביחד.

"שניכם", הוא הסתכל עליהם במבט חצי משוגע.

ראש העיר: "אם כן זה הוחלט, מחר יערך הקרב בין מוניקה להראל ועומר, ואם מוניקה תנצח, הנקבות ישוחררו, ואם עומר והראל ינצחו, הן לא".

שלושה בני האנוש הסתובבו ללכת, מרוצים מהתפתחות העניינים, מתכננים כבר בראשם איך הם ימכרו את הקרב ויגרמו לזקן השבט להפסיד כשהוא אמר להם ממש על סף הדלת – "אה, ואם אתם תפסידו לנקבה הזו, אתם תחשפו שאתם לא פחות נחותים ממנה, ובהתאם לכך, תכלאו ביחד עם שאר הנקבות בדיר".

= = = = =

כשהם הגיעו לסוף הנהר, סטון, יויו ותריף ירדו מהסירה ועלו למזח, שם אף אחד לא חיכה להם. הם צעדו על קורות העץ והתקדמו. לבסוף הקורות הסתיימו והוחלפו ברצפות שיש ענקיות, מהן יצאו עמודי שיש ענקיים שנישאו לגובה רב וככל הנראה תמכו בתקרה הגבוהה שנסתרה מעיניהם, בין לבין היה עשן כבד שכיסה את הכל והסתיר לראות מה נמצא מקדימה להם. בשלב הזה תריף התחיל לפזול לעבר סטון ויויו, ממלמל כל מיני דברים בשפה שמובנת רק לו.

"נראה לי שהוא חש במשהו", אמר סטון.

"בטח חושי העכביש שלו פועלים שעות נוספות", התלוצץ יויו.

אבל אז כולם שמעו את זה – קול צחוק מרוחק של ילדה, רקיעות רגליים ואז פעמון.

"מה זה היה?" שאל יויו שנהיה רציני.

תריף הצביע לעבר הערפל הכבד, אבל הם לא ראו שום דבר ברור.

"אני חושב שאנחנו מסובכים מעל לכל הראש", אמר סטון ואז שאל – "להוציא את הפוקימונים שלנו?"

תריף סימן עם האגודל על הצוואר שלו ועבר מצד שמאל לצד ימין, כאילו אומר שאם הם יעשו את זה, דינם מוות.

"נראה לי שלא", סיכם יויו וצחק.

אליו הצטרפה שוב קולה של אותה ילדה קטנה שצחקה גם כן.

"מי שם?" הוא צעק.

"מי שם?" היא קראה אחריו.

"את לא מצחיקה", אמר יויו, "אני יודע, אני בדרן במקצועי".

"את לא מצחיקה", היא חזרה אחריו בקולה הרחוק.

יויו הוציא את המצית שלו מהכיס והדליק אותה. להפתעתו הוא ראה רוח רפאים של ילדה קטנה, לבושה בשמלת ערב לבנה, מתחבאת מאחורי אחד מעמודי השיש. היא ראתה שהוא רואה אותה והתחבאה.

"אתם גם ראיתם את זה?" שאל יויו.

תריף וסטון הנהנו לחיוב.

"היי, ילדה, בואי רגע, צאי מהמחבוא שלך, רוצה לראות קסם?" ניסה יויו להוציא אותה משם, אולי היא תספר לו לאן לעזאזל הם שוגרו. היא לא יצאה משם.

יויו שלף סרט צבעוני מהכיס שלו, פתח אותו בין ידיו ואז סיבב אותו כמה פעמים והוא הפך לחרב. אז הוא עשה כמה תרגילים עם החרב, סיבב אותה באוויר וזו נהפכה לפרחים. "את לא בעניין של פרחים?" הוא שאל, משך את הפרחים אליו, הדף אותם בחזרה ואז הם הפכו לבלונים, "ומה עם זה?" היא צחקה, יצאה מאחורי עמוד השיש ומחאה לו כפיים. היא ניסתה לתפוס את הבלונים, אבל זה שהיא הייתה רוח רפאים קצת הפריע לרגע.

יויו ירד לברך אחת ואמר לה: "אני יויו, זה תריף וזה שם הוא סטון. מה השם שלך?"

היא הסתכלה עליו בחיוך והתביישה.

"זה בסדר, אנחנו לא נפגע בך", הוא אמר לה.

"אמה", היא אמרה.

"ומה זה המקום הזה, אמה?" הוא שאל.

"העולם הבא", היא אמרה.

"א-הא", הוא סיכם לעצמו.

"אז זה אומר שאנחנו מתים?" שאל סטון.

"לא", סימנה אמה והצביעה על הלב שלו, הוא ראה כיצד פעימות הלב שלו גורמות לבית החזה שלו לנוע קדימה ואחורה, ואז הוא לא זיהה את אותה פעולה אצל ילדת הרוח.

"את יכולה לעשות לנו סיבוב במקום?" הציע יויו.

היא כאילו תפסה את ידו והובילה אותו עמוק לתוך ההיכל. בשלב הזה כל הרוחות שהיו עצורות כאן כבר יצאו מהמחבואים שלהם, חשפו את עצמם בפני השלושה ובירכו אותם לשלום. יויו ניפנף לשלום, תריף חשף שיניים להתרעה וסטון הלך מאחורי כולם, מפוחד עד שד עצמותיו.

"החבר שלכם פה", היא אמרה.

"חבר?" אמר יויו.

"כן, אתה זוכר את שון?"

"שון!" אמר יויו וקפץ במקום.

"כן, הוא במרתף, תרצה שאקח אותך אליו?" היא שאלה כאילו הם מדברים על ביקור נורמלי בבית החולים.

"בוודאי", אמר יויו והסתכל בפליאה לעבר תריף וסטון שהיו מאובנים מהמחשבה שהם יצטרכו לרדת עד למרתף בעולם המתים כדי לפגוש מישהו מת.

הם ירדו במה שהיה נראה כמו נצח, עברו להבות, נהרות של לאבה, בשלב מסוים הם אפילו היו צריכים לענות על שאלה שהציבה להם לא אחרת מאשר מדוזה, שומרת הגיהינום, ואז הם הגיעו למרתף. הם ראו שם את שון, יושב בפינה, חורט דברים בלתי נראים על קיר המרתף.

"שון?" שאל יויו.

הוא הסתובב למשמע שמו.

"יויו?" הוא שאל בפליאה.

"כן", יויו ניגש אליו בידיים פרוסות בכוונה לחבק אותו ואז נזכר ששון מת והוא ניסה איכשהו לרדת מהעניין.

אבל המבט על פניו של שון היה יקר מערך. "לא ידעתי שאתם יכולים לבקר אותי פה", הוא אמר בשמחה. הוא הסתכל על יויו, ואז על תריף ואז על סטון. "מי אלה?"

"אה, תכיר, אלה תריף וסטון, הם חדשים בסיפור".

שון עשה כאילו הוא לוחץ להם את היד ואז המשיך – "שמעת שמתתי?"

"שמעתי? איך אפשר שלא! תגיד, כל מי שמת מגיע לפה?"

"כן, למה?"

"אולי פטריק פה".

"אה, כן, הוא שוחה בלאבה של הקומה מינוס 13".

"וואלה", אמר יויו וצחק.

"טוב לראות אותך", אמר שון וחייך גם כן.

"אז מה אתה עושה פה כל היום?" התעניין יויו. "יש איזה הופעות טובות?"

"איזה אחי, רק שעמום ארוך ונצחי".

בשלב הזה אמה התערבה – "שמעתם שאפשר להחזיר אנשים מהמתים?"

שון ויויו שאלו ביחד – "מה זאת אומרת?"

"אם בן אנוש, חי הכוונה, מוצא את דרכו לעולם המתים, הוא יכול להחזיר איתו מישהו אחד".

יויו חשב על זה רגע, חייך ואז אמר – "ואם שלושה אנשים חיים מוצאים את דרכם לפה, אפשר להחזיר 3 אנשים לחיים?"

אמה חייכה והנהנה לחיוב.

"אפשר להחזיר גם פוקימונים?" שאל שון שהצטרף למחשבה של יויו.

"כמובן", אמרה אמה וחייכה חיוך גדול יותר.

"אז אולי אני אחזיר אותך אחי", אמר יויו. "תריף יחזיר את פטריק וסטון…"

"אני אחזיר את אמה?" הוא הציע.

"כן!" אמרו אמה ויויו בו זמנית והתחילו לצחוק מרוב אושר.

"אז מה צריך לעשות כדי שזה יקרה?" שאל סטון.

"להקריב דם של מישהו חי בנהר המתים, לקחת את האדם שאתה מחפש להציל ולא להסתכל לאחור עד שאתם בעולם החיים", היא דיקלמה.

"וואו, נשמע כבד".

"זה לא כל כך נורא, בדרך כלל הקרבה אומרת גוף שלם, אבל גיליתי שגם חתך דק שיורד ממנו דם מספיק, ראיתי את חברה שלי חוזרת מהמתים לפני 1,050 שנה".

"את כלואה פה מעל לאלף שנה?" שאל שון.

"כן", היא אמרה וחיוך ענקי פרוס על פניה, כאילו זה משהו להתגאות בו.

"הזמן פועל גם פה?" יויו שאל.

"זמן פועל בכל מקום", היא אמרה.

"אז אין לנו זמן לבזבז", אמר שון, "איפה נהר המתים הזה?"

והיא הובילה אותם לשם.

= = = = =

"מכל העולמות שיכלו לשלוח אותי, שלחו אותי דווקא לפארק היורה?" שאל טל באירוניה.

"זה לא טוב?" שאל נרקיס.

ליו: "כן, זה לא כאילו המושג של זוחלים רצחניים זר לך. נכון?"

"מצחיק מאוד", אמר טל.

"אהמ אהמ… אמר ג'ון, "תרצו לבוא ולראות את שאר הצוות שלי?"

"כמובן", הם ענו.

הם הכירו את המדען הראשי – ד"ר הנרי וו, הגנטיקאי הראשי של הפארק וראש הצוות שמייצר דינוזאורים, והם לחצו את ידו. לאחר מכן, הם פגשו את הנכדים של לקס וטים, הנכדים של המונד. ולבסוף הם פגשו את ד"ר איאן מלקולם, מתמטיקאי ופילוסוף, שקיבל אותם עם נאום משלו – "שלום, נעים להכיר אתכם, או יותר נכון, היה נעים להכיר אתכם, משום שכעת זו תחילת הסוף בשבילכם, או כמו שהמשפט האל-מותי אומר – זה תמיד הכי חשוך בדיוק לפי הכלום הנצחי".

טל המבולבל לא ידע מה הוא רוצה ממנו ושאל פשוט "מה?"

ליו – "מתי נראה את הדינוזאורים?"

טל: "לא הספיק לך לראות את קרוקונייל בפעולה?"

נרקיס צחק: "אולי קללה השתלטה גם עליו?"

"גיחי גיחי, צחוק של פסיכי", פטר אותו טל והתכוון ללכת משם.

"חכה, אם יש לך זוחל משלך, אשמח לראות איך הוא מסתדר בפארק שלי", אמר האמונד.

"אני חושב שברגע שאתה תראה מה הוא מסוגל לעשות, אתה תתחרט על זה", אמר טל.

"אני בספק", קבע האמונד, "יש לי פה טורפים מלפני 65 מיליון שנה, הם מסוגלים לעמוד על שלהם מול כל אתגר. על הטי-רקס שמעת?"

"זה לא האחד מהסרטים?" שאל ליו ברצינות תהומית.

"כן, רק שפה הוא מציאותי יותר, רצחני יותר ואלים הרבה יותר".

"נשמע כמו פוקימון שאני מכיר ומגדל", אמר טל ביובש.

"בוא נלך לראות אותם", התלהב נרקיס.

"ומה אם הקללה שלך פתאום תתפרץ?" שאל טל בדאגה.

"אל דאגה", אמר נרקיס.

"למה שלא אדאג?" שאל טל.

"הפוקדור של זורוארק נשאר על היסוי ואין סיכוי שיש פה פוקימוני חלומות כמו מושארנה שישפיעו עלי לרעה", ענה נרקיס בפשטות.

"זה נכון", אמר טל, חייך והשתכנע ללכת איתם.

הם עברו את חדר המעבדה, שם ראו ביצה בוקעת ומתוכה יוצא דינוזאור קטן, הם חלפו את חדר האוכל שם אכלו קינוחים מכל הבא ליד, ואז הם יצאו לסיבוב המכונית המפורסם, עם כל המיכשור הכי מתקדם. "לא חסכנו בהוצאות", אמר להם האמונד בקשר בזמן שהם קשרו את חגורות הבטיחות שלהם.

"במקרה הכי גרוע", אמר נרקיס, "אם יתקפו אותנו, יש לנו את קרוקונייל להגנה".

ליו אמר – "אני אשמח להצטרף ללחימה!"

טל ונרקיס הסתובבו לעברו והסתכלו עליו, כמשוגע.

"מה? אני צריך ניסיון בקרבות", הוא הסביר את עצמו.

הם יצאו לדרך, התחנה הראשונה – ברכיוזאורוס. הם עצרו בשטח פתוח, יצאו מהג'יפים וניגשו לשדה דשא ענקי, עליו הם ראו לראשונה את הדינוזאור הענקי פוסע את צעדיו הענקיים, מפלס את דרכו באיטיות, ניגש לעץ הכי גבוה ומתחיל לאכול ממנו עלים.

"זה מדהים", אמר ליו.

"אני לא מאמין", אמר נרקיס.

"יש לך טי-רקס", שאל טל ופנה אל האמונד בקשר.

"כמובן", ענה לו הקול מהצד השני.

"אני רוצה לראות אותו".

הם חזרו לג'יפים, נסעו כחצי שעה והגיעו לכלוב ענקי. בשלב הזה של הטיול הם ראו כלוב ענק מימדים ששלט בודד של "זהירות חשמל – 10,000 וולט" מתנוסס עליו. לא היה שום זכר לטי-רקס.

"אנחנו ננסה לעודד אותו לצאת", נשמע קולו של האמונד מהמכשיר קשר.

"אתה בטוח במה שאתה עושה?" נשמע קולו של ד"ר מלקולם מהקשר, וככל הנראה היה ליד האמונד.

"מה הכוונה?"

"אתה לא זוכר מה קרה בפעם שעברה שעשית את זה?"

"זו הייתה תקרית חד פעמית, זה לא יקרה שוב", פטר אותו האמונד.

"החיים מוצאים דרך, האמונד", אמר ד"ר מלקולם, "החיים תמיד מוצאים דרך".

"סתום את הפה שלך ותן לי לעבוד", אמר האמונד ברוגז ולחץ על הכפתור בעוצמה.

מיד נפתחה בכלוב הענקי דלת תת קרקעית וממנה יצאה עז אמיתית, היא געתה ואז התמתחה.

"אני הולך, מי בא איתי?" שאל טל.

"אני", אמר ליו ושלף פוקדור.

"כנראה שגם אני", אמר נרקיס וניגש לדלת הג'יפ.

שלושתם יצאו מהג'יפ, נעמדו ליד הכלוב וחיכו. לבסוף טל איבד סבלנות, שלף את הפוקדור שלו והוציא משם את קרוקונייל. ליו עשה את אותו דבר והוציא את פלייגון.

"ליו, הפוקימון שלך חסין מול חשמל, נכון?"

"ברור, הוא מסוג אדמה", הסביר ליו.

"אז שיקרע את הגדר החשמלית הזו, שלי אומנם נראה כמו דרקון, אבל הוא סוג מים ואופל".

"אני חושב שכדאי לנו להתרחק מפה", אמר נרקיס בהיסוס, "יש לי תחושה לא טובה לגבי זה".

ואז להפתעת שלושתם נפתח פורטל אפל למראה, עבר דרכו פוקדור ואז נסגר.

"תגיד", אמר ליו כאילו הוא מנהל שיחת ברזייה במשרד ביום חורפי טיפוסי, "זה לא הפוקדור של זורוארק שלך?"

"אוי לא", אמר טל.

אבל היה כבר מאוחר מדי, באותה שנייה קרו 3 דברים בו זמנית, פלייגון קרע את הגדר החשמלית לגזרים לאחר שהמאמן שלו ביקש זאת, הנשמה של נרקיס הפכה אפלה כשזורוארק יצאה מהכדור שלה ונשמע קולו מחריש האוזניים של הטי-רקס.

"תברח", צרח טל והתחיל לנוס על חייו.

"אני רוצה ניסיון בקרב", אמר ליו ונשאר במקום.

טל חזר על עקבותיו, תפס את ידו של ליו ומשך אותו בכוח – "אתה תקבל ניסיון בלהיות מתחת לפני האדמה, לא ניסיון בקרב", הוא אמר לו ומשך אותו במלוא הכוח.

נרקיס התחיל לרחף באוויר, עשן אפלולי מקיף אותו, ממלא אותו ומשנה אותו למשהו אפל.

פלייגון ריחף אחרי טל וליו, אבל מהר מאוד משהו איימתני פגע בו והוא הוטח הצידה בכוח רב. ליו הוציא את הפוקדור שלו, הורה לפוקימון שלו לחזור לכדור והוא המשיך לרוץ.

"מה זה היה?" שאל טל שלא הסתכל לאחור.

"נראה לי שהטי-רקס גילה שהכלוב שלו כבר לא מחזיק אותו", אמר ליו שרץ אחריו.

"ואתה רואה מה נרקיס או זורוארק עושים?" שאל טל.

"מעיין טקס דתי, היא משתלטת עליו שם", אמר ליו.

"תוציא את אנון שישגר אותנו מפה", אמר טל בבהלה.

"אני לא יכול, זה לא עולם הפוקימונים, זה לא עובד ככה".

"אז מי שיגר לפה את זורוארק?" שאל טל והמשיך לרוץ.

"אבא של סנדרה, זורוארק בעצמה, ארכיאוס, יש מלא אופציות, רק תבחר אחת", אמר ליו.

"אני חושב שאנחנו בטוחים עכשיו", אמר טל, עצר את הריצה שלו וניסה לתפוס את הנשימה.

"אתה חושב שכדאי לי להילחם בזורוארק עכשיו?" שאל ליו.

"רק אם אתה רוצה שהפוקימון שלך ימות".

"ומה עם הפוקימון שלך?" שאל ליו.

"מה איתו?" שאל טל.

"הוא חזק מספיק להתמודד מולה".

"הוא לא מקשיב לי, הוא יהרוס פה הכל, לא שאיכפת לי מהמקום הזה, אבל לך תדע אם הוא פתאום יחליט להתחרפן ולתקוף אותנו, ואז זה יהיה טי-רקס, זורוארק, נרקיס וקרוקונייל נגד שנינו".

"אני חייב ניסיון בקרב", החליט ליו אחרי כמה רגעים של מחשבה ורץ בחזרה.

"איזה מטומטם", אמר טל ובלית ברירה חזר גם כן.

כשהם הגיעו למקום, הם ראו את נרקיס מחזיר את זורוארק לפוקדור שלה, מסתובב לעבר הכלוב ונוקש באצבעותיו. טי-רקס ענק מימדים פילס את דרכו מתוך העצים הענקיים, חשף את עצמו, ניגש אל נרקיס, רחרח אותו קצת ואז שאג את השאגה האדירה שלו. נרקיס ליטף את הטי-רקס הענקי, סיבב את ראשו לעבר ליו וטל ואמר – "תקוף!"

באותה שנייה הטי-רקס פתח בריצת אמוק לעבר השניים, ליו שולף את הפוקדורים שלו, מוציא משם את אנון ואת פלייגון המעולף ואומר להם מתקפות, אבל הטי-רקס הענקי היה כל כך מאיים, שהפוקימונים של ליו חזרו לפוקדורים שלהם, בין אם הם בהכרה או לא. באותה שנייה ליו הבין את הטעות שהוא עשה, הוא השתין במכנסיים מרוב פחד ואז פנה אל טל לעזרה – "אתה יכול להוציא אותי מפה? אני מפחד".

טל גלגל את עיניו למעלה בחוסר אמון – "אני לא מאמין שאני צריך לעשות את זה! צא קרוקונייל".

התנין הענקי של טל יצא מהפוקדור, ובשונה מאנון ופלייגון, הוא לא נרתע משום דבר. הוא פתח את הלוע הענקית שלו ושאג לעבר הטי-רקס. הטי-רקס שאג בחזרה עליו. שני הזוחלים הענקיים התחילו לשאוג אחד על השני עד שטל אמר – "משאבת הידרו!" זרנוק מים ענקי יצא מתוך הפה של קרוקונייל ונורה לעבר הטי-רקס, המים שטפו אותו והדפו אותו קצת אחורה, אבל לא עשו נזק של ממש. הטי-רקס הסתובב לעבר נרקיס שסימן לו עם הראש ואז חזר להסתכל על קרוקונייל. הוא פסע לעברו, פתח את הלוע הענקית שלו ואז נשך בכל הכוח את הפוקימון של טל. לראשונה בחייו, קרוקונייל חווה כאב, הוא צרח את נשמתו וטל לא ידע מה לעשות באותה שנייה.

"תחזיר אותו לפוקדור", הציע ליו.

"האמון שלו בי כמאמן ישבר אם אוותר עכשיו, הוא בדיוק עשה את מה שביקשתי", ענה טל.

"אז מה תעשה?"

"אני לא יודע".

בשלב מסוים דם כחול יצא מהחורים שנפערו בתוך גופו של קרוקונייל, והוא זעק לשמיים מכאב.

"מכת זנב?" הציע טל בחוסר אונים מוחלט.

הזוחל של טל התחיל להכות את האדמה עם הזנב שלו, פעם ועוד פעם ועוד פעם, כנראה צובר מומנטום, ואז הוא שיגר את הזנב שלו, פגע בראש של הטי-רקס, שחרר את עצמו מהנשיכה והעיף אותו כמה עשרות מטרים אחורה.

נרקיס שלף את הפוקדור של זורוארק שהצטרפה לקרב.

"שניים נגד אחד, זה לא פייר", אמר ליו ושלף את הפוקדור של אנון.

"אנון, כוח מסתורי", אבל זורוארק התחמקה מזה בקלילות.

"נשיכה", נשמע קולו של נרקיס מהצד השני ושוב הטי-רקס ניגש במהירות אל קרוקונייל ונעל את הלסתות הענקיות שלו סביב גופו.

"אתה חייב להשתחרר מזה", אמר טל, "נסה שוב מכת זנב".

אבל זורוארק הייתה שם כדי למנוע מהזנב של קרוקונייל מלקפץ. היא תקפה עם זדון מר (Bitter Malice) והקפיאה את הזנב שלו במקומו.

"תוציא את פאלקוייר", צעק ליו שניסה עוד פעם לתקוף עם כוח מסתורי ושוב החמיץ".

"היא לא תלחם נגד בני מינה. אני מכיר אותה. היא צאצאית רחוקה של הדינוזאורים. יש מצב שהיא תחשוב שהיא בת ברית שלהם מאשר הפוקימונית שלי. מה גם שהיא לא מספיק חזקה כדי לגבור על שני פוקימונים בו זמנית".

"אין לך עוד פוקימונים?" שאל ליו.

"לא", אמר טל.

"אז הלך עלינו", קבע ליו וניסה פעם נוספת את המתקפה של אנון ללא כל הצלחה.

זורוארק שלחה כדור צל ענקי לעבר אנון ועילפה אותו.

"ניסיון קרב יש, ניצחונות אין", אמר ליו והתחיל להיכנס לפאניקה.

"מה נעשה?" שאל טל וניסה לחשוב על אסטרטגיה.

"תנסה שוב מכת זנב".

"ניסיתי, זה לא עוזר, ההוא נעל אותו בנשיכה קטלנית וההיא תוקפת אותו בכל פעם שהוא מנסה להתנגד".

"אז תוותר", הציע ליו.

"מה?" שאל טל.

"תגיד לנרקיס שאתה מוותר, שזה ניצחון טכני בשבילו, שהפסדת ושיעצור את הקרב", הציע ליו.

"לא נראה לי שהוא בקו השפיות כדי להקשיב לטיעון הזה", אמר טל ברוגז.

"למה כולם חושבים שאני מטומטם? למה אף אחד לא מקשיב לי?" שאל ליו "קודם הפרופסור, עכשיו אתה. מה, אני מפגר? מה, כתוב לי אוטיסט על המצח? אני מציע לך משהו, תנסה אותו".

טל הסתכל ברחמים על ליו, אמר "על הזין שלי", ואז הרים את קולו ואמר – "נרקיס, או זורוארק, או מי שלא תהיה, אני מוותר, אני מבקש להפסיק את הקרב, אתה ניצחת!"

אף אחד לא הופתע כשזה לא גרם לשום תגובה מצדו של נרקיס, זורוארק, או הטי-רקס שהמשיך לנעוץ את שיניו בבשר של קרוקונייל וגורם לדם שלו להישפך בכמויות. אבל את קרוקונייל זה כן הפתיע. הוא הסתכל בעיניים של המאמן שלו, ראה את התבוסה בהם ואז עצם את עיניו שלו. כשהוא פתח אותם, הוא כבר לא היה מוכר להם, גופו היה גדול פי 1.5 מזה של הטי-רקס, עורו כחול כהה, מבטו מאיים יותר ולהפתעת כולם, הוא נעמד על שתי רגליו האחוריות. היה זה קרוקוגאטור. הוא שאג לעבר הטי-רקס, פתח את הלוע הענקית שלו ונגס לו בפנים. אף אחד לא יכל לעזור לדינוזאור בשלב הזה, לא נרקיס, לא זורוארק ולא ארכיאוס בכבודו ובעצמו. כל העצמות בפניו של הטי-רקס נשברו, ראשו רוצץ והוא התרסק בתוך הלוע של הפוקימון הענקי שמחץ אותו למוות.

קרוקוגאטור שאג לעבר נרקיס וזורוארק ועשה צעד מרשים לכיוונם, אבל שער אפל למראה נפתח והם נכנסו בתוכו ונעלמו מעל פני האדמה.

"האגדה שסמנתה דיברה עליה מתגשמת", אמר ליו.

טל ניגש אל קרוקוגאטור, ליטף אותו בקרסול שלו ואמר לו – "סליחה שלא האמנתי בך, אבל עכשיו אתה תהיה בסדר, עכשיו אני אהיה שם בשבילך ואנחנו נהיה צוות ביחד, אני ואתה". קרוקוגאטור שאג לעבר המאמן שלו וחיכך את ראשו העצום בגופו.

= = = = =

"מה אמרת?" שאל פרסיבל בחושך המוחלט.

"זה אבא שלי", היא ענתה בפשטות.

"איך את יודעת?" הוא שאל.

"אני יכולה להריח אותו", היא הסבירה.

האדם השלישי הפסיק לדפוק את ראשו בסורגים, הוא מלמל שטויות כמו: "זה בטח כלום, אני חולם, ג'ולייט שלי מתה, אני הוזה את הכל".

נשמעו כמה קנאקים ואז ג'ולייט השתחררה מהאזיקים שלה, היא הוציאה את ליקיליקי מהפוקדור שלו ואמרה לו לשבור את הסורג שהחזיק אותה כלואה בכלוב. בעיטה אחת זה כל מה שהיה צריך כדי לשחרר אותה. מיד לאחר מכן, היא שחררה את פרסיבל ואז שניהם הסתכלו על האדם החצי משוגע שעמד בכלוב השלישי.

"את לא מתכוונת לשחרר אותו?" שאל פרסיבל.

"אני לא יודעת אם הוא בקו הבריאות", היא ענתה.

"כמה זמן הוא כלוא פה?" שאל פרסיבל, ספק את ג'ול, ספק את עצמו.

"מאז שברחתי".

"אנחנו חייבים לצאת מפה", פרסיבל דחק בה והתחיל לתכנן את היציאה שלהם.

"אנחנו לא יכולים, יש להם כלים לקרוא מחשבות, לעצב מוחות, הם ידעו שהייתי פה", ג'ול אמרה.

"אז מה?" אמר פרסיבל בתמיהה.

"אז זה מציב אותך, את החברים שלך ואת כל הכפר בסכנה", היא אמרה ברצינות שלא הייתה אופיינית לה.

"מה את מציעה פה?" אמר פרסיבל והסתובב להביט בעיניה, מפסיק לסקור את החדר ואת דרכי המילוט.

"אני חושבת שאין ברירה אלא להרוג אותו".

"את אבא שלך?"

"אין ברירה אחרת", היא קבעה.

"את ממש רצינית", אמר פרסיבל בדאגה, זיעה קרה מכסה את מצחו.

"אתה לא מכיר אותי, אבל אני מכירה את האנשים האלה, הם לא יעצרו בכלום כדי להשיג את המטרות שלהם".

"ואת חושבת שלרדת לרמה שלהם, ולרצוח זה הפתרון?" שאל פרסיבל.

"לפעמים החיים מציבים אותך מול החלטות קשות", אמרה ג'ול בעיניים יבשות.

פרסיבל ניגש אל האדם השלישי, בחן אותו מקרוב ואז קבע – "לא".

"לא?" היא תהתה.

"לא!" הוא החליט.

"אתה לא קובע בשבילי, אתה לא אבא שלי", ג'ול אמרה.

"נכון, אבל הוא כן, ובין הזכות לחיות לבין ההחלטה לקחת חיים, יש לי את הדעה שלי".

ג'ול: "אתה לא מבין, הם מחזיקים בפוקימונים כמו מושארנה, כמו נקרוזמה, כמו חמודי… הכוונה לדיאלגה, כמו פאלקיה, כמו ארכ… לא משנה עכשיו… הם ידעו שאני הייתי פה, שאני הבת שלו, שאני בחיים, והם יענישו את כל מי שעזר לי".

פרסיבל: "אני אלחם נגד כולם ואנצח אותם".

ג'ול: "אולי נלחמת נגד נקרוזמה לפי מה ששמעתי, אבל אפילו אתה לא יכול לנצח את חמודי".

פרסיבל: "ואת כן?"

ג'ול: "אני לא בטוחה".

פרסיבל: "ואבא שלך?"

ג'ול: "לא כשהוא במצב הזה".

פרסיבל: "אז בואי נשחרר אותו, נחזיר אותו למצב הרגיל שלו ושלושתינו נוכל לעשות את זה".

"אני לא יכולה!" היא צעקה, בוכה לראשונה ונראית כמו הילדה שהיא – "החיים לימדו אותי שרק כוח עובד וכשזה לא מצליח, אז עלי להשתמש בעוד כוח".

פרסיבל ניגש אליה וחיבק אותה חיבוק אבהי. "הכל יהיה בסדר", הוא אמר.

"אני מפחדת", ג'ול התוודתה.

"אני יודע", אמר פרסיבל.

"אין לך מושג על הכוחות שפועלים כאן", היא חזרה ואמרה.

"יש לי מושג קטן", הוא ניסה להצחיק אותה. היא חייכה ודמעות היו בעיניה.

פרסיבל: "תראי, אני לא סיפרתי את זה לאף אחד, אבל היה לי בן, והוא היה גאוות חיי, וכל דבר שהוא עשה אני הייתי המעריץ מספר אחד שלו. כשהוא זחל, סיפרתי לכל השכונה. כשהוא עלה לכיתה א', קניתי לו את כל הספרים האפשריים. כשהוא התחיל לעסוק בטיפול בעיסוק, הייתי הראשון ששילם לו את הצ'קים, ביקר אותו במעונות ותמך בו בכל דרך אפשרית".

ג'ול: "איפה הוא עכשיו?"

פרסיבל: "מת".

ג'ול: "אני מצטערת".

פרסיבל: "אני יודע. אז כמו שאמרתי, כל מה שהוא רצה, הייתי שם ותמכתי בו, גם כשהוא התמכר לסמים, לא רציתי להיות כמו ההורים השנואים האלה, ונתתי לו להתנסות בזה, מתוך מחשבה שזה שלב חולף וזה יעבור".

ג'ול: "ואז מה קרה?"

"הוא לקח מנת יתר", אמר פרסיבל ועיניו הפסיקו לנצוץ.

"הוא מת מזה?"

"יותר גרוע", אמר פרסיבל וקולו הפך רובוטי, "הוא שכב חסר תודעה והכרה בבית החולים במשך 7 שנים, אשתי לקחה את זה קשה מאוד, אני סובר שזה מה שהביא לה בסוף את הסרטן, ואני התבקשתי בכל שבוע לעשות את ההחלטה – להשאיר אותו מחובר למכשירים או לנתק אותו מהם".

"ומה עשית?" שאלה ג'ול.

"במשך 360 שבועות החלטתי להשאיר אותו בחיים, אבל בשבוע ה361 נתתי את ההחלטה לנתק אותו משם… הוא לא שרד יותר מדקה".

ג'ול: "אני ממש ממש מצטערת".

פרסיבל התחיל לדמוע: "זה אוכל אותי מבפנים בכל יום. אשתי האשימה אותי, אומנם לא בקול, אבל היא הפסיקה לתקשר איתי, הפסקנו לחלוק חדר מיטות ולאחר כמה שבועות היא חטפה את המחלה".

ג'ול: "אני ממש ממש ממש מצטערת לשמוע את זה".

פרסיבל: "אני בן 86 היום והצער לעולם לא דועך, לא משנה צורה, לא נעלם, רק נשאר שם. את עדיין צעירה, את לא צריכה לסחוב את הנטל הזה כל חייך. אני מבקש ממך, אל תקחי חיים של אדם. במיוחד אם זה קרוב משפחה. את לא תסלחי לעצמך. אני יודע שאני לא סולח לעצמי".

ג'ול נשמה כמה נשימות עמוקות – "אתה יודע שזה אומר שאנחנו בעצם מחליטים להתאבד פה?"

פרסיבל: "ככל הנראה".

ג'ול: "וזה משהו שאתה שלם איתו?"

פרסיבל: "זה משהו שאני מחכה לו בזרועות פתוחות".

ג'ול: "אוקי, אז בוא נשחרר את אבא שלי מפה ונחזור לכפר".

פרסיבל הוציא את וינאזור שלו, אמר לו למשוך את הברזלים של התא של אבא של ג'ול מהמקום ושחרר אותו משם. לאט לאט דידה האיש אל עבר מרכז החדר ואז נפל במרכז, מעולף. וינאזור הרים את האיש באמצעות הגפנים שלו והניח אותו על הגב שלו.

"תודה, פרסיבל", אמרה ג'ול והקול החייכני והשמח שלה חזר אליה. היא חיבקה אותו מאחור.

"על לא דבר", אמר פרסיבל וחייך בינו לבין עצמו.

= = = = =

"אז יש לכם פוקימונים?" גלי שאלה והובילה אותם לתוך בניין ענקי.

"כמובן", ענה רוברט. "אני רופא של פוקימונים".

"ואני מאסטר פוקימונים", אמר ריי וקרץ לה בשובבות.

"אה", אמרה גלי בהבנה, "אז אני מנהיגת מכון, ואני מתמחה בסוג מסוים של פוקימונים ואני מאתגרת אתכם לקרב".

"האמת שהפוקימונים שלי הם חלשים ולא ממש מאומנים, אז אתן את הכבוד לריי", אמר רוברט.

"ואני אשמח לקרוע לך את הצורה", אמר ריי ורקד ריקוד ניצחון קטן.

הם נכנסו לתוך אולם הקרבות הראשי שהיה בנוי כמו אולם ספורט, רק שבמרכזו הייתה בריכה ענקית של מים. "אני מקווה שלא תטבע עם כל האגו הגברי הזה שיש לך, וגם אם כן, יש לך פה מישהי שיודעת הנשמה מפה לפה", אמרה גלי והלכה לצד הרחוק של המכון.

"אל תדאגי לי", צרח ריי בעוד הולכת ממנו, "אני בדרך כלל שוחה עם כרישים".

"נפלא", צעקה בחזרה גלי, "כי זה בדיוק הפוקימון שאשתמש בו". היא הוציאה את קראלודון.

ריי שלף את הפוקדור של ג'ינקס, הוציא אותה מהכדור וקיבל ממנה נשיקה ארוכה ועסיסית.

"אני אהיה פה בקהל", אמר רוברט.

"נהדר", אמר לעצמו ריי, "עד שיש לי זמן עם בחורה, אני צריך לחלוק את הזמן הזה עם סבא'לה".

"אמרת משהו?" שאלה גלי וקפצה אל הבריכה.

"לא, לא אמרתי כלום", ענה ריי ונדהם מיופייה.

"קראלודון, בוא נתחיל עם לעיסה", אמרה גלי ושחתה לעבר הגדה הימינית.

"תיזהר ריי, זו מתקפת אופל והפוקימון שלך הוא על חושי", אמר רוברט.

"כן, תודה, אני יודע", אמר ריי ברוגז וחשב על טכניקת נגד בזמן שהכריש הענקי פילס את דרכו בבריכה הענקית. "צרי חוצץ בינך לבין היריב עם קיר קרח", אמר ריי וג'ינקס שיגרה קרן קרח שיצרה קיר ענקי באמצע הבריכה והייתה אמורה למנוע את מעברו של הפוקימון הענקי של גלי, אבל הוא פשוט שבר את זה בקלות והמשיך לשחות לעברה, לבסוף נשך אותה ופצע אותה קשות. "קחי גרגר", הוא זרק לעברה, היא אכלה אותו והחזירה לעצמה מעט נקודות חיים.

"מה עכשיו, חתיך?" שאלה אותו גלי ושחתה כמה בריכות בעצמה.

"הוא פוקימון אופל?" שאל ריי.

גלי: "אני לא יודעת, אתה תגיד לי מאחר ואתה פוקימון מאסטר!"

"אני בחיים לא פגשתי את הפוקימון הזה, אני חייב לדעת מול מה אני מתמודד לפני שאני מביס אותו", ענה ריי.

גלי: "ומה גילית עד עכשיו?"

ריי: "שהוא יודע להשתמש במתקפות מסוג אופל".

"כל הכבוד", היא אמרה לו והביטחון העצמי שלו עלה מעט.

"ג'ינקס, אם הוא אופל, בואי ננסה מתקפת פיצוץ ממוקד", ריי הורה לפוקימונית שלו לתקוף.

ג'ינקס שיגרה את האגרוף שלה ופגעה ביריב, אבל לא נראה שזה עושה יותר מדי נזק.

"אז יש לו מאפיינים של פוקימון אופל, אבל לאו דווקא הוא פוקימון אופל", אמר ריי.

"תפסיק לנסות להרשים אותה ותתקוף", אמר רוברט.

"למה שיפסיק?" שאלה גלי, "עד שבא לפה מאתגר חתיך…" היא המשיכה להחמיא לו.

ריי חייך.

גלי: "תשלום בחזרה!"

ריי: "תתחמקי!"

הכריש הענקי ניסה לתקוף את ג'ינקס אבל היא זזה מהדרך ברגע האחרון, גל ענק של מים יצא מהבריכה ושטף את הקירות.

"עד עכשיו שיחקתי יפה?" היא שאלה.

"הכי יפה שיש", ענה ריי.

"כי עכשיו אני הולכת להיות רצינית", היא חייכה ושחתה שוב לקצה השני של הבריכה.

"אני לא מצפה להנחות, למרות שזו אילת ואמרת לי שפה לא משלמים מע"מ".

רוברט שאל את עצמו למה הוא עושה את זה לעצמו.

"אוקי, אז תתכונן, כי המתקפה הבאה שלי היא המפץ הגדול", אמרה גלי.

"המה הגדול?" תהה ריי.

"המפץ הגדול".

"בחיים שלי לא שמעתי שיש מתקפה כזו", ריי התוודה.

"בחיים שלך גם לא ראית כריש כזה גדול ומרשים", היא חייכה.

"ראיתי דברים גדולים ומרשימים בתחתונים שלי, אז…" להפתעתו היא צחקה מהבדיחה.

אבל הזמן לבדיחות היה קצר מאוד משום שקראלודון שיגר מתקפה שלא הייתה מוכרת לו, עם אנרגיה שהוא לא ידע מאיפה היא מגיעה והיא הצטברה בכוח שהוא לא יכל להסביר בסמוך לפה שלו. כשלבסוף המתקפה שוחררה, ריי אמר לג'ינקס ליצור את מתקפת ההגנה שלה (Protect), וכשהמפץ הגדול פגע במחסום שג'ינקס בנתה, היא הדפה את ג'ינקס אחורה אבל לא פגעה בה, ושוב המים התפוצצו לכל עבר ושטפו את הקירות.

"את חזקה, אני מתרשם לטובה", אמר ריי.

"חכה, זו רק ההתחלה", אמרה גלי.

"ג'ינקס, אולי הוא פוקימון מים, נסי כדור אנרגיה", אמר ריי במהירות.

הכריש פשוט פתח את פיו ובלע את הכדור כאילו היה אקמול.

"יש לך טכניקה טובה", הוא הודה.

"תודה רבה, גם אתה לא רע בעצמך", היא החזירה לו מחמאה.

"קשר עשב", ריי הורה.

"קפוץ מעל המים", גלי מיהרה לומר.

העשבים שיצאו מרצפת הבריכה איימו לתפוס את הכריש הענקי, אבל הוא קפץ בקפיצה מרהיבה, כמעט כמו זו שהוא עשה כשהם רק הגיעו לאילת, ואז הוא נחת שוב במים, מוגן ושלם. ושוב, המים יצאו מהבריכה והרטיבו את כל הקירות.

"זהירות פה, יש לכם קהל", הזכיר להם רוברט שכמעט נרטב הפעם.

"אולי הוא פוקימון דרקון", הרהר ריי ואמר לג'ינקס להקפיא את הבריכה.

מיד לאחר שהוא הורה את זה, הבריכה הייתה קפואה וגלי לא יכלה לשחות יותר מצד לצד.

"אתה משחק מלוכלך", היא אמרה, "אני אוהבת את זה".

ריי חייך.

"המפץ הגדול", אמרה גלי בשנית.

הכריש הענקי שלה פילס את דרכו במים הקפואים ללא כל עכבה, הוא התקרב לעבר ג'ינקס וברגע האחרון ריי נזכר לומר לה להציב הגנות, אבל זה היה מאוחר מדי, ג'ינקס הוטחה בעוצמה לאחור, עפה עד לקיר האחורי ויצרה שם שקע מרשים בדמותה. המים שנשברו כתוצאה מהשחייה של קראלודון התנפצו על הקרח ועפו לגבהים חדשים, הפעם סוחפים ביחד איתם את כל מה שבא איתם במגע, כולל את רוברט מהקהל. רוברט התחיל להיאבק במים, לטבוע ולקרוא לעזרה. גלי ניסתה לשחות אליו ולהציל אותו, אבל היא הייתה תקועה בקרח. ריי חשב לשלוח את ג'ינקס לחלץ את רוברט, אבל זו הייתה תלויה על קיר המכון כמו תמונה. בלית ברירה, הוא התחיל להתפשט עד שהוא נשאר בתחתונים, אז הוא קפץ למים הקפואים ושחה לעבר רוברט שכבר היה זמן מה מתחת לקו המים. הוא שחה לעברו, תפס אותו ומשך אותו החוצה מהמים. הוא בדק את הדופק של רוברט והוא היה קיים.

"מה לעשות?" הוא צעק לגלי.

"יש לו דופק?" היא שאלה.

"כן".

"תבדוק אם הפה שלו מלא במים", גלי הדריכה אותו.

ריי פתח את פיו של רוברט וניסה להוציא משם את המים. "אני לא מצליח".

"תטה את הראש שלו הצידה", היא הסבירה.

ריי היטה את הראש של רוברט הצידה והמים יצאו משם.

"עכשיו רק תפקח עין על בית החזה שלו, אתה צריך לוודא שהוא ימשיך לנשום".

"אני פוחד", אמר ריי.

"אתה עושה עבודה טובה מאוד", אמרה גלי.

"אני לא יודע", הוא נלחץ.

"אתה בסדר גמור, הצלת לו את החיים", היא הורתה לפוקימון שלה לבוא ולחלץ אותה מהקרח.

לבסוף היא שחתה לעברם, יצאה מהמים ובדקה את רוברט. "הוא יהיה בסדר".

אחרי שעה הם עמדו שלושתם ביציאה מהמכון.

"תודה לך על קרב נהדר", גלי אמרה.

"כן, ובכל זאת, את ניצחת", ריי היה נבוך.

"אבל נתת לי קרב טוב", היא עודדה אותו, "והצלת את החיים של החבר שלך".

"ותודה לך על כך", אמר רוברט שחזר להכרה והיה עטוף בשמיכה עם הפרצוף של קראלודון עליה.

"זה שטויות, כל אחד היה עושה את זה", אמר ריי בביטול.

"לא, לא כל אחד, רק פוקימון מאסטר", גלי אמרה, התקרבה לריי והדביקה לו נשיקה רטובה על השפתיים. ריי הסמיק. "אל תהיה זר ותבוא לבקר כשתוכל, בסדר?" היא אמרה.

ריי חייך לעברה והם עזבו את המכון.

= = = = =

"לא משנה מה אתם עושים, אל תוציאו את הפוקימונים שלכם, אל תגידו מושגים מהעולם שלנו ואל תכנסו למריבות עם המקומיים", הסביר רייס.

"אז איך הבולבול שלך?" שאלה לימור היפה כשהם חזרו.

"שלם ובריא, תודה על ההתעניינות", הוא ענה במהירות.

ענת התיישבה לצד כולם והתחילה לשחק עם 2 אבנים קטנות שמצאה על האדמה.

צ'ארלי: "אז מה אתם עושים פה כל היום?"

"עובדים, מבלים, נחים, מנסים להרוויח כסף, אתה יודע, חיים", ענה לו האיש השמן.

"נשמע משעמם", אמר רייס לעצמו.

"לא אם אתה יודע איפה לבלות", ענתה לו לימור היפה.

"אני בספק אם יש לכם מקומות בילוי בשביל אנשים כמוני", ענה לה רייס בחוצפה.

"אני מכירה את הטייפ, אוהב בנים, שונא התקהלויות, וחובב חיות, נכון?" רייס לא התרשם.

אבל את הימים הבאים הם בילו במועדוני ריקוד, כאשר רייס בילה את שעות הלילה בריקודים, ואת שעות היום בשינה, הם הכירו אנשים חדשים, נסעו לבקר מקומות שונים בארצות הברית ויצרו אין ספור רגעים ממש כייפים ביחד.

צ'ארלי וענת היו פחות אנשים של מסיבות, אז האיש השמן לקח אותם לגני חיות, שם הם ראו חיות שדומות מאוד לפוקימונים, אבל לא היו להן כוחות של מים, אש, פיה או כל דבר אחר מלבד לעיסה בלתי פוסקת של אוכל. צ'ארלי במיוחד אהב את הכבשים, זה הזכיר לו את אמפרוס שלו שהוא איבד. לאחר מכן, האיש השמן רצה לרצות גם את חוש הטעם של ענת, אז הם הלכו למוזיאונים לאומנות, פיסול וציור ושם הם ראו את הדברים היפים ביותר בעולם. הם למדו על התרבות האנושית, על התרבות האמריקנית ומאחר והאיש השמן היה יהודי, הם גם הלכו פעמיים לאטרקציות שלימדו אותם על היהדות.

"אני ממש נהנה פה", אמר צ'ארלי אחרי 3 שבועות.

"כן, זה נחמד, אבל אני מתגעגעת לבית", התוודתה ענת.

"לפי הסמארטפון שלי, עברו לפי כוכב הלכת של ארכיאוס רק 3 ימים, כלומר שהזמן פה חולף אחרת מהזמן שאנחנו מכירים".

"ומה זה עוזר לי?" שאלה ענת.

רייס: "שלא עבר כל כך הרבה זמן ואין לך באמת סיבה לפתח געגוע".

"מי אתה שתקבע לי מתי ואיך ולמי להתגעגע", היא התפרצה עליו.

"היי, היי, היי", צ'ארלי ניסה להרגיע אותה, "הכל יהיה בסדר, אנחנו נחזור הביתה והכל יהיה בסדר, אני מבטיח לך".

רייס: "אני לא יודע".

"מה זאת אומרת?" שאל צ'ארלי.

רייס: "אומנם אני באתי ממחוז אחר, אבל אני זר בארץ זרה בהיסוי, ואני לא מוצא את עצמי שם, לא מבחינה מינית, לא מבחינה חברית ולא משום בחינה, אולי הנפילה להיסוי הייתה הגורל שלי לאותו זמן, אבל אולי המעבר לפה הוא גם הגורל שלי".

צ'ארלי: "מה אתה אומר בעצם?"

רייס: "שלא בטוח שאני חוזר אתכם".

צ'ארלי היה קרוע בינו לבין עצמו. מצד אחד, הוא רצה לאמן פוקימונים, הוא רצה לאהוב ולהיות עם ענת, אבל גם הוא הרגיש מעט כמו רייס, אאוט-סיידר בעולם של ג'ובילייף. תמיד התייחסו אליו כאל השומר, לקחו אותו כמובן מאליו ופה יש לו אנשים שמאכילים אותו, שלוקחים אותו למקומות, שדואגים שהוא יבלה בנעימים, שמפרנסים אותו ולא מבקשים תמורה מלבד החברות שלו. כמה פעמים הוא אפילו קיבל חיוך מתוק במיוחד מלימור היפה, אבל עד לרגע זה הוא לא נתן לזה יותר מדי מקום בלב שלו.

בלילה של אותו יום הוא דיבר עם ענת: "מה את הולכת לעשות אם תהיה לנו את האופציה לחזור?"

"אחזור כמובן".

הוא שתק, והיא שתקה, ורייס זיהה שהוא גלגל שלישי בחדר, קם מהמיטה שלו והלך לחפש משהו לאכול במטבח.

"אני לא יודע מה לעשות אם לומר לך את האמת", צ'ארלי התוודה.

"לא איכפת לך ממני?" היא שאלה.

"ברור שאיכפת לי ממך", הוא ענה לה וחיבק אותה.

"אז מה הבעיה?" היא שאלה.

"אני יודע הרבה מעבר למה שאני צריך לדעת".

ענת: "מה זה אומר?"

צ'ארלי: "בעולם שאנחנו הגענו ממנו יש כעת מלחמה בין גופים שיש בכוחם להשמיד עולמות. לא סתם מיו שלח את הופה כדי שיעביר אותנו לפה, הוא רצה שנימנע מפגיעה, שחיינו ינצלו, שנחיה, שנבלה, שנלך למוזיאונים ונלמד על חנוכה ועל פסל החירות".

ענת: "כל זה טוב ונחמד, אבל זה הבית שלנו".

"השאלה שאני שואל היא – האם זה הבית שלנו בכל מחיר?" צ'ארלי תהה.

"כמובן", היא ענתה.

צ'ארלי: "גם אם נצטרך למות שם?"

ענת: "אנחנו נמות בכל מקרה, אנחנו רק בני אדם".

צ'ארלי: "את יודעת למה אני מתכוון. למות בטרם עת".

ענת: "אני חוזרת לא משנה מה הגורל, מיו או ארכיאוס הכתיבו עבורי".

צ'ארלי: "אני מצטער לשמוע את זה".

ענת: "למה?"

צ'ארלי: "כי לא בטוח שאני שותף למחשבה הזו".

ענת: "אז אתה נשאר?"

צ'ארלי: "אני לא יודע לענות לך על זה בוודאות, אבל אני נוטה לומר כן".

ענת: "זה בגללה, נכון?"

צ'ארלי: "על מי את מדברת?"

ענת: "לימור היפה, ראיתי איך היא מסתכלת עליך".

צ'ארלי: "אין קשר אליה ואם את לא מבינה את זה, כנראה שאת לא מי שחשבתי שתהי".

ענת: "מה זה אמור להביע?"

אבל צ'ארלי הסתובב במיטה שלו, היפנה לה את ראשו ולא ענה לה יותר.