פרק 16: מערת היבשת / איידן סוייר

"פולשים במערת היבשת! פולשים במערת היבשת!"

אלה היו המילים הראשונות שדניאל וחסן שמעו כשנראה שהפסיקו לנוע. כמובן שהם לא הצליחו להבין אותן, משום שהן נאמרו בשפה שאף אחד מהם לא שמע מעולם, אבל מטון הדיבור הם הבינו שמדובר בפקודה כלשהי או קריאה לעזרה. מייד אותו קול השמיע קריאה אחרת באותו טון בדיוק:

"טורקול, אני בוחר בך!"

עיניהם עדיין היו מסונוורות, למרות שהצליחו לראות שהם כבר לא נמצאים באיזור האור החזק, ולכן הפתיע אותם שהם נדחפו מהר הצדה בכוחה העל-חושי של איזיס, שכנראה כבר הייתה מסוגלת לראות או לפחות לחוש את סביבתה. הם הרגישו חום נורא עולה מן המקום בו היו עד לפני רגע. כעת הרגישו שהם שרועים על אדמה סלעית קרה ולחה, כנראה בתוך מערה.

"טורקול, הגנת ברזל!"

כשהתאוששו מן העיוורון הזמני כעבור כמה דקות שנדמו כמו נצח, ראו את איזיס נלחמת ביצור שנראה כמו צב כתום בעל שריון אבן, ממנו נפלטו עשן ואש. מלבדם היו במקום עוד מאות יצורים גדולים: על הרצפה והקירות הנמוכים זחל צבא של חרקים אפורים וחומים שחצבו באבן והרחיבו את המערה שהיו בה. על התקרה נחו חרקים דומים שחורים וזהובים. ובתקרה עצמה תמכו שלושה עמודי אבן גדולים.

"טורקול, להביור!"

היצור ששמו טורקול ירק אש, ואיזיס השיבה לו בקרניים על-חושיות, ומדי פעם הסיטה את סילוני האש ממסלולם כשאיימו לפגוע בדניאל, בחסן או בשלג. לאיזיס לא הייתה בעיה לפגוע בצב האיטי ולחמוק בזריזות ממתקפותיו, אבל נראה שהוא משוריין היטב ומסוגל לספוג את רוב מתקפותיה. כעת הם ראו שטורקול מקבל פקודות מאדם שניצב במרחק כמה מטרים מהם, לבוש בגדים אדומים ושחורים שמעולם לא ראו כמותם, ודניאל הבינה שאם הם רוצים לנצח, כדאי שגם היא תנסה להשתלב בקרב כמאמנת של איזיס.

"איזיס, נסי מתקפת בלבול!" קראה.

"למה אנחנו לא משתגרים מפה?" שאל חסן.

"הרגע עברנו לעולם אחר. איזיס בקושי יודעת איפה היא. היא צריכה רגע כדי להתרכז, והדבר הזה לא נותן לה לנוח אפילו רגע".

מתקפת הבלבול השפיעה על מוחו של טורקול, ולכן השריון שלו לא היווה בעיה עבורה. במהרה הוא החל להתנודד כמו שיכור, ולולא עמד על ארבע רגליים, כנראה היה נופל.

"טורקול, מסך עשן!"

עשן סמיך במיוחד עלה משריונו של טורקול. הוא הסתיר אותו לחלוטין, ודניאל חששה שימלא את המנהרה כולה, עד שמסך העשן הפסיק לגדול באותה פתאומיות שהופיע. איזיס משכה את העשן מעלה בכוחה הטלקינטי, חשפה את מיקומו של טורקול המבולבל שהפסיק את המתקפה, וחיסלה אותו בקרן על-חושית מדויקת אחרונה אל ראשו.

"כל הכבוד, איזיס, עכשיו בואי נעוף מפה".

כשאיזיס ניסתה להבין לאן לבצע טלפורטציה, משהו מוזר קרה לטורקול: האדם הנוסף שהיה במערה שלף חפץ דמוי כדור, ובלחיצת כפתור טורקול הפך לאנרגיה ונשאב אל תוך הכדור. למרות שטורקול נלחם בה, לדניאל היה ברור שהוא רק מילא את פקודות מאמנו ושלא הגיע לו סוף כזה. היא התמלאה בכעס וקפצה על רגליה, מוכנה להסתער על המאמן, אבל לפני שהספיקה הופיעה במקום אישה נוספת. היא הייתה מבוגרת יותר ועורה לבן, אך גם היא לבשה בדיוק את אותם בגדים אדומים ושחורים, שכנראה היו סוג של מדים.

"קדימה, איזיס, מהר!"

אבל איזיס לא יכלה לזרז את תהליך הריכוז שלה רק כי מזרזים אותה. האישה שאלה אותם משהו שלא הבינו, וכשלא ענו, שלפה מכיסה מכשיר דמוי מחשבון וירתה פס אנרגיה לבן לעבר החרקים שעל התקרה. מתוך נחיל החרקים יצא בתעופה חרק שונה מהאחרים, גופו חום ונראה כמו קליפה חסרת עיניים, ונראה שבעקבותיו הנחיל כולו מתעורר לחיים. החרקים המעופפים התעופפו מאחוריו, והחרקים החופרים עצרו את מלאכתם ופנו אל איזיס, וכולם כאחד הסתערו עליהם בעוקצים שלופים.

"איזיס, שיקוף!" קראה דניאל.

איזיס הפסיקה להתרכז בטלפורטציה כדי לבצע את המתקפה. כדור אנרגיה הקיף אותם וחסם את החרקים מלהתקדם אליהם, אבל הם המשיכו לנסות לחדור את המגן ונראה שיש להם שניות בודדות בלבד.

"עם זה, למשל, אין לי מושג איך להתמודד", אמרה דניאל.

"שרדנו שתי מפלצות ענקיות ורוצחת מטורפת. עם חרקים אנחנו לא יכולים להתמודד?"

"גם שם היה לנו בעיקר המון מזל".

שניהם הביטו סביב. הם ראו שהפקודות שהאישה צועקת מופנית בעיקר כלפי החרק החום.

"החרק הזה הוא כנראה המלכה. לדעתי אנחנו צריכים להוריד אותה".

"בסדר, איזיס, קחי אותנו מכאן ואז תני לה קרן על-חושית!"

הם השתגרו כמה מטרים הצדה, וכשהחרקים הסתערו על הנקודה בה היה עד לפני רגע כדור האנרגיה של איזיס, הם כבר לא היו שם. איזיס ירתה קרן על-חושית על מנהיגת החרקים. אך בעוד שהמתקפות שלה כמעט ולא השפיעו על טורקול, הפעם נראה שהן לא השפיעו בכלל, אלא פשוט נספגו בגופה. הנחיל פרץ במתקפה מחודשת לכיוונם, והפעם גם ירו לעברם מטחי בוץ בדרך. כולם, מלבד המלכה, אשר השתמשה כדורי צל דומים לאלה של גיראטינה. הצללים שלה אמנם היו קטנים וחלשים יותר למראה, אך עדיין פגעו קשה מאוד באיזיס, שלא הצליחה להתחמק מכול המתקפות.

"איזיס, נסי שוב!"

היא שוב העבירה את כולם לצד השני של המערה. הפעם החרקים לא הסתערו, אלא פשוט התחילו לירות את מתקפותיהם לכול עבר, כך שלא יישאר שטח פנוי אחד להשתגר אליו. בוץ קשה ומכאיב פגע בהם שוב ושוב, ולא חשוב מה איזיס עשתה, היא לא הצליחה לפגוע במנהיגה, שהופיעה מולה כאילו השתגרה בעצמה ושיספה אותה בעזרת צל כנפיה המחודדות. איזיס ברחה בזריזות, שאמנם הייתה גבוהה בהרבה מזו של החרקים, אבל עדיין לא הייתה לה שום דרך לתקוף.

"חייבת להיות דרך לצאת מכאן".

"אני לא יודע", אמר חסן, "אולי צדקת, אולי העולם הזה באמת קשוח מדי בשביל בני אדם כמונו".

ופתאום הכול החשיך. כעבור שניה, כשהמערה הוארה שוב, איזיס צנחה מן התקרה על המנהיגה ונפלה עליה בכול כובד משקלה. אחרי שנפגעה פעם אחת נראה שהמנהיגה כבר לא קמה יותר, ושאר החרקים הפסיקו את מתקפות הבוץ שלהם, והתחילו להתעופף בחלל באנדרלמוסיה מוחלטת.

"מה זה היה?"

"אין לי מושג. בחיים לא ראיתי את איזיס עושה את זה בעבר".

האישה צרחה בזעם וירתה פס אנרגיה נוסף מהמכשיר שלה. היא הצליחה לפגוע באחד החרקים המעופפים ולהשתלט עליו, אבל הוא לא היה מנהיג, והתעופף לבדו לכיוון איזיס. כדי שתוכל להתרכז, חסן קפץ עליו בעצמו והפיל אותו לקרקע. גודלו של החרק היה בערך חצי מגודלו של חסן, והוא השתולל ונעץ בו את עוקציו, אבל חסן לא הרפה עד שהרגיש שמשהו מושך אותו בכוח. הוא נשם אוויר צח וראה את אור פנסי הרחוב, וכשנתן לחרק להדוף אותו הצדה ולעוף משם, איזיס חיסלה אותו בקרן על-חושית אחת.

= = = = =

חסן קם על רגליו באנחה גדולה. עורו היה מנופח מעקיצות, אבל זה לא כאב נורא כמו שחשב.

"איפה אנחנו?" שאל.

"מקום שאיזיס הייתה בו בעבר, מן הסתם".

למרבה ההפתעה, המקום הזה נראה כמו עיר רגילה לחלוטין, כלומר עיר מלפני שהעולם התייבש. הם היו במרכז כיכר עגולה מוקפת בבניינים, ואנשים רגילים הלכו ברחוב בטבעיות מוחלטת, פרט לעובדה שרובם היו מלווים ביצורים שדניאל וחסן מעולם לא ראו כמותם. חלקם דמו לכלבים וחתולים, אחרים דמו לבעלי חיים אחרים, וחלקם אפילו לצמחים ואבנים.

"משהו עבר על העולם הזה", אמרה דניאל, "בעלי החיים מוזרים, אבל בני האדם והצמחים רגילים לחלוטין, כלומר היו חייבים להיווצר באבולוציה דומה לשלנו".

"לא חשוב מה קרה, זה עדיף מהעולם שהתייבש לחלוטין".

זה היה נכון – בשמיים היו עננים רגילים, ומזג האוויר היה נפלא.

"אולי בכול זאת העולם הזה עדיף על שלנו", אמר חסן, "אחרי שנחקור אותו קצת, נוכל לחזור ולספר עליו לאנשים מהעולם שלנו".

"טוב, קודם כל אנחנו צריכים שתהיה לנו דרך לחזור".

"זאת לא תהיה בעיה".

חסן הוציא מהתיק את בקבוק המים שלו. כעת הוא היה מלא באבנים קטנות.

"מה זה?"

"אבנים מהעולם שלנו. אספתי אותן בג'בל מוסא", הסביר חסן, "עכשיו נוכל להשתמש בהן אם נצטרך להקריב משהו מהעולם האחר".

"מחשבה יפה, אבל העולם הזה עדיין לא מוצא חן בעיניי", אמרה דניאל, "קודם כל, כי הופענו באמצע כיכר והפלנו חרק ענקי שתקף אותנו, וכולם מסביב מתנהגים כאילו שזה הדבר הכי רגיל בעולם".

"אולי נוכל לדבר עם אחד מהם?"

"איך? הם מדברים בשפה של העולם שלהם".

"אבל לנו יש חתולה שהגיעה מכאן. איזיס כנראה מבינה את שתי השפות, או מסוגלת לקרוא את המחשבות שלנו ושל המקומיים, ונוכל לתקשר דרך הטלפתיה שלה".

כפי שהתברר, זה היה רעיון מצוין. האנשים המקומיים דווקא התגלו כנחמדים, ולמראה שלג הפצוע, הפנו אותם מייד אל מקום שנקרא מרכז הפוקימונים.

= = = = =

במרכז הפוקימונים, שהיה מקום שבו פוקימונים קיבלו טיפול רפואי בחינם, שלג חזר במהרה להכרתו, וגם איזיס זכתה לטיפול שהשיב אותה למלוא כוחה. למרות זאת, כשדניאל תיארה לה את המתקפה שאיזיס השתמשה בה במערה, האחות לא ידעה לומר להם באיזו מתקפה מדובר. היא הכירה את מתקפת העמעום, שדניאל זכרה שלילית השתמשה בה והייתה דומה מאוד למתקפה של איזיס, אבל לדבריה זו לא מתקפה שפוקימון מסוג אספיאון מסוגל ללמוד בשום דרך.

"נו טוב, יהיה לנו מספיק זמן לגלות", אמרה דניאל.

"כמה זמן את מתכוונת להישאר כאן?"

"לא דחוף לי לחזור הביתה. מה יש כאן שאין שם?"

"נשארו שם המון אנשים שאנחנו לא יכולים פשוט לעזוב לגורלם", אמר חסן, "אם יש יצור שיכול לייבש את כל המים, אולי יש גם יצור שיכול ליצור מים. אם נמצא אותו ונצליח לקחת איתנו, נוכל להציל את כולם".

"גם אם אתה צודק, זה בטח ייקח זמן. עד אז, מה יש לנו לחפש שם? דברים שאנחנו רוצים לעשות? אנשים שאנחנו רוצים לחזור אליהם?"

חסן לא ענה. הוא ידע שהתשובה של שניהם זהה.

"אתה זוכר שביום שנפגשנו, אמרתי לך שיש סיבה שאיזיס בחרה דווקא בי?" המשיכה דניאל, "היא מעולם לא אמרה לי את זה, אבל אני חושבת שאני יודעת את הסיבה. היא ידעה שאני אעזור לה לחזור לעולם שלה, כי לי אין מה לחפש בעולם שלי. לכן הייתי שמחה למצוא את העולם הזה".

כעבור מנוחה קצרה, חזרה האחות עם איזיס ושלג. בריאים ורעננים יותר מאי פעם הם קפצו לזרועותיהם. בערך באותו רגע נכנס למרכז הפוקימונים גבר לבוש מדים, מלווה במין כלב שחור ולבן עם חרמש בולט מראשו.

"שלום, האחות ג'וי", אמר.

"לילה טוב, טומוהירו. שוב יוצא לשטח?"

"כן. העבודה שלי כאן הסתיימה, ולאבסול לא תזיק בדיקה מהירה".

אחרי שאיזיס הסבירה לדניאל מה בערך היו חילופי הדברים, היא קמה ממקומה ופנתה אל טומוהירו.

"סליחה", אמרה, "אתה שוטר, נכון?"

טומוהירו לא הבין בהתחלה מה היא אומרת, אבל במהרה שמע את פירוש המילים בראשו.

"ואוו, מה זה היה? מאיפה את?"

"אתה לא תאמין אם אני אספר לך", אמרה דניאל, "רציתי לומר שהותקפנו בידי שני אנשים".

"ואת סומכת על המשטרה שתטפל בזה? את באמת לא מכאן", צחק טומוהירו, "סליחה, ברצינות, כמובן שנטפל בזה. תארי לי אותם".

"שניהם לבשו מדים אדומים ושחורים עם ברדס. הראשון היה גבר צעיר, לא היו לו כל כך מאפיינים בולטים, אבל השניה הייתה אישה בת 35 בערך עם שיער לבן, אני חושבת שהיא הייתה לבקנית".

"לבקנית? זה מוזר".

"אני מניחה שגם כאן זה לא נפוץ במיוחד".

"בכלל לא", אמר טומוהירו, "חכי רגע, אולי זו יריה באוויר, אבל מעניין…"

הוא התקרב אל המחשב של מרכז הפוקימונים, הקליד משהו במה שנראה כמו דפדפן של רשת אינטרנט, ומייד עלו על המסך כמה תמונות.

"זאת הייתה האישה הזאת במקרה?"

"כן! בדיוק היא!"

"אוי ואבוי".

אלה היו המילים היחידות שטומוהירו הצליח להוציא מהפה, כשעל המסך הוצגה תמונתה של אניה דנטון.