הדרך להתפתחות – פרק 3: שיעור שחייה קטלני!

"רגע אחד, אני איבדתי את כל הזכרונות שלי דווקא ביום הולדת שלי, ועכשיו כל הבלגאן הזה על הראש שלי?!"

אני לא מאמין. למה עכשיו? למה זה קרה לי דווקא היום? עכשיו הבנתי למה ראלטס התכוון כשהוא אמר שזה לא הזמן הכי טוב לאבד זכרונות.

"אני יודעת שזה לא קל, אבל אין ברירה. אתם חייבים לגדול ולהתאמן בעולם שבחוץ, אחרת לא תהיו מוכנים בזמן. אני לא אוכל להגן על הכפר לנצח. אני חייבת את עזרתכם ועם התפתחות המגה, הכפר יהיה בטוח!" דיאנסי הסבירה.

ראלטס התפרץ לשיחה "אוקי, אולי כדאי שאני ופרואקי נצא החוצה קצת, אולי קצת אוויר צח יעזור לך להירגע".

"רעיון טוב", אני משיב.

"ו ל א   ל י ד   ה צ ו ק !" אמרה דיאנסי בקול שממש לא נשמע מתאים לה.

…

(שתיקה מביכה)

"אוקי, כבר נחזור".

ראלטס ואני יצאנו החוצה. הוא הוביל אותי לאגם קטן.

"אתה בטח לא זוכר, אבל זו הנקודה שאנחנו תמיד יושבים בה כדי להירגע או סתם ליהנות", ראלטס אמר לי.

"אני לא מבין מה כל כך מעניין באגם".

"אתה… צוחק, נכון…?" הוא נשמע מבולבל.

"אני נראה לך צוחק?"

"אני יודע שאבדת את הזכרון, אבל זה פשוט מגוחך. אתה פוקימון מים!"

"אני לא יודע מה קורה פה, אבל מה שאני כן יודע זה שזה לא מעניין אותי".

"קדימה, תנסה!"

ראלטס העיף אותי באויר דרך המחשבות שלו. לא ידעתי שיצור כזה קטן יכול להיות כזה חזק. נחתתי באגם. אז גיליתי שהוא עמוק. בדרך הקשה.

התחלתי לנסות להרים את עצמי, אבל אני רק שוקע. אני שומע (בקושי) את הקול של ראלטס.

"ת..ש..ח..ה…"

אבל איך אשיב לו בזמן שאני טובע?!

הרגשתי אותו מנסה להרים אותי, אבל כנראה שהכוח שלו פחות חזק במים. אני טובע!

פתאום ראיתי משהו צף מעלי. ראלטס זרק בול עץ לאגם כדי שאצוף עליו. אני מטפס עליו וצף, סוף סוף יכול לנשום! נשכבתי על הגב וחייכתי, שמח מזה שאני חי. ואז נפל לי האסימון. אני קם ומתחיל לצעוק על ראלטס.

"אתה יצאת מדעתך?! כמעט מתתי פה!"

"אני לא ידעתי שזה יקרה, חשבתי שאתה יודע לשחות!"

"אז לפחות היית זורק אותי למים רדודים!"

הוא שותק לרגע.

"מצטער, אבל אני חייב להגיד לך משהו".

"מה?"

"אל תיבהל," הוא אומר לי, "אבל אני לא באמת יכול להוציא אותך מכאן".

נהדר.

"תחזיק מעמד, אני הולך להשיג עזרה!"

והוא רץ, לפני שאני מספיק לצעוק לו 'תודה רבה' בציניות.

אני מחכה.

ומחכה.

ומחכה…

עובר כל כך הרבה זמן, והוא עדיין לא פה.

אני תוהה אם הוא נטש אותי.

פתאום אני מתחיל לשמוע קול של זרימה. הוא מתחזק יותר ויותר. רק עכשיו אני שם לב כמה התרחקתי מגדות האגם. אני נתקף היסטריה וצועק לעזרה.

"ראלטס! דיאנסי! מישהו!"

אני מתרחק עוד ועוד, וככל שאני מתרחק הקול מתחזק. אני ממשיך לצעוק ולקרוא נואשות לעזרה, אבל אז אני רואה מהו מקור הרעש. מפל. מפל עצום בגודלו. אני צועק בכל הכוח שנשאר לי, ללא הועיל.

אני נופל…

– המשך יבוא –