הוא ישב במסדרון הבודד כמו מה שנראה כמו שעות. אור הפלורסנט מדי פעם הבהב ומכונת המשקאות החמים קרטעה את ימיה האחרונים. הוא לא ישן על מיטה נוחה כבר שבועות, יש יגידו אפילו חודשים, אבל גם אם הייתה מזדמנת לו מיטה נוחה עם כרית נוצות מפנקת, הוא ידע שהוא לא יוכל לישון עד שהנושא ייפתר.
את קסנדרה הוא הכיר בתיכון, בשנה הלימודים הראשונה, היא הייתה ה"חנונית" של השכבה, תמיד סחבה איתה את כל הספרים ביד, לא נעזרה בארונית שהקציבו לה, לא שמה אותם בתיק ולא דמיינה אפילו להשאיר אותם בבית. ההסבר שלה מאוחר יותר היה "ואם ארצה לדעת משהו, איך אמצא את זה אם לא תהיה לי את הגישה לכך". הוא רצה להציע לה ללכת לספרייה, או לבדוק אצל אחד המורים, אבל הוא שתק, שבוי בחיוכה הביישני. הוא תמיד היה נוכח כשהיא נכנסה לכיתה, הוא פתח לה את הדלת, אמר לה "שלום, אני ממש שמח לראות אותך", ומעביר לאמה את החומר הלימודי כשהיא הייתה נעדרת. יום אחד, בשנה האחרונה לבגרותם, הוא ראה אותה מהלכת במסדרון בית הספר עם יותר מדי ספרים כרגיל, ואז היא נפלה. הוא רץ לעברה, הרים את מה שיכל והגיש לה אותם. זו הפעם הראשונה שהיא דיברה איתו – "תודה", היא אמרה לו וחייכה.
"אני פרסיבל", הציג את עצמו והושיט את ידו ללחיצת יד. ואז הוא ראה שהידיים שלה תפוסות בספרים ומשך את ידו לאחור.
היא בחנה אותו לרגע, העבירה את כל הספרים ליד אחת ולחצה את ידו בעוצמה מפתיעה. "לי קוראים קסנדרה, אבל אתה יכול לקצר את זה אם בא לך". היא העבירה את שערה מאחורי האוזן.
"אני לומד איתך בכיתה…" התחיל לומר.
והיא אמרה – "אני יודעת, אתה איתי במדעים, מתמטיקה, אנגלית, עברית וגיאוגרפיה".
"אז למה אף פעם לא אמרת לי שלום?" הוא מלמל בשקט, אבל רעש התלמידים שעברו לידיהם השתיק אותו.
היא אמרה לו משהו כמו – "אני חייבת ללכת" והיא פנתה ללכת.
"קסנדרה…" הוא התחיל לומר בשקט, אבל רעש הצלצול, הילדים וההמולה היו חזקים יותר. "קסנדרה", הוא הרים את קולו, וזה עדיין לא עזר. "קסנדרה", הוא כבר שאג את זה בקולי קולות, "תרצי לצאת איתי בערב שישי?" כשהוא אמר את זה כל המסדרון היה שקט ויצא שהוא היחיד שקולו נשמע. כולם צחקקו, ריכלו בינם לבין עצמם וקסנדרה הסמיקה עד שהפכה לאדומה. "כן", אמרה והלכה משם.
השאר כאמור היה היסטוריה.
הם חיו 52 שנים ביחד, בנו בית, התאהבו, הולידו 7 ילדים, ואפילו ציפו בשלב מסוים לנכדה. אבל הכל נקטע ביום שבו היא התקפלה מכאבים במטבח הבית שלהם, ידה מונחת בעוצמה על בטנה והיא דומעת מרוב כאב, מנסה בכל כוחה לא לצרוח. פרסיבל בדיוק נכנס לבית, הניח את סל הקניות שהביא מהשוק, דיבר על הדואר שהם קיבלו ואז הוא פנה אליה במטרה לקבל נשיקה. היא כבר הייתה מקופלת על הרצפה בישיבה שפופה, מתנשפת ולא מסוגלת להוציא מילה מהפה. הוא רץ ישר אליה, חיבק אותה, שאל אותה מה קורה, כשלא הבין מה לעשות, קרא לאחד השכנים בשכונה, זה מיהר להגיע בריצה, מבט אחד הספיק לו כדי לקבוע מה אירע פה והוא התקשר בטלפון למגן דוד אדום.
"יש לנו מקרה חירום".
כשהרופא לבסוף יצא אל המשפחה שבינתיים התאספה בבית החולים באותו לילה, הוא בישר להם שלקסנדרה יש סרטן אגרסיבי ביותר, שלב 4, לא ניתן לריפוי ולא ניתן לטיפול. מאותו יום הוא העביר את חייו אל המוסד הזה, ישן על הספסל הלא נוח, חי מוופלים של מכונת הממתקים ומתקלח בכיור של צוות העובדים. העיקר לא לעזוב אותה.
כשהתעורר מהחלום בהקיץ שלו, נזכר פרסיבל בבקשה האחרונה שהיא אמרה לו כשהיא עוד הייתה בהכרה – "אני רוצה שתמשיך לחיות, שתעשה משהו טוב, שתצא לראות עולם, תטפל בחיות, משהו". הוא נשבע באותו רגע שזה מה שיעשה.
הרופא יצא כמה שעות לאחר מכן, ובישר לו את הבשורה המרה. קסנדרה הלכה לעולמה.
= = = = =
"מון, האפוטרופוס שלך הגיע", אמרה המטפלת.
"מון וגוזמה על העץ יושבים. מ-ת-נ-ש-ק-י-ם", צחקה עליה ג'ובי בזמן שמוניקה שרכה שרוכים.
"הוא לא החבר שלי, הוא המאמן שלי", הסבירה מוניקה, "וקוראים לו גונזאפ בכלל".
"הוא בא לפה כל שבוע, נותן לך לשחק עם הליטוויק שלו, מלמד אותך דברים, את חושבת שהוא לא אוהב אותך?"
"ג'ובי, את בעצמך אמרת שאת לא יכולה להרגיש אהבה למבוגרים כי זרקו אותך לפה כשהיית קטנה. אצלי זה דומה… אצלי זה שונה.." אמרה מוניקה וסומק עלה על לחייה.
"אז מה הסיפור שלו?" שאלה ג'ובי ושיחקה עם הבובה שהמטפלת נתנה לה כשהגיעה למוסד.
"הוא איש חשוב, הוא סוג של מורה, הוא מחפש אנשים עם כישרונות והוא מטפח אותם", אמרה מוניקה.
"כמו שהמטפלת מטפחת אותנו?" שאלה ג'ובי.
"בדיוק", אמרה מוניקה וסיימה לנעול את נעליה.
"איך אני נראית?" שאלה מוניקה את ג'ובי ועמדה מולה בעמידה סתמית.
"כמו גבר", אמרה ג'ובי.
"האמת שאת לא הראשונה שאומרת לי את זה".
"למה את לא מאריכה את השיער? או שמה קצת איפור? או לובשת שמלות יפות?" שאלה ג'ובי.
"שמלות יפות? ממתי ראית בחיים שלך שמלות יפות?" שאלה מוניקה בגיחוך.
"לי יש שמלות יפות ולבובה שלי יש שמלה יפה", התגוננה ג'ובי.
"ג'ובי, כל מה שאת לובשת זה זבל שהמטפלת מצאה זרוק ברחוב, כולל הבובה הזו שלך".
ג'ובי מיהרה לסתום את אוזניה של הבובה ואמרה – "שלא תעזי".
מוניקה התחילה לעשות מתיחות.
"מה עכשיו? אתם הולכים לרוץ?" שאלה ג'ובי.
מוניקה: "לא, הוא כל פעם נותן לי להילחם עם ליטוויק נגד מאמנים אחרים, הוא אמר שהם הכי טובים שיש לו, אבל כל מי שאני נלחמת בו מפסיד לי, אז אני לא יודעת עד כמה הם באמת טובים".
ג'ובי: "ומה הסוד? איך את מנצחת אותם?"
מוניקה: "האמת שאני לא יודעת, זה מורכב, אני מסתכלת על הסיטואציה כאילו אני לא באמת בקרב, כאילו אני צופה בקהל, ואז אני מזהה פתח, או מהלך מיוחד שאני יכולה לעשות, דבר שהיריב לא חושב עליו וככה אני משיגה יתרון ומביאה את הניצחון".
ג'ובי: "אני כל כך מקנאת בך, גם אני רוצה להילחם עם פוקימונים".
מוניקה: "את צעירה, חכי כמה שנים ותמצאי לעצמך מאמן משלך ותעשי את זה אז".
ג'ובי: "אוקי", חייכה ג'ובי והתקרבה לסוף המיטה, מסתכלת על מוניקה בעודה עושה מתיחה. "את ממש אוהבת את זה, הא? כמעט כמו שאני אוהבת אותך".
מוניקה הפסיקה להתמתח, הסתובבה לעבר ג'ובי ואמרה לה בסבר פנים רציניות: "גם אני אוהבת אותך".
"בנות", צעקה המטפלת מהקומה למטה, "יש לנו אורח שמחכה למוניקה, בואו לא נגרום לו לחכות יותר מדי זמן, אנא מכן, בואו בבקשה".
= = = = =
היה זה ליל בהיר על צמרת העצים ומועצת שבט הציפורים התכנסה זו הפעם ה18 בחודש הזה לדון כמה התחלתיים לחלק במחוז.
"שישה", צעק פאג'רו, ונראה שכל ויכוח עולה לו בבריאות.
"שלושה", ענה זקן הציפורים המכובד ונופף בכנפיו.
"בואו נשאל את בן האנוש", אמרה ווזי.
"שקט נקבה", אמר זקן הציפורים, "את רק אחראית להטלת הביצים, אף אחד לא ביקש את דעתך".
"אני מסכים איתה", אמר הפרופסור פאג'רו ונעמד על רגליו.
"גם אני יכול לעמוד", אמר זקן הציפורים והם נעמדו מקור מול מקור, מנופפים בכנפיים שלהם באיום.
"או שתביא אותו לשבור את הויכוח הזה, או שאנקר אותך למוות ואצא לדרכי מיד לאחר שנאכיל אותך לצבועים", איים הפרופסור פאג'רו.
"בסדר", אמר זקן הציפורים והתיישב בתבוסה.
"הביאו את בן האנוש", קראו.
אחרי כמה זמן התייצב טל הרוש במועצת השבט, מתנשף ומזיע כולו. מעולם הוא לא היה צריך לטפס על סולם בגובה של 27 מטרים לצמרת העצים.
"בן אנוש", צעק עליו הזקן, "אתה הראשון מסוגך שנכנס לפה".
"הראה כבוד", צעק עליו השני.
"תשתחווה לזקן השבט", אמר השלישי.
"כולם נעמדו והשתחוו לזקן השבט ביחד עם טל, כאות לכבוד.
"יש לנו פה דיון, בן אנוש", המשיך לצעוק עליו זקן השבט.
"אנחנו רוצים לדעת כמה התחלתיים לחלק לגוזלים שלנו", אמר הפרופסור.
"מה האופציות?" שאל טל.
"שלושה, כמו בכל מחוז נורמלי אחר", אמר הזקן.
"או שישה, כי יש לנו פה הרבה יותר מגוון של בעלי חיים מאשר הואן או סינו", אמר הפרופסור.
"ומה כל אחד מכם חושב?" שאל טל והסתכל על יושבי המועצה.
"אני חושב 3".
"גם אני".
"גם אני רוצה 3".
"בתור אחת שמטילה אותם", אמרה ווזי, "אין לי בעיה עם 3 או עם 6".
"ומה הפרופסור רוצה?" שאל טל.
"המנוול רוצה לחלק שישה פוקימונים", אמר זקן הציפורים.
"אני רוצה שישה", אמר הפרופסור והשתעל לתוך הכנף שלו. טל הסתכל עליו ארוכות וזיהה שכשהוא הזיז את הכנף, כתם דם הופיע במקום אליו הוא השתעל. טל נשף נשימה עמוקה ואמר "כל המרבה הרי זה משובח".
= = = = =
נרקיס צרח בקולי קולות, אביו המאמץ נכנס לחדר, הדליק את האור והעיר אותו.
"אתה בסדר, בן?" שאל.
"כן".
"עוד חלום בלהות?"
"כן".
"זו הפעם השלישית השבוע", אמר האב בדאגה.
"כן".
"אני חושב שכדאי שנלך מחר לרופא ונבדוק אם הוא יכול להביא לך תרופות מדכאות חלומות".
האב נישק את נרקיס במצח, כיסה אותו, אמר לו לילה טוב, כיבה את האור והתכוון לסגור את הדלת, כשנרקיס התיישב במיטה ואמר לו – "מוטי".
האב הסתובב לאחור והסתכל עליו.
"אני יכול לספר לך על מה היה החלום?" הוא שאל.
האב רצה להתפנות לדבריו, הוא תהה אם עליו לעשות כאילו הוא לא שמע אותו, לסגור את הדלת ולרדת למרתף או לשמוע את הילד. לבסוף הוא נכנע, פתח את הדלת, הדליק את המנורה הקטנה והתיישב על המיטה. "כן, בן, תספר לי מה מטריד אותך".
"אני חולם על חרק גדול, לבן, אני חושב שהוא נקבה אבל אני לא בטוח, והיא כל פעם מופיעה לי בחלומות, מספרת לי דברים, היא אומרת שאני צריך להכות את ישראל מבית היתומים, להכאיב לו, לגרום לסבל שלו להיגמר".
"בן", אמר האב וליטף את נרקיס על הראש, "התקופה הזו בחייך הסתיימה, אתה כבר לא בבית היתומים, אתה איתי עכשיו, אני אבא שלך. ואתה לא צריך לדאוג לגבי החרקית הזו, יש לי K300 בבית וכל פעם שהיא תופיע, ארסס אותה עד שהיא תמות. בסדר חמודי? ולגבי ישראל, אתה כבר לא אותו ילד שהיית, זוכר? אומנם כשהיית בבית היתומים הרבצת לישראל, אבל נסיבות החיים שלך היו קשות, אף אחד לא מאשים אותך, כל מי שהיה גדל בלי הורים היה מתפתח בצורה הזו".
"אבל מוטי, לא הרבצתי רק לישראל, הרבצתי גם לתמי, ליהודית, לחסקה הקטן ופעם אחת אפילו סגרתי את הדלת על היד של המנהלת והיא מאז עם ברזלים בידיים".
"ששש… הכל יהיה בסדר, התקופה הזו עברה, אתה עכשיו ילד טוב כמו כולם, אין בך שום טיפת רוע. בסדר?" ניסה האב להרגיע אותו, כדי שהוא יוכל להתפנות למרתף ולבדוק מה קורה שם.
"אתה רוצה ללכת, מוטי?" שאל נרקיס כשראה את האב המאמץ שלו מסתכל על הדלת.
"לא, כמובן שלא, אני פשוט דואג, אתה מבין? כמו שהבאתי אותך לפה, אתה זוכר שהבאתי עוד כמה דברים, כמו את המקרר ההוא, וערימת העשבים שאני נוהג לעשן מדי פעם וגם את היצור הורוד במרתף, אז אני צריך לבדוק מה שלומם".
"מושארנה?" שאל נרקיס והזדקף במיטתו.
"כן, אבל אתה זוכר שאסור לנו לדבר עליה. נכון? היא לא בדיוק חוקית ואם יגלו שאנחנו מחזיקים יצור כזה בבית, יקחו אותי מכאן להרבה מאוד זמן, ואנחנו לא רוצים את זה. נכון?" אמר האב וליטף את בנו. "מה שכן, מוזר לי שכל עוד היא הייתה כלואה בחפץ שלה – לא היית חווה את הסיוטים האלה על החרקית, על ישראל ועל החיים שלך בבית היתומים וכשהיא משוחררת בחדר, זה כן מעורר אצלך משהו תת מודע, משהו מהעבר, אבל אל תדאג, בקרוב אסיים את הניסויים שלי עליה ונוכל לחזור למצב הקודם. בסדר חמודי?"
"מה שתגיד, מוטי", אמר נרקיס ששמע את ההבטחות האלה מיליון פעם וחזר לשכב, ולנסות לישון.
= = = = =
"מה אמרת?" אמר ג'ובאני בכעס.
"מה ששמעת", אמר הראל.
"אתה לא מתבייש לענות לי ככה? אני הבוס שלך ואני מנהיג צוות רוקט".
"אני לא צריך את זה עכשיו, אם גייסת אותי כדי להיות איזה חייל מושתן, תודה אבל לא תודה, היה לי מספיק מזה כל החיים שלי. זה הזמן שלי עכשיו!"
ג'ובאני: "נו, אני שומע".
הראל: "תראה, זה לא סוד, אני אמרתי לך כשגייסת אותי, אני יכול לעשות נסים, דברים שאפילו אתה לא יכול לעשות, אבל אני צריך להרגיש שמכבדים אותי, ששמים עלי זין, שרוצים אותי".
ג'ובאני: "ואתה לא מרגיש ככה?"
הראל צחק – "זה בדיוק כמו שהיה עם המשפחה שלי, אז זה היה עם ה10 אחים שלי ועכשיו זה עם ה50 חיילים שלך, לא איכפת לך ממני, איכפת לך רק מעצמך".
ג'ובאני: "טרם הראית לי שאתה שווה משהו, אני לא יכול סתם להפוך אותך למועדף עלי".
הראל: "אה, כן?"
הראל תפס את הזרוע של ג'ובאני, משך אותו מהכיסא שלו וגרם לפרסיאן ליפול מהברכיים שלו ביללה חתולית. הוא הוביל אותו החוצה מהחדר של הבוס, דרך המסדרונות של המפקדה הראשית של צוות רוקט ועד שהם הגיעו למעלית. הראל לחץ על הכפתור מינוס 5 והם חיכו. הראל עדיין תפס את ידו בכל הכוח. כשהמעלית הגיעה, כל מי שיצא משם הנהן לעבר ג'ובאני ונעלם משם בפחד. הראל וג'ובאני נכנסו למעלית והיא נסגרה אחריהם. כשהם הגיעו לקומה הרצויה, הראל הוביל אותו למעונות המגורים, שם הם נכנסו לחדר ה17, אז הראל עזב את היד של הבוס והתחיל לדקלם – "שורטי פה גונב כסף", הראל ניגש למיטה של שורטי שלא היה בחדר, הרים את המזרון וחשף מגירה עצומה מלאה במטבעות זהב. הם המשיכו לחדר מספר 19 – "סיד לא מספר לך את האמת, אמא שלו גוססת וזו הסיבה שהוא לא מצליח לבצע את המשימות שאתה נותן לו לאחרונה". סיד עמד שם, פניו לבנות כסיד, ממלמל משהו כמו – "זה לא מדויק". הם המשיכו לחדר מספר 24 – "נכון צ'יימקו שנעלם לך ביולי של לפני שנתיים? רוזה היא זו שגנבה לך אותו", הראל הצביע על חיילת שמנה עם פלולה ענקית על הפנים וכששמעה את ההאשמות נגדה, נראתה כקרפדה ירוקה שעומדת להקיא. הם התקדמו לחדר מספר 27 – "רוקי פה הרג 3 חיילים של צוות רוקט וסיפר לך שהם מתו במבצע צבאי תחת הוראה שלך". רוקי לא אמר מילה. הם התקדמו לחדר מספר 35 – "ודוסל השחורה היא אחראית בלעדית למציאה של זאפדוס, לא ג'יימס, לא ג'סי ולא מיאו, הם פשוט איימו עליה שאם היא תיקח בלעדיות על זה, הם ישספו לה את הגרון, וכשהיא אמרה שהיא לא מפחדת מהם, הם אמרו שהם יעשו את אותו הדבר לפוקימון שלה, ומאחר והיא מעריכה את החיים של פאטראט שלה יותר משלה, היא נתנה להם לקחת את הקידום".
ג'ובאני הסתכל על דוסל, שהייתה שמנה, שחורה, מכוערת מאוד ובשום תרחיש הוא לא חשב שהיא מסוגלת לתרום משהו לארגון – "זה נכון?" הוא שאל לבסוף.
"כן, אדוני", היא צייצה.
"איך עשית את זה?" הוא פנה אל הראל. "איך השגת את כל המידע הזה"
"זה מה שאני עושה, בוס, אני טוב עם אנשים, אני רוכש את האמון שלהם, אני אוסף מידע ואני משתמש במידע הזה לטובתי".
"א-הא", אמר ג'ובאני. "ומה אתה רוצה בתמורה למידע שמסרת לי עכשיו?"
"קידום".
"אתה יכול להיות סמל", אמר ג'ובאני בהרהור. "זה צעד יפה".
"ואתה יכול לדחוף את זה לתחת שלך, אני פורש", אמר הראל ויצא מהחדר בזעם. אחרי כמה רגעים הוא חזר, פנה אל דוסל ואמר לה – "תבואי איתי ותקבלי שכר פי 25 ממה שאת מקבלת אצלו". היא הסתכלה על הראל, על ג'ובאני ושוב על הראל. היא אספה את חפציה ועזבה את החדר.
= = = = =
"תושיט לי את היד, הכל יהיה בסדר".
"אני מפחד".
"אל תפחד, אתה רק צריך לתת בי אמון".
"אבא, אני מפחד".
"צ'ארלי, אני ממש פה, רק תושיט את היד ואני אתפוס אותך".
היה זה אחר הצהרים שמשי בקניון היסוי הגדול וצ'ארלי ואביו הלכו לטפס על הרים. במהלך הטיפוס, צ'ארלי הקטן הניח את רגלו בצורה לא נכונה על אחד הבקעים, זה התפורר והוא נשאר תלוי באוויר, 150 מטר מעל פני הקרקע, כשרק רצועת הבטיחות מחזיקה אותו.
"אבא…" צ'ארלי התחיל לבכות מרוב פאניקה, מכנסיו נהיות רטובות תוך כדי ההבנה שהוא לעולם לא ירד מפה בחיים.
"צ'ארלי, צ'ארלס, צ'ארלולו, זה אני, אתה רק צריך להושיט את היד, אני כבר אעשה את השאר".
"לא".
"אתה כבר ילד גדול, אתה בן 10, אתה לא יכול לתת לדברים קטנים כמו גובה להפחיד אותך".
"אני הולך למות פה", הוא התחיל למרר לעצמו.
"אני לא יכול לרדת אליך, צ'ארלי. החבל שמחזיק אותך הוא זה שתפוס אלי, אם אני ארד, גם אתה תרד, ואני לא יכול לקבע את החבל, האיזור פה לא חזק מדי, שנינו ניפול, ואין לי אפשרות לעזוב את יד ימין שלי מהקיר ולמשוך אותך בשתי ידיים, כי גם אני צריך תמיכה. הפתרון היחיד שאני מכיר זה שאתה תעזוב את החבל, תושיט אליי יד ואני אתפוס אותך ואמשוך אותך".
צ'ארלי הסתכל למטה וקיבל סחרחורת.
האב החליט שזה מצריך פעולה; הוא שחרר את הרצועה שתפסה את בנו והתחיל למשוך אותו למעלה, אבל צ'ארלי כבר לא היה ילד קטן והמשקל שלו היה כבד עבור אחיזתו הרופפת של אביו, הוא משך אותו מטר, אולי שניים באוויר ואז היד שלו נקרעה, נפתחה ושחררה את החבל. צ'ארלי נפל לתהום.
"צ'ארלי!!! לא!!!" צרח האבא ביגון.
"אבא!" זעק צ'ארלי בחזרה אל אביו, מושיט את ידיו בעודו נופל 10, 20, 30, 40 מטר אל האדמה.
בנקודה מסוימת אביו כבר לא ראה את בנו נופל יותר, העננים היו נמוכים וערפל כבד כיסה את קו הטיפוס התחתון של קניון היסוי. האב התחיל לבכות על בנו, משוכנע שהוא כבר אינו בין החיים. ואז הערפל התחיל להתפזר, ברקים התחילו להתעופף לכל עבר, אור כחול צהוב מילא את השמיים, משהו בעל נוכחות מרשימה הגיח למקום וניתן היה להרגיש את זה. אביו של צ'ארלי היה אמור להרגיש כעת באבל, אבל השילוב של האור המשונה, הברקים שנורו וההשלמה שבאה עם נוכחותו של אותו גוף אלוהי, הביאה אותו להיות דווקא מאושר. לא עברו כמה רגעים ומבין העננים הגיח זאפדוס האגדי, פוקימון הברק, וברגלו הוא תופס את החבל שמחזיק בצ'ארלי.
"אבא", צ'ארלי צעק והפעם בצחוק מתגלגל.
"צ'ארלי", האב החזיר לו קריאה והתחיל לצחוק גם כן.
"זה זאפדוס".
"חחחחח אני רואה".
"זאפדוס הציל אותי, אבא".
מאותו יום הייתה לצ'ארלי פינה חמה בלב לפוקימוני חשמל.
= = = = =
"רוקי, המפקד קורא לך", דוסל דפקה על דלת חדרו של הענק העדין והלכה משם.
רוקי התיישב במיטה המתקפלת שלו, שם את המדים הצבאיים, לבש את המגפיים והניח את הספר "אמנות המלחמה" מאת סון דזה ויצא לעבר המשרד הראשי.
כשהגיע לשם, ג'ובאני נתן לג'יימס וג'סי עיטורים מלכותיים, אמר להם להמשיך בעבודה הטובה והורה לו להיכנס לחדר.
"הכל בסדר?" ג'ובאני שאל.
רוקי נכנס לחדר, הסתכל על הבוס של צוות רוקט ורטן.
"אתה יכול לספר לי", ניסה הבוס לשדל אותו לדבר.
רוקי שילב רגליו וגלגל עיניו כמי שאומר שאין לו זמן לשטויות האלה.
"שמע, רוקי, אני מבין שאני לא הייתי בדיוק האבא המושלם, אבל אני זוכר תקופות יפות יותר. תקופות שבהן היית עדין, חברותי, אני זוכר שאתה ניהלת שיחות שלמות עם אמא במטבח… איפה הימים האלה עכשיו?"
רוקי לא ענה.
"טוב, אם אתה רוצה לשחק את זה ככה, ניגש לעניין – אני צריך מישהו שיטפל לי במקרה דחוף ואני סומך רק עלייך. אני צריך שתלך למשטרת ורידיאן ותחלץ משם את פרסיאן שלי. בסדר?"
רוקי הנהן כמבין.
"אבל רוקי? בלי להרוג שם אף אחד".
רוקי נעמד על רגליו, הצמיד את ידו הימנית לשמאלית ושחרר כמה קנאקים באגרופים שלו ועזב.
יום למחרת כבר פורסם בעיתון "ורידיאן פוסט" על הר אדם שניגש ביום בהיר לתחנת המשטרה, ראה שהתחנה נעולה מבפנים, ניגש לחלון הצדי, שבר אותו עם אגרוף חשוף, נכנס לתוך התחנה, תפס כמה שוטרים שרצו לעברו בידיו וניגח אותם אחד בשני, ואז ניגש לאגף המכלאה, שם שוטרת צעירה בשם ג'ני סירבה לפתוח לו את הסורג והבריח, וכשהוא ניגש לטפל בזה ידנית, היא שלפה את נשקה וכיוונה את זה עליו, הוא בתגובה לכך, תפס את הנשק, עיקם אותו בכוח הידיים שלו ודפק אותו בעוצמה בראשה של השוטרת, כך שהיא איבדה הכרה. לאחר מכן הוא ניגש לסורג של המכלאה, הוא תפס את הסורגים בשתי ידיו ופתח אותם כך שפרסיאן יכל לעבור שם בנינוחות, הוא הרים את הפוקימון בידו האחת בצוואר ורץ משם לפני שכוח תגבורת הגיע.
"אמרתי לך לא להרוג אף אחד", אמר ג'ובאני וסטר בעוצמה לרוקי כשהוא הגיע.
"מי מת?" שאלה דוסל שהייתה בחדר.
"אף אחד".
"אז למה אתה מרביץ לו?" היא שאלה.
"כי השוטרת ג'ני מאושפזת במצב קריטי ויש סכנת חיים מיידית לחיים שלה", ענה ג'ובאני.
"עדיין, זה החייל שלך, הוא עשה את מה שביקשת, למה אתה מכה אותו", דוסל התעניינה.
"אל תתערבי בעניינים שלא שלך", ג'ובאני סיים את הדיון. "וצאי מהחדר!"
רוקי הסתכל עליה במבט סתמי בזמן שהיא יצאה משם וסגרה את הדלת.
"יש לך משהו לומר להגנתך?" נשמע קולו של ג'ובאני ומיד לאחר מכן עוד כמה מכות.
דוסל עמדה שם קרוב לחצי שעה, ורק אז נפתחה הדלת בשנית, ממנה יצא רוקי כשהוא בריא ושלם. לאחר כמה רגעים, ג'ובאני יצא גם כן, תופס את ידו בכאב כשהיא מדממת. "הילד בנוי כמו קיר בטון", מלמל לעצמו וניגש למרפאה כדי לקבל טיפול.
= = = = =
"קבלו את המופע המרכזי של הערב, כל הדרך מיער אטרנה, קבלו את הזמרת שכבשה את הפזמונים, המצעדים ואת לבם של מיליונים, צ'ריל".
הקהל המצומצם שהתאסף לו בפונדק בסינו מחא כפיים סוערות בזמן שאישה גבוהה, רזה, יפה, עם שיער ירוק, עלתה לבמה, התיישבה על השרפרף הגבוה וכיוונה את המיקרופון.
"אני הופעתי בכל העולם ולמען האמת, כשאני באה לפה, למחוז הולדתי, אני הכי מתרגשת", היא פתחה והקהל הגיב במחיאות כפיים סוערות. "אני אשיר לכם שיר שסבא שלי שר לי אותו כשהייתי קטנה. הופעתי איתו בכל המחוזות והוא טיפס ונשאר במקום הראשון במשך 71 שבועות. אני מקווה שתהנו ממנו".
צ'נסי שלה עלתה לבמה וניגשה למיקרופון הזמרת המלווה והתחילה לעשות קולות רקע.
"אני לא רוצה לדבר,
על הדברים שעברנו.
למרות שזה מכאיב לי,
עכשיו זו היסטוריה".
הקהל מחא כפיים והאור האיר עליה בירוק.
"שיחקתי בכל הקלפים,
וזה גם מה שאתה עשית.
אין עוד מה לומר,
אין עוד אס שניתן לשחק בו".
ואז להפתעת הקהל, היא הפסיקה לשיר. המנגינה המשיכה להתנגן והיא פשוט ישבה שם ובהתה באוויר. צ'נסי ניסתה להחליף אותה בשירה המרכזית, למלא את מקומה, אפילו בשלב מסוים היא ניגשה אליה ונגעה לה במרפק, מנסה להעיר את תשומת לבה. אבל צ'ריל לא המשיכה לשיר. היא התפכחה, התעוררה על עצמה ואז הבהירה – "סליחה, אני לא יכולה לעשות את זה יותר". והיא ירדה מהבמה. הקהל ישר התחיל לשאוג "בוז", "מה זה השטויות האלה?", "בשביל מה שילמנו?" חלק מהאנשים התחילו לזרוק חתיכות של צ'יפס לבמה, בשלב מסוים אפילו נזרקה כוס מלאה בבירה והתנפצה בקול תרועה רם.
מנהל המקום רדף אחרי צ'ריל, מתחנן שהיא תחזור, אבל היא כבר יצאה מדלת היציאה ונעלמה. הוא עלה אחרי כמה רגעים לבמה, חיכה שכולם ישתתקו ואמר – "סליחה, זה לא היה מתוכנן, אני… אני… אני ממש מצטער… כל מי שפה יקבל את כספו בחזרה… ויקבל 3 בירות חינם על חשבון הבית…"
הזעם כבר היה פחות בולט, אבל היה ניכר שהערב רק התחיל ולא יהיה שום בידור.
בקהל ישב לו המנקה של הפונדק ובחן את האנשים השונים, הוא מעולם לא ראה חוסר מקצוענות שכזה, אחרי הכל היא קיבלה הזדמנות להופיע מול כולם והיא החליטה על דעת עצמה לברוח. אם הוא היה מקבל הזדמנות כזו, הוא היה תופס אותה בשתי ידיים, אוחז ולא משחרר. הקהל היה מצוברח והתחילה להיות אווירה רעילה במקום. ואז המנקה אמר – "טוב, נו, מה יש לי להפסיד?" הוא נעמד, צעד בין השולחנות הצפופים ופילס את דרכו לבמה, הוא עלה עליה וכיוון את המיקרופון. הקהל התעורר בשנית – "מה זה השטויות האלה?", "המנקה של השירותים הולך להופיע מולנו? המקום הזה התדרדר סופית", "תורידו אותו משם". בעל המקום ניגש לבמה וניסה למשוך את המנקה ולהוריד אותו משם, אבל המנקה התנגד, הוציא משהו מהכיס שלו ודחף את הבוס שלו, כך שהוא נפל מהבמה על הגב והתקשה לקום שוב.
"אני לא זמר או משהו", המנקה התחיל, "אבל אם כבר הולכים לפטר אותי, לפחות תראו מה אני יכול לעשות עם היו-יו הזה". הקהל היה חסר סבלנות וזרק עליו כל מיני דברים, אבל למנקה זה לא שינה דבר, הוא התחיל לעשות תעלולים עם היו-יו שלו, ולפתע אנשים הפסיקו לזרוק עליו דברים. וכשהוא הגיע לשיא התמרון, הוא זרק את היו-יו לסוף החדר וזה חזר אליו מבלי שהוא אפילו החזיק בחוט שלו, בשלב הזה הקהל כבר התחיל למחוא לו כפיים. עד סוף הערב כולם היו שבויים במופע, שמים טיפים ומשלמים על הבירות שלהם, שוכחים את ההבטחה של בעל המקום שהוא יצ'פר אותם על הפשלה של צ'ריל.
לאחר המופע ניגש אליו הבחור הכי שמן עם הכרס הכי גדולה – "וואלה אחי, ממש נהניתי, אתה בסדר אתה, מהיום אני לא אקרא לך המנקה, אני אקרא לך יויו". הם לחצו ידיים ויויו חייך אליו.
= = = = =
"פתחו את הספרים שלכם לעמוד 394", אמר הפרופסור בזמן שנכנס לכיתה, הניח את התיק שלו על השולחן והסתובב לכיתה. אף אחד לא היה שם מלבד סטודנט אחד. "סליחה", אמר הפרופסור והסתכל בשעון שלו – "האם זה לא 8:05 עכשיו?"
הסטודנט הנהן לחיוב.
"והאם לא הגיעה השעה שבה נערך השיעור רפואה 1.0?" שאל הפרופסור.
הסטודנט ענה לחיוב בשנית.
"אז איפה לעזאזל כל הכיתה?"
בשנייה שהוא אמר את זה, נפתחו הדלתות האחוריות של הכיתה וכל שכבת הסטודנטים נכנסה בקול רעש אל תוך הכיתה, התיישבה במקומות שלה והסתדרה. לקח לה כמה דקות ארוכות וכשאחרון הסטודנטים התיישב, הפרופסור שאל – "איך אתם מצפים להיות רופאים אם אתם אפילו לא מדייקים בזמנים?" הוא שאל. אף אחד לא ענה.
"מבחן פתע!" הוא אמר וגל של מחאות נשמע ברחבי הכיתה. "אני לא שאלתי לדעתכם!" צרח עליהם הפרופסור והתחיל לכתוב על הלוח את התרגיל – "אישה בת 70 חולה בסרטן דם בשלב 4 התייצבה בחדר מיון, אתם הרופאים שמקבלים אותה, איזה טיפול תתנו לה ומה תגידו לבעלה המסכן? יש לכם בדיוק 45 דקות לכתוב לי את התשובות שלכם".
הסטודנטים הוציאו את העטים והדפים שלהם והתחילו לכתוב דברים. הסטודנט שהיה בכיתה מלכתחילה לא הוציא דבר, הוא קרא את הספר בעמוד 394 והיה שקוע בקריאה. הפרופסור הזועם אמר לכולם לעצור את הכתיבה ואז קרא בשמו של הסטודנט – "רוברט, זה שהגעת בזמן לא הופך אותך לחסין ממבחנים", אמר הפרופסור.
"אה, סליחה אדוני, אבל כבר עניתי על זה בראש שלי", הסביר הסטודנט בשם רוברט.
"האומנם?" אמר הפרופסור וכל הכיתה צחקה. "תרצה לשתף אותנו בפתרון שלך?"
רוברט הסתכל על הפרופסור, ראה שכולם מסתכלים עליו, כחכח בגרונו, נעמד ואמר – "שום דבר".
להפתעת כולם, הפרופסור התחיל לצחוק. המחזה היה כל כך מוזר וכל כך מבלבל שמהר מאוד כל הסטודנטים הצטרפו לפרופסור ומקהלה של צחוקים נשמעה במשך דקות ארוכות בכיתה.
"אתה רוצה לומר לי, רוברט, שאתה נרשמת ללימודי רפואה בגילך המופלג, אתה חולק כיתה עם סטודנטים שיכולים להיות הנכדים שלך והדרך שלך להוות דוגמה זה להפקיר מטופל למותו?"
רוברט חשב על זה ואז אמר – "כן".
"צא מהכיתה!" אמר הפרופסור. "סליחה, אבל זה בלתי נסבל! אני דורש שתצא מהכיתה! ואל תחזור לכיתה הזו כל עוד אני מלמד אותה, אולי תחכה שנה או שנתיים עד שאפרוש לגמלאות ואז תיקח את הקורס הזה שוב, כשתהיה בן מאה וחמישים". כל הסטודנטים צחקו.
רוברט שם סימניה עם ציור של "הארי פוטר" בעמוד 394 בספר הרפואה שלו, סגר את הספר, הכניס אותו לתיק, הניף את התיק על הכתף שלו, אסף את המקטורן שלו, שם אותו על הכתף השנייה וירד כל הדרך אל דלת היציאה הראשית. כשעמד ביציאה, נישק את המזוזה ופתח את הדלת. שנייה לפני שיצא, רוברט הסתובב למרצה ואמר לו – "פרופסור?"
"כן?" ענה לו הפרופסור.
"ומה אתה היית עושה?" שאל אותו רוברט.
הפרופסור לא ענה.
"איזה לוזר", נשמע קולו של אחד הסטודנטים, "שייצא כבר מהכיתה", אמרה מישהי אחרת, "איזה בושות", "למה מי הוא שידבר ככה?", המולה של קולות נשמעה בכיתה. אף אחד מהם לא סבל את רוברט או את הנוכחות שלו שם. הם שמחו שהוא עוזב. רוברט סידר את התיק ואז אמר – "ולבעל הייתי אומר את האמת".
= = = = =
"יאללה, אמת או חובה", הציעה תמי והשכיבה את בקבוק השתייה על הרצפה.
כולם הצטופפו סביבו, נרגשים, מחייכים.
ניקול: "ולא להיות יבשים, בנים – אם אתם אוהבים מישהי, שתפו פעולה. בנות, אותו דבר".
תמי סיבבה את הבקבוק והוא יצא על ניקול. כל הגברים הביעו התרגשות, היא הייתה היפה בכיתה, עם שיער בלונדיני, עיניים כחולות, רזה וגוף יפה. היא מרחה שכבה עבה של ליפסטיק על השפתיים ואמרה – "נו, שמישהו ישאל אותי".
"אמת או חובה".
"חובה", היא ענתה.
"חובה עליך לנשק את הבחור שאת הכי אוהבת פה", אמרה תמי בהתרגשות.
"הוא לא פה", ענתה ניקול והעיפה את השיער שלה הצידה.
"אז את הבחור שאת חושבת שהוא הכי מכוער", אמרה תמי בהתרגשות לא פחותה.
"אוקי", אמרה ניקול וכמעט כל הבנים שילבו אצבעות, קיוו שהיא תבחר בהם.
להפתעת כולם, היא ניגשה לרייס, נישקה אותו בעדינות, ואז כולם צעקו "אוווו".
"תור רייס", תמי אמרה והשתלטה על המשחק.
"מה הכוונה? לא מסובבים את הבקבוק?" הוא אמר וניגב את טעם שפתיה של ניקול מעל שלו.
"לא, אלה החוקים החדשים, מי שמקבל נשיקה הוא הבא בתור".
"אה, אוקי", אמר רייס בחוסר התלהבות.
"אמת או חובה?" שאלה אותו ניקול.
"אמת", הוא ענה ביובש.
"אל תהיה יבש", כולם דחקו בו, דחפו אותו והפצירו בו לשנות את הבחירה שלו.
"טוב, נו, חובה", הוא אמר לבסוף.
"עליך לנשק את הבחורה שאתה הכי אוהב בחדר", אמרה תמי.
"לא", אמרה ניקול והשתיקה אותה. "הוא בטוח אוהב אותי".
"היית מתה", אמרה תמי.
"הוא נישק אותי הרגע, לא?" התווכחה ניקול.
"הוא ניגב את השפתיים שלו מיד לאחר הנשיקה", אמרה תמי בכנות.
"טוב". אמרה ניקול והשתתקה.
"פשוט תנשק מישהו", אמרה תמי.
רייס קם, הסתכל על כל הבנות, עשה אן דן דינו בלב ואז ניגש לאחת מהן. כולם אמרו "אוווו", אבל רייס עצר שניה לפני שהיה מאוחר מדי והתרחק.
"קרה משהו?" שאלה הבחורה שהוא התכוון לנשק.
"לא", אמר רייס, הפנה את מבטו לעבר ג'ון, שהיה מלך הכיתה, ולהפתעת כולם הוא נישק אותו.
הם התנשקו במה שהיה נראה כמו נצח, עם לשון והכל. הלסתות של כל מי שהיו שם היו שמוטות. הם לא ידעו מה לעשות, איך להגיב או מתי להפריד בין הבנים. כשהם לבסוף נפרדו רייס אמר: "אני דווקא נמשך לבנים".
= = = = =
"את חייבת להפסיק, ג'ולס", אמרה סנדרה בשעה שהתחבאו בנקיק צר, הרחק מכל אדם, פוקימון או צמח.
"אני לא יכולה, סנדי", אמרה ג'וליה וחיבקה את סנדרה בידיה הקטנות, "את יודעת שאני לא".
סנדרה: "אבל אם תמשיכי ככה, צוות פנינה יכחד, אבא שלי ימות, וגם אני אסבול מגורל אפל".
ג'ול: "אני יודעת, אבל אבא שלי ביקש ממני ואת יודעת שאני לא יכולה לסרב לבן אדם הזה".
סנדרה: "ג'ולס, אבל בפעם האחרונה שתקפת אותנו, הורדת חצי צבא לבדך, את חזקה מדי, אנחנו לא נעמוד בזה".
ג'ול: "מה הכוונה?"
סנדרה: "צוות פנינה יחדל מלהיות ואז זה שם את החברות שלנו בסכנה".
ג'ול: "אני תמיד יכולה לבקש מחמודי שיחזיר אותך בזמן ואת לא תפגעי".
סנדרה: "חמודי או לא, אני לא רוצה להיות בעולם שבו אני עקורה מבית, ממשפחה ומהאנשים שאני אוהבת".
ג'ול: "גם אני לא".
סנדרה: "אני מבקשת ממך, אם לא בתור בת אדם, אז בתור חברה שלך, תשקלי שוב".
ג'ול: "את יודעת שאני בחיים לא אשים אותך בפני סכנה".
סנדרה: "אני יודעת".
ג'ול: "ואת יודעת שאני אוהבת אותך".
סנדרה: "גם אני".
ג'ול: "אז אני אמצא דרך…" היא אמרה וחיבקה את סנדרה בשנית.
אחרי כמה רגעים, הן שמעו כמה פגזים מעליהן, מבטיהן עלו מעל הנקיק שנמצאו בו וראו זיקוקי דינור כחולים, סימן של תקיפה של צוות יהלום".
סנדרה: "זה מתחיל…"
ג'ול: "אני לא אתן לזה לקרות".
סנדרה: "ומה עם אבא שלך? הוא לא יכעס?"
ג'ול: "הוא לא יכול לכעוס עלי אם אני לא בחיים".
סנדרה הרימה את ידה לפיה ועצרה צעקה: "מה הכוונה?"
ג'ול: "אני אביים את המוות שלי, לפני כמה ימים תפסתי לי ליקיטונג חדש, בדיוק כמו ראונד האוס שלי, הוא היה בודד ועצוב ורציתי לשמח אותו, ללטף אותו ולגרום לו להיות שמח, אני אשלח אותו לאבא שלי עם צמה של השיער שלי, הוא יחשוב שאני מתה והוא יכריז שהמלחמה נגמרה מבחינתו".
סנדרה: "אבל אז אבא שלי יתקוף את השבט שלכם, יהרוס את השבט שלכם, במיוחד אם תזנחי את כל מה שבבעלותך. עם חמודי בהישג ידו של אבא שלי, לשבט שלך אין שום סיכוי לשרוד".
"ג'ול: "אבא שלי ישרוד, שאר השבט… אני לא כל כך בטוחה מה יעלה בגורלם. אבל מעגל הדמים הזה חייב להיפסק. יש לי יותר מדי דם על הידיים. אני בסך הכל ילדה קטנה שמאמינה בקירוב לבבות, באהבה, חיבוקים, חברויות, לא במלחמות ובמוות".
סנדרה: "למרות שיש כמה שנים שמפרידות בינינו, אני מקווה שאגדל להיות כמוך, ג'ולס".
ג'ול: "גם אני מקווה".
= = = = =
הפרופסור יצא מחדר הלידה, מוריד מעליו את הכפפות מלאות הדם, ופנה אל ההורים המודאגים.
"הוא בחיים".
שני ההורים נשמו לרווחה.
"יש אבל משהו שאתם צריכים לדעת לגביו".
"מה?" שאלה האם.
"כל דבר", שאל האב.
"התאונה שקרתה לו פגעה לו במוח, זה אומר שהוא ספג נזק מוחי לא מבוטל", הסביר הרופא.
האם התחילה לבכות.
"זה אומר שהוא מה שאנחנו מגדירים בספרות הרפואית – אוטיסט בתפקוד גבוה".
"מה זה אומר?" שאל האב.
"זה אומר שהוא לא יהיה כמו כל שאר הילדים בגילו, הוא יתקשה ליצור קשרים חברתיים, הוא יתמקד בנושא אהוב אחד ורק בו, והוא יעדיף לבלות את היום שלו עם עצמו ולא עם חברים".
"זה נורא!" אמרה האם.
"יש משהו שאנחנו יכולים לעשות? יש משהו שאתה יכול לעשות?" שאל האב.
"ליו שלכם הוא ילד לתפארת, באמת, אבל אם אתם חושבים שזה כבד מדי עליכם, אתם תמיד יכולים להשאיר אותו פה איתנו, ואנחנו נמצא לו בית אחר, אוהב, שיגדל אותו כאילו היה שלו".
שני ההורים הסתכלו אחד על השני והרהרו.
"תראו, לגדל ילד כזה זה לא פשוט, זה מלא סבלנות, מלא כסף ולא מעט בלגנים. יש לכם ילדים נוספים בבית?" שאל הרופא.
"יש לליו אחות קטנה", אמרה האם.
"וכלב. וחתול", אמר האב.
"את האחות הוא יכה בשנים הראשונות, הוא יתפוס אותה כמקור לגניבת האהבה של ההורים שלו והדרך היחידה של אוטיסטים לטפל בבעיות רגשיות היא פשוט לפנות לכוח".
"אההה", אמרה האם.
"את הכלב הייתי משחרר", אמר הרופא.
"למה?" שאל האב.
"אתם לא תוכלו לטפל גם בילד מיוחד כמו ליו, שעבר תאונת דרכים שתשנה את חייכם לנצח וגם כלב".
"ומה עם החתול?" שאלה האם וניגבה את האף מהנזלת.
"הוא יסתדר, חתולים הם עצמאיים יותר", הסביר הרופא.
הם עמדו כמו מה שנראה כמו שעה ארוכה במסדרון, מדברים, משוחחים, דנים על האופציות השונות. לבסוף הרופא הפרופסור הפסיק הכל, הסתכל על השעון ואמר: "אז הגענו להחלטה?"
האם בכתה.
האב אמר: "כן, אנחנו נשאיר אותו פה אתכם. תשמרו טוב על ליו שלנו".
האב והרופא לחצו ידיים.
= = = = =
30 תלמידים ישבו בכיתה, לצדם ההורים שלהם, כולם מדברים, מחייכים, עושים פעילויות חברה ביחד, ועוברים סדנאות בזו אחר זו. היה זה "יום הבא את ההורה לבית הספר", והמורה הדריכה את ההורים להגיע לכיתה, להביא איתם משהו טעים לאכול, להציג את עצמם בפני הכיתה, מה הם עושים למחייתם ואז להפעיל את הכיתה. השעות חלפו בזו אחר זו בצורה מהנה במיוחד עבור כולם. ובכן, כמעט עבור כולם. רק ילד אחד ישב בסוף הכיתה, לידו לא נכח שום אדם בוגר והוא לא השתתף בשום פעילות. בסוף היום, כאשר התלמידים סיימו את סדנת בניית האווירונים שהביא עימו אבא של טימותי, שהוא טייס בחיל האוויר המלכותי של אנגליה, פנתה המורה לדף שלה ואמרה – "אחרון יהיה עומר שיציג בפנינו את אבא שלו".
עומר נעמד במקום, הוא הרגיש את זוגות העיניים בוחנות אותו, סורקות אותו, שופטות אותו, לבסוף הוא בלע את הרוק ואמר – "אבא שלי לא יכל להגיע היום. ענייני עבודה".
"אה", אמרה המורה בהבנה, "לא נורא, אתה יכול להצטרף לאמה ולהורים שלה, היא הביאה את שניהם".
עומר פסע צעדים איטיים לעבר השולחן של אמה, כשלפתע נפתחה הדלת, הוא קיווה שזה יהיה אבא שלו שהגיע מאוחר, אבל זה היה השרת של בית הספר, אומר אם אפשר לנקות את הכיתה. המורה אמרה לו שיחזור עוד שעה.
מיד לאחר מכן נכנסה אישה מבוגרת, בגדיה מטונפים ומלוכלכים, והיא נראתה כאילו יצאה הישר מפח זבל. כולם הסתכלו עליה במבט שואל, וכשעומר הרים את המבט שלו, נפלטה לו המילה – "אמא?"
היא ניגשה אל עומר וחיבקה אותו חיבוק ארוך. כל ההורים תפסו את ילדיהם והרחיקו אותם מהזוג המטונף שעמד באמצע הכיתה וחלק רגע של חיבוק ארוך ואוהב.
"מי זו?" שאלה המורה.
"זו אמא שלי החורגת…" אמר עומר.
"אני אמא שלו", אמרה האישה המלוכלכת.
"הו", אמרה המורה, "בבקשה, היכנסי לכיתה, הרגישי בנוח, אני דיברתי עם בעלך לגבי היום הזה ועל כך שהוא מוזמן לבוא לכיתה, לדבר על העבודה שלו, על מה שהוא עושה, להביא אוכל ולהכין פעילות, הוא אמר לי שהוא ישתדל לבוא ולעשות הכל, אבל נראה שלבסוף הוא החליט לא להגיע".
"זה נכון", אמרה האמא של עומר וחייכה.
"אז אולי אתם תצטרפו ביחד לשולחן של אמה ו…"
"אני הבאתי פעילות משלי", אמרה האם החורגת.
"הא", אמרה המורה.
ישר נכנסו 12 מלצרים עם עגלות עמוסות מכל טוב, עוגות, פשטידות, משקאות, חטיפי בריאות, אוכל צמחוני למי שרצה, שתייה חמה, קרה ומתוקה, וקינוחים שאף אחד מההורים לא ראה מימיו, הם ניגשו בצעד מהוסס לעבר האוכל, טעמו אותו והתענגו על עצמם. היה קשה להרחיק אותם מהאוכל בשעה הקרובה, שכן אף אחד מההורים או הילדים לא הסכים להשאיר שום דבר במגשים.
"הייתה לי שעה פנויה ביום", אמרה אמא של עומר, "והחלטתי להכין לכם משהו קטן", היא אמרה.
"תודה לך", אמרה המורה, "זה היה טעים בצורה יוצאת מן הכלל".
"ובשביל הפעילות, אני ארגנתי שכולנו נצא לפיינט בול ונלחם אחד בשני".
הם יצאו מהכיתה, שם חיכתה להם לימוזינה ארוכה ושחורה. היא הספיקה לכל הילדים וההורים. כשעומר הפנה את מבטו לעבר אמו בשאלה, היא אמרה לו – "זה מהמשכורת השנתית שקיבלתי מאבא שלך, זה המעט שאני יכולה לעשות למען בני האהוב". הוא חיבק אותה ודמעות ירדו על פניו.
היה זה אחר הצהרים הכי שמח שהוא זכר בחייו.
= = = = =
"בואו להציל את הפרות", אמרה וויטני.
"כן, מה שהבחורה היפה שעומדת לצדי אומרת", אמר ריי וחילק עלונים לבאים והשבים.
הם עמדו במרכז מסחרי קטן באמצע שכונה קטנה בעיר לא חשובה במיוחד ביום שישי.
"אז כמה זמן אנחנו הולכים לעמוד פה?" שאל ריי את וויטני כשחלפה שעה נוספת.
"כמה זמן שנצטרך, ריי, אמרתי לך שאני רוצה להציל את מילו מילו מגזר הדין שלה".
"גזר הדין שלה…" חזר ריי בחוסר אמון.
"כן, גזר הדין שלה, היא נידונה למוות", אמרה וויטני ברצינות תהומית.
"וויטני, כל הפרות נידונות לגזר דין מוות, זה התפקיד שלהן, הן האוכל שלנו", אמר ריי.
"אתה טועה, אנחנו יכולים להתקיים גם בלי לפגוע בהן", היא אמרה בעלבון.
"ומה יקרה אם נציל אותה? יש עוד 2,970,650,111 פרות שמגדלים רק השנה, איך תצילי את כולן?"
"הלוואי ו…" היא התחילה לומר.
ריי: "הלוואי ומה?"
וויטני: "הלוואי ואוכל למצוא עולם שבו לפרות יש כוחות על טבעיים, מתייחסים אליהן יפה והן יכולות להיות הסיוט הגדול ביותר של היריבים שלהן".
ריי צחק.
"אני לא צוחקת", היא אמרה.
"אני יודע", התוודה ריי.
"ואם יפתח עולם כזה, אני אעבור לשם בצ'יק".
"אני יודע".
הם המשיכו לחלק עוד קצת עלונים ואז פרשו ללכת, כשהקהל הפסיק להגיע כמעט לחלוטין.
"וויטני?" שאל ריי.
"כן, ריי", ענתה וויטני שהלכה ברחובות העיר לפניו, מנסה למצוא אנשים לחלק להם עוד עלונים.
"ומה אם כן תמצאי עולם כזה, מה אז יקרה למילו מילו?" הוא שאל ברצינות.
"היא תבוא איתי כמובן", היא ענתה מבלי אפילו לחשוב על זה.
"את תעשי הכל כדי להציל אותה, הא?" הוא שאל.
היא הסתובבה, הסתכלה עליו במבט הרציני ביותר שלה ואמרה – "כן".
הוא תפס את שתי ידיה, התקרב אליה במהירות ונישק אותה ישר על הפה. היא הרחיקה אותו מעליה, ניגבה את שפתיה ואמרה: "מה אתה עושה?"
"מענג אותך כמובן", הוא ענה וקרץ לה בשובבות.
"שלא תעז לגעת בי יותר, אנחנו רק ידידים", היא הבהירה לו במלוא הרצינות.
שבוע לאחר מכן היא כבר לא מצאה את ריי בדירתו, ברפת או בשום מקום אחר שהם נהגו להיפגש.
שבועיים לאחר מכן היא מצאה את מילו מילו שוכבת בבריכת הדם של עצמה באסם הראשי, חסרת חיים, ועל גופה מצוירת האות R. מעולם לא תפסו את הפושע שעשה את זה.
= = = = =
שון נולד באפריל 2007 בטקסס וגדל בסמוך לעיר הבירה אוסטין. הילדות שלו נעה בין רכיבה על סוסים, השתתפויות בתחרויות דהירה וחינוך קתולי. אחרי שחברו הטוב נהרג בתאונת אימון מחרידה, הוא התחיל להגדיר את עצמו כלא מאמין.
"זה מסכם את זה", אמר שון לעיתונאית שראיינה אותו.
"ואתה בטוח שאתה רוצה שנפרסם את זה?" היא שאלה.
"כן".
"וההורים שלך לא יכעסו".
"שיכעסו".
"תראה שון, אתה היית ההבטחה של אוסטין להצלחה בין לאומית, אתה היית הפרודיג'י שלנו, זכית באלף מדליות, השגת חסויות, אפילו הכינו אותך לאולימפיאדה, מה קרה ששינית את דעתך מקצה לקצה?"
הוא חשב על זה לרגע ואז אמר: "אני לא אוהב חיות".
"רציני?"
"רציני".
"והלוואי וכל החיות יעלמו מן העולם".
"אתה לא מתכוון לזה", העיתונאית אמרה.
"שמעי גברת, הסוס הזה שרכבתי עליו, המשפחה משקיעה בו יותר תשומת לב, יותר אהבה ויותר טיפול מאשר בי. הסוס שהרג את החבר הכי טוב שלי, הוא עדיין חי, הוא לא הוצא להורג. יש לנו כלב בבית, לו מותר לעלות במשקל, לו מותר לאכול הכל. אני צריך לשמור על המשקל, אני צריך לעשות הכל כדי להישאר קל כדי שיהיה קל לסוס לקפוץ, את מבינה? לסוס".
"אני מבינה שאתה מתוסכל…" היא פתחה ואמרה.
"מתוסכל זה אפילו לא קרוב למה שאני מרגיש", הוא התפרץ עליה.
הצלם הפסיק לצלם והוריד את המצלמה.
"אני רוצה שתצלם את זה!" הוא אמר בכעס.
הצלמת סימנה לצלם להמשיך לצלם והיא פשוט ישבה שם ושתקה.
"כוס-אמק-ערס של כל העולם הזה, של הסוסים, והכלבים וההורים הבני זונות שלי! למה לאחים שלי הם לא עושים את זה? למה רק אני צריך לסבול? מה, כי אני הבטחה? כי אני אהיה אלוף אולימפי? על הזין שלי אתם, האולימפיאדה וכל מה שקשור לזה".
הוא קם מהכיסא שלו, הרים אותו וזרק אותו הצידה.
מהר מאוד ההורים של שון נכנסו בדלת האסם שהריאיון התרחש בו ושאלו – "הכל בסדר? תרצו עוגיות".
הצלמת מיהרה לקפל את הציוד שלה ואמרה במתק שפתיים – "לא, יש לנו את כל מה שאנחנו צריכים".
האבא לחץ ידיים לצלם, האמא למראיינת.
"תדעי שהוא יגיע רחוק", האמא אמרה. היא הייתה מתנסחת את עצמה אחרת אם היא רק הייתה יודעת שזו הפעם האחרונה שהיא תראה את בנה.
הכתבה לבסוף לא פורסמה מטעמים של "חוסר עניין לציבור".
חצי שנה לאחר שהמשפחה הגישה "מעמד נעדר" למשטרה, נערך טקס לוויה עם ארון ריק לזכר שון.
80 תגובות
קודם כל, למי ששואל איך לעזאזל הסכמתי לפאג'רו להביא 6 התחלתיים, שיהיה ברור, הוא הולך למות, תנו לו להינות קצת, כשימות נחזיר עניינים למקומם המקורי. אגב אני לגמרי נגד הקטע השוביניסטי הזה, בקומיקס של בירדיה אין כזה דבר שהנשים שוות פחות, להיפך, יש מנהיגות מכון ואלופות תחרויות בשפע, ווזי אמורה ליהיות אחת מהן. לגבי כל הקטע הפרמיטיבי הזה, זה לא מדויק אבל אני יכול להאמין שככה היה בבירדיה בתקופה של היסוי, אבל הם התפתחו מאוד מאז, כיום הבירדיאנים גרים בבניינים ובתים רגילים, למרות שבכל מיני מקומות הם חיים בבתים חצובים בגזע עץ, אבל זה בגובה הקרקע. הבירדיאנים מתנהגים כבני אנוש לכל דבר, מתעשיות ועד ללבוש ואוכל, כל הקטע הברברי הזה יכול להשתייך לתקופה של הסיפור, אבל לא להוה. לגבי השאר, איך נתחיל. הא רוקי הוא האח האבוד של אש חחח… אין לי מה לומר עליו חוץ מזה שהוא סוס. שון אם אתה נגד חיות יש לך עסק איתי. ריי ואני כבר לא חברים אם הוא רצח את הפרה בשביל אהבה נכזבת, וואו הוא אידיוט. לג'ול יש בהחלט היסטוריה אפלה וסנדרה היתה טובה פעם?? חשתי שפרסיבל לא זוכר ת העבר שלו כי הוא חזר לגיל 30 או משהו. לעזאזל עם הראל, איך בכל סיפור הוא כזה קר וקשה? כשהכנסתי אותו לסייר, זה פשוט איך שהוא זרם לי בראש, אבל זה כבר נהיה טרנד. מוניקה, מה הסיפור שלך לא הבנתי, ולא איך גוזמה שגג בן 20 בירח ושמש נמצא בהיסוי, זה הרבה לפני למיטב זכרוני. כנל וויטני ומה היא עושה בכדור הארץ??? יויו, סוף סוף הבנתי מה הסיפור של השם שלך, רייס תעשה טובה, אם אנחנו צוות זה לא אומר שאנחנו זוג, זכור את זה לפרקים הבאים. איפה חיפושי האהבה של הדמות שלי, לא נדע, אבל לפחות זה ככה רק אצל הדמות שלי. רוברט, וואו, הייתי בטוח שהוא אידיוט גמור, והוא יצא גבר ממש. עומר, מגיע לך בהחלט קטע נורמלי ועדין, שבו אתה לא מעונה למוות. ליו – האוטיסט הראשון שהצליח להשתקם, התאונה שלו, טעות כתיבה כשהוא הופיע….
אני לא יודע אם שכחתי מישהו, אבל נראה לי שעברתי על כולם.
וכעת אני מכריז -זוהי יצירת אומנות שאני מחכה לה כל השבוע כל פעם מחדש!
לסיום, זמן מסך מוגדל לטל, ופיתוח של האישיות שלו! אולי לא לחוץ לי להיות הדמות הראשית, אבל אני לא סייד קיק! ואל תלמדו מהמכות שאני חוטף ב"הסייר", זה לא אני, פשוט מישהו היה צריך להיות זה שיהיה הקומי בצוות מפלצות כיס. אני מכריז בזאת, על 3 התחלתיים! פרופסור פאג'רו היקר, נוח על משכבך בשלום, ושלא תעז לבוא לי בסיוטים, או שאבוא גם בשלך
טל אאוט!
פרק ממש נחמד, מעניין לראות את סיפורי הרקע של כולם. בואו נראה מה יש לי לומר עליהם:
הסיפור של פרסיבל פשוט, קצר ולעניין. יש לי עוד מה לומר עליו כפי שתראו בהמשך.
הסיפור של מוניקה חביב ביותר, נותן חלון לחלקים של האישיות שלה שלא יצא לנו לראות בסיפור עצמו. האישיות של ג'ובי ממש מתאימה לאישיות של ג'ובי מאקס די, גם אם מסופקני שמישהו חוץ ממני בכלל זוכר/יודע מי זאת. כנ"ל לגבי גונזאפ… חבל לי רק שלא היה איזכור לחיבה לפוקימוני רוח, היה מתקשר טוב לבואם הבלתי נמנע של לגיון האבטיחים הזועמים (שלא תחשבו ששכחתי!).
הסיפור של טל לא חושף הרבה, הוא בעיקר נותן לנו אינסייט על איך דברים עובדים בבירדיה.
היטמן אולי צחק לגבי שימוש לא חוקי במושרנה בשביל טיפול בחלומות, אבל בלק מהרפתקאות פוקימון עושה את זה על בסיס קבוע XD
הסיפורים מצוות רוקט די מעניינים, אם כי מרגיש לי שהיה הגיוני יותר לשים את של רוקי לפני זה של הראל. ורוקי הוא הבן של ג'יובאני? אז הוא חצי אח של סילבר?
הסיפור של צ'ארלי חמוד ביותר, אם כי לאור מה שנאמר בסיפור של הראל יש לי הרגשה שההצלה הגדולה הזאת לא נגמרה טוב בשביל זאפדוס…
אני היחיד שמסוקרן עכשיו לדעת מה השם האמיתי של יויו?
אז האם הרופא שטיפל בקסנדרה היה רוברט בכבודו או בעצמו, או מישהו אחר שהיה שם באותו יום גורלי והחליט ליישם את התשובה שזיכתה את רוברט בסילוק? כך או כך זה בוודאי הולך לגרום לחיכוך בין השניים.
רייס עשה פרו גיימר מוב, הבחור גדול.
או אה, ג'ול(יה). אז היא וסנדרה אכן היו חברות טובות, ודיאלגה באמת היה שלה וחמודי היה הכינוי שלו… עם כל המידע הזה מרגיש לי שהתגובות של סנדרה במפגש המחודש שלהן היו צריכות להיות קצת שונות, אבל ניחא, אותו דבר קרה עם התגובה שלה למוניקה.
ההורים של ליו קיבלו החלטה קשה, ואני בטוח שהייתה לה השפעה רצינית על החיים שלו. יהיה מעניין לשמוע איך עברה עליו הילדות אחרי זה…
האמא החורגת של עומר היא אישה מדהימה ולאבא שלו לא מגיע אותה. לא יכול לחכות לראות את עומר קורע לו את הצורה.
גבירותיי, רבותיי וכל השאר, התכנסנו כאן היום להודעה חשובה. לאור מידע חדש שהתקבל, נראה כי הכינוי ”הבהפ"ב“ כבר לא הולם את אדון ריי [שם משפחה] שלנו, מפני שהוא פתטי ביותר מיקום אחד! ובדיוק כששני סרטי מולטיוורס מוקרנים בקולנוע, איזה תזמון מושלם! לפיכך, מהיום לא ייקרא שמו עוד הבחור הכי פתטי ביקום, אלא הבחור הכי פתטי ברב-יקום, או בקיצור – הבהפב"י! תודה לכולכם שבאתם.
טוב, צר לי מולגי, אבל אחרי זה נראה לי שהוא כבר מעבר לרידמפשן.
אין לי הרבה לומר על שון מלבד ”ג'וני ג'וסטאר התקשר, הוא רוצה את סיפור הרקע הטרגי שלו בחזרה“. מה הלאה, שון נהיה נכה כי הוא ניסה לעקוף בתור לסרט והילד שהוא עקף ירה לו ברגל? עוד שניה הוא גם יתחיל לעשות פה סיבובים!
לקח לי שעה לכתוב את התגובה הזאת, אני מקווה שאתם מעריכים אותי.
טל – דבר ראשון סיפור הרקע של מוניקה לא מתרחש בהיסואי אלא במחוז אוריי כמה שנים אחרי אקס די גייל אוף דארקנס, אל תשאל אותי למה ואיך מוניקה שם וסנדרה בהיסואי – כשמתעסקים עם האגדיים של סינו הכל אפשרי.
דבר שני זה לא גוזמה אלא גונזאפ כפי שמוניקה אמרה. גונזאפ היה מנהיג צוות סנאגם במשחקי הגיימקיוב (צוות שהיה משתמש בפוקדורים מיוחדים כדי לחטוף פוקימונים של מאמנים וסיפק פוקימונים בשביל ארגון סייפר; הגיבור של קולוסיאום הוא חבר לשעבר בצוות הזה). מציע לעשות עליו חיפוש בולבפדיה קצר – לבחור יש עיצוב מגניב והאס שלו זה סקארמורי, לא הייתי רוצה להתעסק איתו. ג'ובי האמת היא גם דמות מאקס די (אחותו הקטנה של הגיבור במשחק הזה), תמיד חשבתי שאם יצא המשך חדש לאקס די יהיה מגניב לראות גרסה בוגרת שלה בתפקיד מרכזי.
כמובן, לא נראה לי שהיטמן הכיר אף אחת מהדמויות האלה כששלחתי לו את סיפור הרקע (למרות שהוא עשה עם ג'ובי עבודה ממש טובה), וזה רק מוכיח שיותר אנשים צריכים להכיר את משחקי הגיימקיוב של פוקימון. רימאסטר HD לסוויץ' מתי, גיימפריק?
אוקיי, מבהיר יותר דברים עכשיו. אני מתחיל להבין
היטמן, רעיון קטן, או אולי גדול, אני כותב הרבה על הקטע של טל שלא יהיה סיידקיק יותר מידי, ושיקבל עלילה משלו, אז הנה רעיון. ריי הבהפב"י שלנו עושה בעיות עם בחורות. אני יכול להעיד על עצמי בפה מלא שאם הוא היה אמיתי הייתי שובר לו כמה עצמות, אז קח רעיון. מה אם טל – שגם ככה אני מנסה לכוון אותו לאיזה רומן, וריי, יתאהבו שניהם באיזו בחורה מהמקום, ותהיה בינהם מלחמה עליה? זה יתן לך הרבה על מה לכתוב, ויזכה את שניהם בזמן מסך מוגדל, קודם לכן טל לא היה בכפר, אז זה היה בעייתי, אבל עכשיו הוא כן בכפר, בוא ניתן ליריבות חדשה לצמוח!
רימורו אין לי שום דבר נגדך שלא תהיה טעות. פשוט זה הכי הגיוני לי מבחינת הדמויות
אגב, לא התייחסתי לצ'ארלי ונרקיס
נרקיס דמות אדירה, יש לו המון פוטנציאל, והסיפור שלו נוגע ללב, ויותר מדבר אליי מאשר לרצוח את חבר שלך כי אנערף למה.
צ'ארלי, אני מממש מרחם עליו, הוא סובל הרבה, והפוקימון שלו מת קודם. כאילו זה א מספיק, עכשיו הוא גם מתמודד עם האובדן של הפוקימון שהציל אותו ממות לצוות פנינה, איך הוא לא התאבד זו שאלה טובה
מניח שאעבור אחד אחד.
פרסיבל-
כל הקטע איתו די עצוב, בעיקרון היה מאושר עם אשתו למשך מלא זמן עד שהיא מתה והוא נהיה ממורמר. מזכיר מאוד את הזקן מהסרט Up. יכול עכשיו להבין למה הוא היה ממש מתוסכל שנהפך להיות צעיר יותר, כי זה פשוט לא אותו הדבר בלעדי קסנדרה. שעדיין חושב שזה יותר מידי צירוף מקרים שיש קסנדרה וסנדרה (ועוד יש את הציטוט בפרק "לי קוראים קסנדרה, אבל אתה יכול לקצר את זה אם בא לך" כך שחייב להיות הקשררר!).
מוניקה- אמממ, לא יודע אם יש יותר מוסבר ממה שכבר ידוע. לא ממש מוסבר את האהבה שלה לפוקימוני אופל ורוח או על כל עניין המזל אצלה. כן לפחות אפשר לראות איך היכולות הטובות שלה בקרב מתבטאות ואת זה שהיא לא סטרייט. גם על זה שאין לה באמת עניין בדברים שנחשבים כ"נשיים" כמו יופי וכל זה אני חושב?
טל- עדיין מוצא את זה מוזר שבן אדם פשוט מגיע לאזור של אנשי ציפור ומתנהג כאילו זה נורמלי. במיוחד שהציפורים האלו משעבדות חיות אחרות (אני די בטוח שחלק מההתחלתיים לא ציפורים, ולכן זה די מוזר איך הם נבקעו מווזי).
נרקיס- החלום על פרמוסה… מעניין אם זה יתבטא מתישהו בסיפור עצמו, למרות שלפי מה שמתואר הוא מקבל את החלומות האלו רק מתי שמשארנה נמצאת. אבל מי יודע, אולי זורוארק יוכל לעשות את אותו דבר ולשחרר את השטן שבתוך נרקיס.
הראל- אני מוצא את זה מוזר כאילו הוא לוקח את גיובאני כאילו הוא בן ערובה. בסיפור עצמו הוא לא נראה כמו מישהו שמצליח להוציא מידע מאחרים אבל אם זאת בסיפור שלו הוא יודע הכל מכולם. זה כן מעניין אבל שהחוזק שלו זה לא בהכרח בקרבות אלא בדרך המעניינת שלו. ואוהב את השילוב של שני דמויות באותו חלק, מראה שיש איזשהו קשר ביניהם. האם זה יראה בסיפור מתישהו אבל?
צ'ארלי- האמת שהסיפור חמוד ונוגע ללב, מסביר את האהב של צ'ארלי לפוקימוני חשמל, ואני גם יכול להבין טוב מאוד את הכאב של צ'ארלי לאחר האובדן של פוקימון חשמל… ועוד ממתקפת חשמל גם כן. מניח שהוא נהפך לשומר בשביל להגן על אחרים כמו שזאפדוס אגן עליו? אממ, מי יודע, אולי צ'ארלי יקבל זאפדוס עכשיו שאין לו פוקימון איתו (למרות שזה מאוד מוזר שלשומר אין פוקימונים בכלל).
רוקי- הוא הבן של גיובאני מסתבר, שזה די מעניין. אבל למה הוא כל כך חזק??? האם הוא בכלל צריך פוקימונים עם חוזק כזה? כן אמר שהקטע של חזק אבל לא מדבר ולא בהכרח קשוח נותן לו קסם, גם אם שכחתי מקיומו בגלל שבקושי דיבר איי פעם…
יויו- חייב לומר, החלק שלו היה די מגניב. לקבל את השם יויו רק בגלל מופע של יויו זה די מוזר (אני מתכוון, למה הוא נשאר עם השם הזה אז, הרי אמור להיות לו גם שם רגיל). המופע שלו מדהים והאמת שאני ממש לא יכול לראות את צ'ריל עושה מופעים על האישיות העדינה שלה.
רוברט- סיפור די עצוב, רוברט בסוף מישהו כנה ולא מניח שישקר למישהו שהכל יהיה טוב שהוא יודע שלא. והוא ללא ספק הוכיח שגם הפרופסור עצמו לא יודע, רק חבל שהכיתה לא הבינה זאת. לפחות רוברט הפך להיות רופא מעולה בדרך שלו.
רייס- הוא גיי ואני יותר מאוהב ומכבד את זה. אין לי ממש מה לומר על זה חוץ מזה. לא חושב שהוא הראה סימנים של גיי במהלך הסיפור, אבל בתקווה שזה יתבטא יותר בהמשך. האם יתחיל רומן אבל פתאום עם טל ורייס? הרי הם צמד, אז מניח שיהיה ביניהם משהו, אפילו חד צצדי כנראה… אני מניח שככה עובדים כל הקטע של השיפים?
ג'ול- מאיפה להתחיל אני לא יודע? תתכוננו אבל לחלק ארוך ביותר מקטע שקצר מרוב הסיפורי רקע כאן!
אני אישית אוהב את זה שסנדרה וג'ול היו חברות טובות בצעירותם (למרות הפרש הגילאים של בערך 6 שנים), ושלמרות המלחמה שיש בין השבטים שלהם הם עדיין ביחד. אפשר גם לראות איך המלחמה השפיעה על כל אחד, שסנדרה הפכה להיות מרשעת בגלל ארכאוס ובגלל שנשארה עם המלחמה וג'ול נשארה טהורה משום שברחה מכל המלחמה ולא נהייתה המנהיגה כמו שהייתה אמורה להיות. גם ג'ול משמידה חצי צבא בעצמה? היא ללא ספק מישהי שלא ירצו להתעסק איתה (אני מניח ששבט יהלום היה אפילו כובש ומנצח את שבט פנינה לחלוטין אם לא הבריחה של ג'ולייט), אולי אפילו סנדרה חששה ממנה בזמן הקרב בפרק הקודם, גם אם היא לא הראתה שום סימני חשש (מניח שזה משום שחשבה שג'ול כבר נחלשה ולא יודעת איך לאמן פוקימונים או להלחם כמו פעם). גם כל הקטע של דיאלגה עם ה"אני תמיד יכולה לבקש מחמודי שיחזיר אותך בזמן ואת לא תפגעי" ללא ספק מרגיש כאילו בשביל ג'ול הכל הוא כמו משחק ושהיא יכולה לעשות מה שהיא רוצה, ושאם יקרה משהו רע דיאלגה פשוט יחזיר הכל חזרה לקדמותו. גם אחרי שברחה אפשר לראות שהיא פחות או יותר עושה מה שהיא רוצה, פשוט בלי דיאלגה הפעם שיחזיר דברים לקדמותו.
האמת שמוצא את זה מוזר ואולי טיפה מעניין שסנדרה קראה לג'ולייט "ג'ולס" אבל בפרק הקודם בהווה היא קוראת לג'ול (שבשבילה עדיין ג'ולייט) "ג'וליה"
עוד משהו שמוזר לי זה שבפרק הקודם הרגיש שסנדרה הייתה סוג של מופתעת מההופעה של ג'ול וחושדת שהיא ג'ולייט כאילו הייתה בטוחה שהיא מתה ופתאום רואה אותה חיה ושונה. אבל בפרק הזה ידוע לה על ניסיון הזיוף מוות של ג'ולייט. מניח שאולי היא פשוט לא ראתה את ג'ול למשך מלא זמן מאז שזייפה את מותה ולכן הופתעה שהיא פתאום בכפר, עם מראה שונה לחלוטין. מעניין אם תהיה עוד אינטרקציה בין ג'ול לסנדרה, בה ג'ול גם תוכל להסביר על כל מה שקרה אחרי שברחה, אני מניח הרי שסנדרה די כועסת שג'ולייט ניתקה איתה קשר ואולי אפילו התגעגעה אליה (סנדרה טיפה התרככה מתי שנלחמה נגד ג'ול, ופחות הייתה המרושעת שהיא). אישית חושב שג'ול ללא ספק יכולה לשנות את סנדרה למה שהייתה פעם, במיוחד שסנדרה רצתה לגדול להיות כמוהה.
בעיקרון, נחשף טיפה איך ששערה היה פעם. אני מניח שלג'ול היה צמות פעם. אבל עכשיו יש לה פשוט שיער מסולסל ומגונדר בצורה מלאכותית.
מוצא את זה מצחיק שסנדרה וג'ול לא רוצות להיות חסרות בית או משפחה אבל ג'ולייט ישר הפכה להיות חסרת בית ומשפחה ברגע שהוציאה את זיוף המוות לפועל (אם כי הוני ראונד הפך להיות המשפחה שלה, אבל היא עדיין נהפכה להיות חסרת בית משום שפשוט נדדה ממקום למקום לאורך השנים).
בעיקרון, בהתחשב שהיא אומרת שהיא לא יכולה לסרב לאבא שלה אפשר להעיד שאין לה יחסים טובים איתו, אני מניח שהוא פשוט השתמש בה כמו חייל במלחמה, בלי התחשבות ברצונות שלה. לא מפתיע שהיה לה קל מאוד לזייף את מותה מבלי להסס, לדאוג לאביה, להרגיש רע שהיא עוזבת אותו או אפילו להתגעגע אליו אחרי כל השנים. מניח שאבא שלה באמת היה דיקטטור רע… אבל לפחות היה נחמד מספיק לתת לה את הדיאלגה
ולדבר אחרון, אפשר לדבר על זה שג'ולייט רצחה אנשים? וכנראה יותר מקצת אם היא שומשה כמו כלי. אני מניח שאלו הדברים הרעים שהיא כל הזמן מרגישה רגשות אשם על. מניח שהיא גם מרגישה רע על זה שנטשה את כל השבט שלה למות, ללא ספק העבר שלה ישיג אותה מתישהו, לצערי היא לא תברח לעל… רק מקווה שלא תהיה דכאונית, אבל מניח שכמו בפרק 9 היא תצטרך להוציא את הדברים הרעים שהיא שומרת בפנים מתישהו, ובתקווה הפעם זה לא יהיה רק להוני ראונד שלה (היא לא בהכרח הוציאה את זה בפני ריי משום שישר החביאה את זה כסוד. אם זאת השיר הדכאוני באופן מוזר כן היה שחרור כלשהו).
בקיצור בקיצור, מחכה מאוד להמשך שלה, לראות איך היא מתקדמת בעלילה וכל זה.
ועם הדבר המאוד ארוך הזה מחוץ לדרך הגיע הזמן לדמות הבאה!
עומר- הקטע עם עומר מחמם לב ועצוב בו זמנית. אמו החורגת באמת דאגה לו מאוד הכי שיכלה, אפילו השתמשה בכל התקציב האישי שלה בשבילו בזמן שלאביו אין פילו זמן בשבילו. וגם בפרק 9 היא בכתה ודאגה מקרב לב לבנה. אני מוצא את זה עצוב שהיום הזה שלו היה היום הכי טוב בחיים שלו, כי זה פשוט אומר שכל יום אחר היה כסבל. אפשר להבין למה הוא כל הזמן רצה להרשים את אבא שלו, ואפילו להביס אותו. עומר סך הכל רצה שאבא שלו התייחס אליו סוף סוף, ולהשיג את נקמתו אחרי כל השנים… אילו רק אנונימוס לא היו עושה את צרותיו. מקווה מאוד לראות את ההמשך שלו! ואפילו כמה אינטרקציות מעניינות כמו עם אחותו הלא מרשעת מוניקה וחברת הילדות של אחותו הכן מרשעת ג'ול.
ריי- עדיין פתטי, אבל זה כבר שלב די מוגזם… בוודאות אפשר להבין שהוא זה שרצח את המילטאנק שיש את האות R מצוייר על הגופה. שמן הסתם R בשביל Rei. מניח שזה מסביר מעולה שכבר מגיל יותר צעיר ברגע שלא הולך לו עם בחורה אז הוא צריך לעשות משהו נורא לפוקימון (או אולי אפילו בן אדם?) על מנת שירגיש טוב עם עצמו. אם זה לזרוק קטרפי לנהר להטבע, לשחרר את פיפלאפ לטבע להטרף או אפילו לרצוח פרה בדרך שנראית מאוד אלימה. מישהו צריך לטפל בבעיה שלו בדחיפות, אי אפשר לדעת איזה עוד קורבנות מתו בגללו. מקווה שברידמפשן שלו שמתחיל הוא סוף סוף יוכל לטפל בבעיה הזאת. חושב האמת שזו פעם ראשונה שאני מרגיש רע בשביל וויטני, עד כמה שהיא השמידה מלא אנשים לא הגיע לה לאבד את המילטאנק שלה.
ואחרון חביב, שון- לא ממש מה להגיד עליו. בעיקרון מבין את הסיבה שלו לשנוא את החיות. עצם זה שהם יכולים לעשות מה שהם רוצים בזמן שהוא כפוף לחוקים. שהסוס שלו רצח את חברו הכי טוב אבל לא עשו איתו כלום, שהוא חייב גם להיות רזה רק בשביל להקל על אותו הסוס. כנראה הוא גם שונא את האנון שלו או אולי אפילו פוקימונים אחרים כי הם טכנית "חיות". ואני מניח שגם הוא רוצה להיות חופשי לעשות כדבריו. אז הוא כנראה יקנא או אפילו ישנא את ג'ול כי היא כבר עושה מה שהיא רוצה בלי חוקים, אבל מניח שעכשיו גם לו יש את האפשרות להשיג את החופש שרצה למשך מלא זמן.
ואם זאת, אסיים בכך שאומר שדווקא מעניין לראות את העבר של כל אחד, לראות צד אחר או דומה אצלם. הרבה מאוד דמויות עכשיו אני מבין עליהם יותר, מרגיש בשבילם רע או מעריך יותר. ובכללי לדעת עליהם יותר עכשיו יביא נקודת מבט שונה בפרקין הבאים, בו אפשר לראות מצבים ולהבין למה כל אחד מתנהג בצורה שלו, ובמיוחד איך העבר השפיע עליו.
מקווה לראות את ההמשך, ועכשיו שראינו את הסיפור של כל אחד, הפרק הבא בעצם יהיה המשך של פרק 10. כלומר מתי שהביסו את סנדרה, שגילו שעומר בעצם המשיח והאח הקטן של מוניקה וסנדרה, שג'ול עם סיכוי להיות המנהיגה של שבט יהלום (אם כי היא הייתה היורשת, אבל מניח שבזמן הזה היא כבר אמורה להיות מנהיגה), אחרי שנרקיס התחרפן עוד פעם, ועכשיו שכולם באותו מקום התאחדו (או לא להרבה זמן כי עדיין מקווה לפיצול דמויות בשביל אינטרקציות חדשות) ועוד שני דמויות אני חושב שמצטרפות! שבוע הבא מניח אבל שהפרק לא יהיה ארוך כמו זה.
מולגי, אני אענה לך
טל הגיע למקום בחיפוש אחר העולם הגדול, עם עוד אנשים. הם השתקעו שם להכיר את המקום, אבל המקום התקשה לקבל אותם. הביירדיאנים מתנהגים כבני אנוש לכל דבר רק עם נוצות. יכול לנחש שהכוונה בתפקיד של ווזי הוא לדגור על ביצי הפוקימונים שלא מודגרות על ידי ההורים שלהן, אני לא ממש הבנתי את הקטע המוזר ההוא בעצמי, ונראה שהיטמן מאוד נעוץ בקטע של שבטים שגרים על העצים, אבל זה אנשים פשוט בגוף של ציפור אז גם לי זה לא ברור מאה אחוז. במקור הרעיון של בירדיה היה אנשים שקוללו להיות כלואים בגוף של חצי ציפור, אבל הם אהבו את השינוי ובנו עולם שלם משלהם, לכן הם לא ציפורים בדיוק, וחיים כמו בני אדם לכל דבר. ההבדלות ההיא לא מדוייקת אבל לא פרטתי את זה להיטמן כי 50 מילים….. אולי אחרי הסייר חלק ראשון אנסה לתת לבירדיה סיפור משלה, ואולי אחרי כל הסדרה של הסייר, שאני מאמן שתהיה בן 2 ל3 חלקים. בכל מקרה מקווה שהסברתי את העניין
אוקי, שכחתי את ליו, טעות שלי.
ליו- אז הוא קאנוני אוטיסט בתפקוד גבוה עכשיו (הייתי סטוח שזה פשוט הייתה שגיאת כתיב וצחקו על זה), ואני מניח שהפרופסור יכול להיות רוברט? אם כן זה יהיה דווקא מעניין. מעניין אם יוזכר אי פעם על האחות של ליו. מסכן הכלב, נאלץ להיות משוחרר בשביל ליו, אבל לפחות החתול נשאר.
עכשיו…
טל, אני די בטוח שכמעט כולם הגיעו ממקום אחר ולא גדלו בהיסוי, כמו שטל הגיע מבירדיה. בפרק הראשון והשני מראים שהם כולם נשלחו להיסוי הרי. עכשיו כן יש כאלו שתמיד היו בהיסוי… נגיד ג'ול וסנדרה לפי מה שנראה תמיד גדלו בהיסוי (או לפחות סנדרה גדלה שם מגיל צעיר). ואני מניח שעומר גם כן גדל בהיסוי (לפחות מגיל צעיר). חוץ מזה אני חושב שכל אחד ממחוז ואזור שונה שחזר לעבר, יכול להיות שכל אחד מהם מטיימליין אחר, אבל משער שזה יהפוך דברים ליותר מידי מסובכים. שחושבים על זה, מעניין אם דיאלגה ופאלקיה היו אחראים להבאת כולם מהטיימליין והמימד שלהם לעולם.
ודארת', יש עוד סיכוי לרדמפשן בשביל ריי! זה עדיין לא מאוחר מידי! גם אם אני בספק שג'ול תוכל לעזור בסיטואציה שלו שאין לה שום מושג על אהבה רומנטית ולא יכולה פיזית להרגיש את זה.
אני לא אהבתי את מה שעשו לדמות שלי בקשתי שאני לא יהיה אוטיסט ופרק 4 טיפלו בזה וחוץ מזה כל מה שכתוב שם לא נכון לגבי אוטיסטים הם לא מתנהגים ככה עובדה יש לי 2 כלבים ושלוש אחים ואני אוטיסט ויש לי יותר מ50 חברים (לא צוחק) אבל עדיין פרק מדהים שמכה חזק ברגשות אבל ברצינות תשנו את זה בבקשה זה מרגיש יותר כמו הוצאת דיבה על אוטיסטים ואני לא מת על זה וכמו שכבר אמרו בעבר אני לא אוטיסט זו סתם טעות הקלדה אולי תנסו לעשות סיפור מקור על האנון שלי Q (ז"ל) ודברים כאלה ולא כל הסיפור המוזר והקצת מעליב הזה תודה רבה (שיהיה ברור זו ביקורת אני עדיין אוהב את הפרק ואת הסיפור עצמו מאוד היה כיף ללמוד על הדמויות) בתודה ליו מאמן האיבי
נ"ב ככל הנראה אשלח לכם במייל את סיפור המקור שאני רוצה היטמן תרשום לי כאן אם זה סבבה למרות שהגעתי באיחור למסיבה בתודה
ואני אמרתי בעבר שזו הייתה טעות הקלדה אני לא רוצה להיות אוטיסט בתפקוד גבוה או נמוך זה טופל בפרק 4 להזכירכם (שוב רק ביקורת ובקשה אישית אני לא כועס או מאוכזב פשוט מעט נעלב)
אולי בפרק הבא ליו שוב ישבור את הקיר הרביעי בכך שהוא יקרא את סיפור הרקע ויתלונן בדיוק את מה שאמרת, ואז הוא יספר את סיפור הרקע הנכון שלו
אשמח מאוד מאוד אם זה יקרה
אגב אתם עדיין צריכים לספר איך Q ז"ל מצא אותי כי אמרו שיגלו בפרק 5 ועדיין לא סיפרתם
אגב תעשו את מה שנקרוזמאן (גם אני רוצה לגיון אבטיחים זועמים) הציע זה היה גאוני וקורע בפעם הראשונה וזה יהיה שוב קורע וגאוני
דארת' מולגי הלא הוא נקרוזמאן, אני מזכיר שוב. הסיפור של טל אומר שהוא היגר מהיסוי לבירדיה כהרפתקן, משמע – טל הוא היסוי, אלא אם תגיד שהוא נזרק מהשמים בתור ילד בן 4, הרבה לפני כולם, שעם זה אין לי בעיה.
מחכה לשמוע יותר על החלק הזה, ועל כל הקטע שהעלתי של היריבות האפשרית בין טל לבין ריי.
טל אאוט
תיקון, התגובה מכוונת למולגי, לא לדארת מולגי
ככל שאני מסתכל על החלק של ג'ול ועל הקטעים שלה בפרק 10 זה נהיה עצוב יותר מרגע לרגע. כאילו, סנדרה רצתה להיות כמו ג'ול, בעיקרון הפכה להיות כמוהה סוג של… רק במקום שהפכה להיות נחמדה כמו שהתכוונה פשוט יצאה חזקה כמוהה. כי לפי איך שזה נשמע בפרק הזה סנדרה לא הייתה חזקה שהייתה צעירה.
בנוסף גם היא קיבלה בסוף את הדיאלגה של ג'ולייט, ואני מניח שהיא לא יכלה להביא את עצמה לקחת את הפוקימון של החברה הכי טובה שלה שהקריבה את עצמה בשבילה אז היא נתנה אותו לשומר ראש שלה במקום בשביל בכל זאת לא לאכזב את אביה. עד כמה שהיא מרשעת, אפשר לראות שהיא בכל זאת דואגת ואני מניח גם מתגעגעת לג'ול גם אחרי כל השנים הללו. אשמח מאוד לראות בעתיד עוד אינטרקציה ופעם רגשית בין ג'ול לסנדרה. פשוט שיחה בין חברות ילדות מאוד קרובות שנפרדו לכמה שנים, בלי שום קרב. אולי ככה ג'ול תוכל להחזיר את סנדרה לקדמותה, אבל מניח שדבר כזה יקרה יותר לקראת הסוף.
גם יש את כל הקטע עם אבא של ג'ולייט, ואני מניח שהוא היה מאוד אכזר אם הוא גרם לג'ול לעשות דברים נוראיים, כולל רצח. פשוט ניצול הכוח של ג'ול לרעה בלי שיכולה לעשות משהו, ובלי להקשיב לרצונות שלה. מאוד שמח שהחליטה לברוח, גם במחיר נפילתה של שבטה וכנראה גם חבריה שהיו שם. מי יודע, אולי אם היא הייתה נשארת היא הייתה הופכת להיות מרשעת כמו סנדרה. למרות שבמידה והיא הייתה נשארת, לא היה כבר את כל הקטע של האדון או הנבואה. יכול להיות שאבא של ג'ול פשוט היה הופך אז לאדון החדש? וג'ול הייתה נועדה להשמיד את מיו?
בבקשה קטנה אגב שיהיה בפרקים הבאים יותר אזכורים על השם הקודם של ג'ול, ג'ולייט (לפחות לפי פרק 10 היא הייתה קרויה ג'ולייט בעבר על פי סנדרה).
וטל, אין שום ממש מידע בכלל, לפחות לא מה שידוע לכולם, על הזמן של טל בהיסוי, כל מה שידוע זה רק בבירדיה. אז קשה יוצר לעשות הקשר בין בירדיה להיסוי (מה המרחק ביניהם בכלל). לפי הסיפור כן אפשר לראות שטל היה יותר זמן מאשר השאר, בהתחשב שיש לו הרבה כסף ויש לו ידע על הסכנה של צוות פנינה מבלי לדעת זאת מהכפר כמו השאר.
אה כן, וליו שובר חומה רביעית שוב פעם בבקשה, אני בעד הרעיון.
כן, מולגי, אתה אכן צודק שאין הרבה מה להבין על הזמן שלו בהיסוי מהמידע עד עכשיו. אבל -אני מקווה שפרטים על המסע לבירדיה והחזרה הביתה יתבהרו בהמשך
פרק נחמד, טוב לראות את העבר של הדמויות ולהפסיק קצת את הסיפור הראשי. אין לי הרבה מה לומר על הפרק הזה אבל העבר של הדמויות נכנס בול
כבר 3 רוצים נקרוזמאן אני ומוגלי בבקשה תשנו את הסיפור מקור ותעשו שליו ישבור את הקיר הרביעי שוב
ועשו טובה תעשו שהכלב ישאר והחתול ילך אני לא אוהב חתולים ומת על כלבים
קודם כל למה התגובות כל כך ארוכות שנית אני אהבתי את הפרק שבוא רואים את ההיסטוריה של כולם ומה קרה להם וגם הפרק ממש ארוך וטוב ואני אהבתי את זה שהראל הוא בערך מצוות רוקט מעניין מאוד
אני מחכה שהדמות שלי תופיע
קודם כל, תגובה ארוכה מעידה על יחס לסיפור ועניין, ומעודדת את היטמן להשקיע בחלק שלך בסיפור. 2 יש לנו הרבה על מה לדון כאן
אוקיי, פרק על סיפורי עבר של דמויות
פרסיבל שלי, איבד אישה אחרי חמישים ושתיים שנה ביחד, זה עצוב נורא. קסנדרה היתה בהחלט חכמה ביותר ופרפסורית פוקימונים בעצמה. היא גם עזרה בפיתוח אב תיפוס של מכשיר שאוסף אנרגיה על חושית כדי לשחרר ולהשתמש בעת הצורך, אך מתה לפני סיום הפרוייקט והמכשיר היה עוד בשלבי פיתוח בעת השיגור של פרסיבל להיסואי. בקשר למה שמולגי אמר על קסנדרה וסנדרה, הקיצור השל פרסיבל היה "קאסי" שזה השם גם של היאמפר שהיתה לבת הקטנה שלהם , אבל בעבר אחיה הגדול קרא לה סנדרה.
מוניקה, זה סיפור שמראה כמה אינטילגנטית היתה מוניקה כשהיתה צעירה אבל גם העניין שהיא היתה בעלת חשיבה יוצאת מן הכלל.
הסיפור של טל מעניין, שישה התחלתיים? מוזר. שוביניזם? אסור.
אני אכתוב יותר אבל לא עכשיו
אוקיי הנה כמה דברים דבר ראשון הקטע אם שון שהוא שונא חיות ממש מוזר וזה גורם לי לראות. את הדמות שלו באור אחר לגמרי אור הרבה יותר שלילי כאילו איך אפשר לשנוא כלבים דבר שני יש לי תלונה החלק של רייס היה מעניין אבל מוזר הרי כתבתי לרייס סיפור רקע במקור ההורים של רייס הם הומופובים ורייס מסתיר את זה שהוא גיי וכמה שנים אחרי זה אבא שלו מת אמא שלו משתגעת ומסלקת את חיית המחמד המשפחתית יאמפר אחר כך רייס מחליט לספר לאמא שלו שהוא גיי האמא מתאבדת והוא בורח מהבית איך הפכתם את זה לאמת או חובה כי שמתי לב שמחקו את החלק שאני כתבתי המעצבת דמויות חדשה טוב זה די מעצבן דבר שלישי הסיפור של יויו לא רע קליל ולא כבד וכיפי ומסביר למה לעזזל קוראים לו יויו דבר רביעי נקרוזמאן למה אתה רוצה לגיון אבטיחים זועמים
מיוטו – אני רוצה לגיון אבטיחים זועמים כי זה מגניב 😎🍉😡
מבין אותך
וואו, פרק מדהים! מאוד מרגש לראות ולקרוא את סיפורי הרקע של כל אחת מהדמויות בסיפור.
ו… הסיפור של צ'ארלי מדהים! אהבתי איך שזאפדוס הציל אותו וזה למה הוא מעריך ואוהב פוקימוני חשמל!
אני רק מקווה שצ'ארלי יוכל ללכוד לעצמו עוד פוקימון חשמל אחרי המוות המצער של אמפארוס האהובה, אני חושב שמאחר והסיפור מתרחש בהיסויי (או סינו הישנה) נראה לי שהיסויין אלקטרוד או אלקטיבייר (או אלקטבאז בהתחלה) יהיה מתאים. ואולי… לקראת הסוף צ'ארלי יוכל לסגור מעגל וללכוד את זאפדוס
אני דורש לגיון אבטיחים זועמים ברגע זה!!!!
מצטער ליו, אני לא יכול לאפשר את זה.
There can only be one.
אני קורא את הסיפור וכותב תוך כדי את דעתי על כל חלקים שמופרדים אחד מהשני בשורות ריקות שאני מתייחס אליהם כבתים
בית 1: נשמע מסתורי בינתיים
בית 2:נשמע די נחמד ומעניין
בית 3:אני יכול להניח שזה הסיפור רקע של פרסיבל, הדמות של עיני
בית 4:נחמד שזה מתחיל באהבה דו צדדית (לפחות כך נראה למרות שלהיות נחמד וללחוץ את היד זה לא בהכרח אומר משהו)
בית 5: הוא לומד איתה בכיתה עכשיו בבית הבא אני אמשיך
בית 6:אה היא כן יודעת אז למה הוא אמר את זה אה כי בבית הבא
בית 7: זה די ריאליסטי האמת
בית 8:זה יתקדם בבית הבא
בית 9:היטמן יודע לכתוב רומנטיקה
בית 10:חשבתי בהתחלה שמדובר על שיעור והתחלתי להמציא תאוריות על זה שהיא לא אמרה שהיא איתו בהיסטוריה זה קצת הצחיק אותי
בית 11: זה מתחיל להיות מעניין כנראה שהיא תמות אבל עדיין
בית 12: כן
בית 13:אהבתי זה מביע עד כמה הוא מסור לאשתו
בית 14: זה נראה כאילו זה מתחיל להתקדם אבל אני מניח שההמשך הוא פרק 1
בית 15: זה די עצוב
בית 16: אוקיי בואו נראה
בית 17: מי זאת ג'ובי
בית 18: גונזאפ זה שם קליט (אין לי מה לומר עוד אני אחר כך עושה סיכום)
בית 19: אוקיי זה מתקדם בואו נראה לאן
בית 20: באמת שלא הבנתי מה קראתי הרגע
בית 21: הן ילדות קטנות לפי מה שאני מבין ועוד מוניקה בהווה היא בת 20 אז כן
בית 22: אז למוניקה יש כשרון אולי זה קשור לזה שהיא תוכננה להיות מרגלת
בית 23: ג'ובי ומוניקה נראות לי כמו חברות מאוד טובות אולי אפילו הכי טובות
בית 24: יופי
בית 25: עכשיו זה הקטע הגיי אני מניח
בית 26: ברור
בית 27: מעניין מי כבר אמר לה את זה אבל אוקיי
בית 28: יש הרבה נשים כאלה הן לא חייבות להיות גבר בגלל זה אני אישית בכלל לא שם לב לדברים האלה
בית 29: האמת שגם גברים חושבים שזה יפה כלומר בחורות לובשות את זה
בית 30: חחח
בית 31: וואו… הן משתמשות בזבל מעניין
בית 32: זה באמת ילדותי ככה להגן על בובה
בית 33: אני מניח שזה אמור לעורר גישה קרה ואני די מחבב את זה
בית 34: אוקיי היא באמת עשתה פשוט מתיחות לול
בית 35: היא מכונת קרב לפי מה שהבנו
בית 36: פשוט אני אגיד בבית הבא
בית 37: אני בטוח שאם היריבים שלה לא חושבים על להסתכל על הסיטואציה אז הם לא כאלה טובים למרות שלמי באמת אכפת מהסיטואציה
בית 38: אז תתחילי
בית 39: הו אז אני מבין שג'ובי היא הילדותית פה
בית 40: רומנטיקה בכל סיפור דחפתם
בית 41: מהמם
בית 42: אוקיי אז אני מניח שזה רגע לפני הנפילה אז מוניקה בת 20? טוב שיהיה
בית 43: אוקיי הצצתי בבתים הבאים ועכשיו הבנתי את הציפורים כאילו מחוז בירדיה
בית 44: מן הסתם ששישה
בית 45: כן אני באמת חושב שזה רעיון נורמלי
בית 46: הם ציפורים אז?
בית 47: עכשיו הבנתי על מה דיברו בקשר לשוביניזם ובכן זה אכן מתקיים
בית 48: כל הכבוד
בית 49: אוקיי…
בית 50: כן!
בית 51: חה יפה שאתה יודע מתי לעצור
בית 52: דרמטי
בית 53: טל אמור להיות בכושר אני מניח
בית 54: ממתי מקבלים ככה אורח
בית 55: נכון
בית 56: אחרי שהוא צעק עליו? לא נראה לי בכל מקרה הוא לא חייב להשתחוות לאף אחד
בית 57: טוב זה עולם בדיוני אחרי הכל
בית 58: מה הבעיה שלך מתי מפטרים אותו
בית 59: אוקיי כמו שאמרו
בית 60: לא בכלל לא צעקו עליך הרגע
בית 61: בזה היית צריך לבחור!
בית 62: גם בזה יש משהו אבל הבנתי שזה נפל על טל או משהו לא ממש הבנתי
בית 63: חשוב מאוד גם
בית 64: יפה
בית 65: נו
בית 66: אז קדימה
בית 67:אוקיי אבל זה פשוט נטרלי
בית 68: חשוב גם
בית 69: כן למה
בית 70: טוב לך על זה
בית 71: זה נשמע כבר מעניין
בית 72: אילו ממש סיפורים עם רגשות אני רואה
בית 73: יפה
בית 74: מעניין
בית 75: העיקר בסדר
בית 76: מעניין מאוד אולי זה קשור לקללה אין לי מושג
בית 77: מעניין אם הוא יודע להגיד עוד משהו
בית 78: רעיון טוב אבל יש דבר כזה?!?!?!
בית 79: מה לול מוטי זה נשמע רנדומלי כל כך
בית 80: ממ
בית 81: כן גם אותי זה מעניין
בית 82: למה הוא היסס
בית 83: ישראל זה מי שהוא תוכנן לרצוח אותו???!?!?!
בית 84: וואו מפתיע אותי דווקא
בית 85:
1. הוא פושע הוא משהו?
2. וואו הקטע של המנהלת
3. מוטי זה האבא אני מניח
4. כן זה מעניין למה דווקא הוא
בית 86: מה קורה במרתף זה מה שמעניין אותי עכשיו
בית 87: אני מדמיין אותו אומר את זה בקול כזה עדין
בית 88: היצור הוורוד?
בית 89: מושארנה כן
בית 90: וואו זה מסתורי
בית 91: נשמע קצת מיואש
בית 92: וואו ג'ובאני האדיר
בית 93: מעניין
בית 94: תפטר אותו
בית 95: מעניין ביותר
בית 96: הוא כעס ועכשיו הוא מוכן להקשיב זה נשמע לי פשוט הגיוני אבל זה מוזר כזה
בית 97: הוא כאוב קצת
בית 98: בואו נראה
בית 99: אם לג'ובאני לא היה אכפת מהחיילים שלו הוא לא היה מרחם על ג'סי ג'יימס ומיאו ומשאיר אותם בצוות רוקט אני חייב לציין ג'ובאני הוא די טוב אבל פשוט הוא רשע
בית 100: לפחות תעודד אותו אבל
בית 101: בואו נשמע
בית 102: וואו הראל יודע הרבה סודות אבל זה קצת מציק לי שמוציאים את ג'ובאני אהבל
בית 103: מוציאים אותו ממש רע
בית 104: וגם הוציאו את ג'סי ג'יימס ומיאו רע פה הם לא היו עושים דברים כאלה הם רק מאיימים אולי
בית 105: כן איך
בית 106: אוקיי מעניין
בית 107: פה קצת מוציאים אותו טוב
בית 108: ברור
בית 109: גם הוציאו אותו יפה פה
בית 110: מה הראל בכלל מתכנן זה קצת מעניין
בית 111: אוקיי מעניין (אני חוזר על עצמי אני רואה)
בית 112: מי מפחד
בית 113: אמון זה משהו חשוב אבל על מה מדובר
בית 114: אבא?
בית 115: מה מתרחש
בית 116: וואו קשוח
בית 117: מסכן
בית 118: מה הבעיה להושיט את הידדדד
בית 119: אותו הדבר
בית 120: נכון!
בית 121: אז תמות אם אתה לא מוכן לעזור לעצמך!
בית 122: הילד צריך לסמוך על אבא שלו
בית 123: וואו אני מדמיין את זה מסכן
בית 124: הייתה לי הרגשה שזה עלול לקרות
בית 125: זה באשמת צ'ארלי שלא בטח בו
בית 126: הוא נכה או משהו מה הוא נזכר עכשיו
בית 127: זה היה אחד הסיפורים הקצרים הכי טובים שקראתי נראה לי
בית 128: מה מצחיק
בית 129: העיקר שהם מאושרים
בית 130: זה זאפדוס
בית 131: סיפור יפה
בית 132: כן זאפדוס הציל אותך
בית 133: נחמד
בית 134: אוקיי
בית 135: אוקיי נחכה שזה יתקדם
בית 136: יפה בשבילם האמת
בית 137: לג'ובאני כן אכפת ממישהו
בית 138: מה קרה
בית 139: כן תדבר
בית 140: אילו שטויות
בית 141: מה? ג'ובאני הוא אבא שלו? יפה
בית 142: וואו
בית 143: מה קרה לפרסיאן שלו
בית 144: יפה שאתה מדבר
בית 145: רוקי הוא רוצח?
בית 146: בהצלחה
בית 147: וואו המשימה הכי קשה בהיסטוריית פוקימון
בית 148: הוא הציל לך את הפוקימון מה הבעיה שלך
בית 149: כן
בית 150: וואו
בית 151: כי שוב מוציאים אותו אהבל
בית 152: או שלא
בית 153: כולה סטירה האמת זה לא כזה נורא לעומת לקחת חיים
בית 154: וואו מוציאים אותו ממש רע פה
בית 155: זה נראה עצוב
בית 156: וואו ממש מרושע
בית 157: cry about it
בית 158: אוקיי
בית 159: אוקיי
בית 160: יאללה
בית 161:קדימה
בית 162: אוקיי
בית 163: פרטים מעניינים זה מוסיף קצת אווירה
בית 164: אהבתי ממש את החלק הזה
בית 165: אנשים משוגעים או משהו?
בית 166: מנהל טוב הבירות זה חשוב
בית 167: יפה שהם נרגעו
בית 168: גם המנקה משוגע אה
בית 169: אללה יויווו
בית 170: חברות זה דבר נפלאאא
בית 171: חחח אני מדמיין איזה מצחיק זה אם זה היה אמיתי
בית 172: אוקיי
בית 173: ממ
בית 174: ממממממממ
בית 175: כן
בית 176: הוא צודק
בית 177: את הטיפול הטוב ביותר ולבשר לבעלה בעדינות על מצבה
בית 178: רוברט הרופאאא
בית 179: חכם אתה
בית 180: כן
בית 181: רעיון טוב אבל גם לא
בית 182: לול?
בית 183: כן
בית 184: שלא יעשה את זה לנווווו
בית 185: למה שתעשה את זה
בית 186: מה
בית 187: ממ
בית 188: כן!
בית 189: מה קרה?!
בית 190: כל הכבוד לרוברט למרות שאני לא מסכים איתו!
בית 191: חובה!
בית 192: שמחה זה טוב
בית 193: אוקיי
בית 194: התלהבות
בית 195: חובה!
בית 196: צדקתי
בית 197: אוקיי
בית 198:הוא פה אבל הוא לא פה?!?!😐😯😔🤨
בית 199: מי עושה את זה
בית 200: מי
בית 201: אווווו
בית 202: יפה
בית 203: כנראה שלא
בית 204: טוב
בית 205: כן
בית 206: אמת (בכלל לא הסתכלתי)
בית 207: צדקתי
בית 208: מה
בית 209: מההה
בית 210: טוב
בית 211: צנועה
בית 212: אולי
בית 213: לא
בית 214: כן
בית 215: יופי
בית 216: כן
בית 217: מ
בית 218: נכון
בית 219: וואו
בית 220: נהדר
בית 221: יווו סנדרה וג'ולס!
בית 222: להפסיק מה
בית 223: מהההה
בית 224: מה זההה
בית 225: מה?!
בית 226: בירה לבנה
בית 227: מעניין מה הקטע
בית 228: ברור שאת פשוט תשלטי בכל דבר ביקום
בית 229: אוקיי
בית 230: אז תעשו מה שחשוב לכן למרות שאין לי מושג מה הסיפור
בית 231: מה זה
בית 232: יפה
בית 233: מממ העתיד אומר אחרת
בית 234: אהבה
בית 235: יש באוויר
בית 236: בואו נראה.
בית 237: דרמה
בית 238: כן
בית 239: מה תעשי
בית 240: ממ
בית 241: מהמהמה
בית 242: בירה לבנההה
בית 243: חכם?
בית 244: וואו
בית 245: מסכנה
בית 246: עוד נראה
בית 247: לא נראה ליייי
בית 248: וואו
בית 249: יש
בית 250: ווהווו
בית 251: מה
בית 252: כן
בית 253: ממ
בית 254: אוי
בית 255: לא נורא
בית 256: לא נורא
בית 257: שהוא אוטיסט
בית 258: וואו
בית 259: נכון
בית 260: כן??!
בית 261: ממממ
בית 262: תקחו את הזמן
בית 263: ממ
בית 264: אוקיי
בית 265: יפה
בית 266: הוו
בית 267: כן
בית 268: למה
בית 269: כן
בית 270: יש בזה משהו
בית 271: מממ
בית 272: נכון
בית 273: כן הגעתם להחלטה
בית 274: לא נורא
בית 275: בהצלחה
בית 276: ביייי
בית 277: הו… עומר… מסכן…
בית 278: זה לא שקר… אני מניח…
בית 279: טוב זה באמת מעניין מה יקרה עכשיו.
בית 280: וואו בטח ממש מבואס
בית 281: מ-מה?
בית 282: הורייייייי איזה כיף לו בטח זה עשה לו את היום
בית 283: אמאשלו
בית 284:הו
בית 285: יפה לך
בית 286: לא נורא
בית 287: ממ
בית 288: מ?
בית 289: הו
בית 290: כן
בית 291: וואו איזה יופי עכשיו אולי יכבדו אותו
בית 292: כל הכבוד לך
בית 293: כן
בית 294: וואו
בית 295: זה עשה לי טיפה צמרמורת, טיפה.
בית 296:יופי.
בית 297: מה
בית 298: מממ
בית 299: אוקיי…
בית 300: ממ
בית 301: מילו מילו? גזר דין?
בית 302: מממ
בית 303: מה זאת אומרת
בית 304: נכון
בית 305: אבל יש דברים שנועדו לקרות פשוט האמת
בית 306: כן
בית 307: מה
בית 308: כן
בית 309:מממ
בית 310: טוב?
בית 311: אוקיי
בית 312: אוקיי
בית 313: אוקיי
בית 314: אוקיי ומה הקאץ'
בית 315: מממ
בית 316: מה
בית 317: היא ממש מסורה לעבודה
בית 318: ממ
בית 319:כן
בית 320: כן
בית 321: צדקתי
בית 322: מה אתה עושה באמת
בית 323: מ
בית 324: כן
בית 325: הוא באמת עזב דירה בשביל רצח פרה?
בית 326: רוצח בושה מי אתה בכלל
בית 327: זה נשמע די קשה לאבד אמונה וחבר טוב
בית 328: עצוב
בית 329: מעניין למה ראיינו אותו
בית 330: מממ
בית 331: יש אולי מצב
בית 332: הוא בדכאון או משהו
בית 333: וואו זה נשמע כמו כבוד גדול
בית 334: אוקיי?
בית 335: ממ
בית 336: מעניין מה הקשר
בית 337: למה
בית 338: אולי הוא לא מתכוון לזה והוא פשוט סתם מדוכא
בית 339: הוא אכן בדכאון הוא מסתכל רק על איך הדברים לרעתו
בית 340: צודקת
בית 341: וואו… צריכים לשלוט על עצמן הדמויות
בית 342: יפה
בית 343: למה
בית 344: מממ
בית 345: כן תוציא עצבים זה טוב
בית 346: מה יש לך
בית 347: מה-
בית 348: ביי
בית 349: ביי
בית 350: וואו זה היה קצת
בית 351: הגיוני
בית 352: עצוב
סיכומים:
סיכום לסיפור של
פרסיבל- סך הכל סיפור נחמד קסנדרה ופרסיבל הכירו נפגשו יצאו התחתנו ולבסוף היא מתה, זה די עצוב אבל פרסיבל התגבר בסוף אם אני מבין נכון את הסיפור
מוניקה- כביכול לסבית שלא אוהבת להיראות כמו בת, מאומנת היטב בקרבות פוקימון ויודעת להילחם.
טל- טל חי בסביבה של ציפורים שמקבלות את פניו והוא בסופו של דבר מסיים את המחלוקת כביכול וגם הוא טיפס על עץ בגובה של 27 מטרים עד לצמרת אז כן די מוכשר
נרקיס- מראים מהעבר שלו על מה שהוא עשה ועל הסיוטים שלו שנגרמו ממושאנה שאבא של נרקיס מבטיח לו לטפל בה אבל נרקיס שומע את זה כל פעם ומתאכזב מחדש הסיפור הזה הראה שנרקיס באמת ילד די טוב
הראל- הראל השפיל את ג'ובאני חשף את סודות הצוות לקח לו עובדים וגרם לו לקדם אותו רגע לפני שהוא פורש מהצוות שלו, אני חושב שהורידו ממש מג'ובאני ושג'ובאני לא אמור להיות רכיכה אפילו מול המאמן החזק ביותר
צ'ארלי- צ'ארלי ואבא שלו בקניון צ'ארלי נתלה על צוק ואבא שלו מנסה לחלץ אותו וצ'ארלי נופל כי לא סמך על אביו שזה משהו שזה קצת חבל לי בסיפור שהוא לא התגבר על הפחד ולא סמך על אביו ולבסוף זאפדוס הציל אותו ויש לו חיבה לפוקימוני חשמל
רוקי- הילד של ג'ובאני שנשלח על ידו למשימה ולאחר שכמעט הפר את הוראותיו של ג'ובאני הוא כעס על רוקי מאוד וסטר לו אך זה פגע בג'ובאני יותר מאשר ברוקי והסיפור הזה היה ממש טוב לפי דעתי גם איך שדוסל הגינה עליו אבל ג'ובאני סיים בטיפול וזה מגיע לו
יויו- אהבתי איך הוא תיקן פשלה של אחרים והראה לכולם את הכשרון שלו וגם כמעט שבר לאיזה מישהו את הגב אבל אחרי הכל אהבו את הכשרונות יויו שלו והוא הצליח לתקן את הפשלה של הזמרת
רוברט- רופא שלומד ונענש על כך שאמר שהוא יפקיר את חולת הסרטן דם בשלב 4 ויתן לה למות ואז זה גרם לפרופסור להתעצבן ולהעיף אותו סך הכל אני חושב שפרסיבל לא צודק אבל גם הפרופסור לא צדק שהעיף אותו
רייס- שיחק אמת או חובה עם חברים אחת מהחובות גרמה לילדה לנשק אותו ולהעביר אליו את השאלה והכריחו אותו לבחור בחובה ואז אמרו לו לנשק את הבחורה שהוא הכי אוהב בחדר ואז הוא בא ונישק את מלך הכיתה וחשף שהוא נמשך לבנים וזה סיפור שמראה תכונה של רייס סך הכל וזה היה בצורה די מושכת בצורה שכיף לקרוא אותה
ג'ול- מלחמה בין שבטים של שתי חברות טובות וג'ול מקריבה את כל השבט שלה חוץ מאביה בשביל חברתה סנדרה שהיא בעצם הנבלית הראשית (או שזה בעצם ארכיאוס) ועשתה זאת באמצעות זיוף מותה וזה היה סיפור שמאוד אהבתי הן ניסו לתכנן ולשמור זו על זו ולג'ול היה חשוב שסנדרה תצא מזה בשלום
ליו- זה סיפור די טוב הציגו פה עובדות מדעיות לכן זה הופך את זה לריאליסטי וכיף יותר לקריאה ואהבתי שדווקא ההורים לא מסרו את כל ליבם לליו משום שהיה אוטיסט ברמה גבוהה אני מניח שזה בגלל אחותו
עומר- סיפור שהתחיל בכך שעומר היה בודד ואביו לא הגיע ולבסוף אמו הגיעה ועשתה לכולם הפתעה ופעילות וגרמה לעומר להיות מאושר ועשתה לו את היום הכי מאושר בחייו וגם זה קצת גרם לצמרמורת קטנה בחלק האחרון של הסיפור
ריי- השם ישמור מה אני עומד להגיד
כולה אמרה לך לא לגעת בך ואתה פשוט רוצח לה את הפרה ועוזב את ביתך מה אתה מפגר ואיך לא תפסו אותך ומה אתה מלגלג לה באמונתה ובמשימתה ואתה יודע שהיא ממש אהבה את הפרה והיא הייתה עושה הכל בשבילה אז למה?! פשוט למה?!
(סך הכל מתנקש מעולה חיחי)
שון- בדכאון בגלל שהחבר הכי טוב שלו מת מסוס ושמכבידים עליו הכל והחליט לעזוב הכל לפני הנפילה ושנא חיות וצעק והתעצבן וזרק את הכיסא משום שהרגיש צער כעס עצב כאב כלכך גדולים שהשתגע לגמרי אבל אני מניח שבסיפור הוא נרגע
רימורו, וואו, פשוט וואו
מהיום אני רימולגי
רימולגי ואו אני לא הייתי עושה תגובה כזאת ארוכה
הנה מחווה זמנית למולגי
פרסיבל- סך הכל סיפור נחמד קסנדרה ופרסיבל הכירו נפגשו יצאו התחתנו ולבסוף היא מתה, זה די עצוב אבל פרסיבל התגבר בסוף אם אני מבין נכון את הסיפור
מוניקה- כביכול לסבית שלא אוהבת להיראות כמו בת, מאומנת היטב בקרבות פוקימון ויודעת להילחם.
טל- טל חי בסביבה של ציפורים שמקבלות את פניו והוא בסופו של דבר מסיים את המחלוקת כביכול וגם הוא טיפס על עץ בגובה של 27 מטרים עד לצמרת אז כן די מוכשר
נרקיס- מראים מהעבר שלו על מה שהוא עשה ועל הסיוטים שלו שנגרמו ממושאנה שאבא של נרקיס מבטיח לו לטפל בה אבל נרקיס שומע את זה כל פעם ומתאכזב מחדש הסיפור הזה הראה שנרקיס באמת ילד די טוב
הראל- הראל השפיל את ג'ובאני חשף את סודות הצוות לקח לו עובדים וגרם לו לקדם אותו רגע לפני שהוא פורש מהצוות שלו, אני חושב שהורידו ממש מג'ובאני ושג'ובאני לא אמור להיות רכיכה אפילו מול המאמן החזק ביותר
צ'ארלי- צ'ארלי ואבא שלו בקניון צ'ארלי נתלה על צוק ואבא שלו מנסה לחלץ אותו וצ'ארלי נופל כי לא סמך על אביו שזה משהו שזה קצת חבל לי בסיפור שהוא לא התגבר על הפחד ולא סמך על אביו ולבסוף זאפדוס הציל אותו ויש לו חיבה לפוקימוני חשמל
רוקי- הילד של ג'ובאני שנשלח על ידו למשימה ולאחר שכמעט הפר את הוראותיו של ג'ובאני הוא כעס על רוקי מאוד וסטר לו אך זה פגע בג'ובאני יותר מאשר ברוקי והסיפור הזה היה ממש טוב לפי דעתי גם איך שדוסל הגינה עליו אבל ג'ובאני סיים בטיפול וזה מגיע לו
יויו- אהבתי איך הוא תיקן פשלה של אחרים והראה לכולם את הכשרון שלו וגם כמעט שבר לאיזה מישהו את הגב אבל אחרי הכל אהבו את הכשרונות יויו שלו והוא הצליח לתקן את הפשלה של הזמרת
רוברט- רופא שלומד ונענש על כך שאמר שהוא יפקיר את חולת הסרטן דם בשלב 4 ויתן לה למות ואז זה גרם לפרופסור להתעצבן ולהעיף אותו סך הכל אני חושב שפרסיבל לא צודק אבל גם הפרופסור לא צדק שהעיף אותו
רייס- שיחק אמת או חובה עם חברים אחת מהחובות גרמה לילדה לנשק אותו ולהעביר אליו את השאלה והכריחו אותו לבחור בחובה ואז אמרו לו לנשק את הבחורה שהוא הכי אוהב בחדר ואז הוא בא ונישק את מלך הכיתה וחשף שהוא נמשך לבנים וזה סיפור שמראה תכונה של רייס סך הכל וזה היה בצורה די מושכת בצורה שכיף לקרוא אותה
ג'ול- מלחמה בין שבטים של שתי חברות טובות וג'ול מקריבה את כל השבט שלה חוץ מאביה בשביל חברתה סנדרה שהיא בעצם הנבלית הראשית ועשתה זאת באמצעות זיוף מותה וזה היה סיפור שמאוד אהבתי הן ניסו לתכנן ולשמור זו על זו ולג'ול היה חשוב שסנדרה תצא מזה בשלום
ליו- זה סיפור די טוב הציגו פה עובדות מדעיות לכן זה הופך את זה לריאליסטי וכיף יותר לקריאה ואהבתי שדווקא ההורים לא מסרו את כל ליבם לליו משום שהיה אוטיסט ברמה גבוהה אני מניח שזה בגלל אחותו
עומר- סיפור שהתחיל בכך שעומר היה בודד ואביו לא הגיע ולבסוף אמו הגיעה ועשתה לכולם הפתעה ופעילות וגרמה לעומר להיות מאושר ועשתה לו את היום הכי מאושר בחייו וגם זה קצת גרם לצמרמורת קטנה בחלק האחרון של הסיפור
ריי- אין לי יותר מידי מה להגיד סיפור טוב סך הכול
ועכשיו בוא נדבר על הדמות שלי אמרתי לך ליצור לו סיפור והסיפור יצא פגז יהיה טוב עם באחד הפרקים שון יבקר בקבר של עצמו רגע זה לא אפשרי הם בעבר אז לא משנה אפשר גם שהדמות שלי תתפוס פוקימון סוס ותגרום לו לפגע ואז לצחוק ולהרגיש מרוצה אן שהוא יצא למסע לנצח את כול הפוקמונים סוסים שיש כמו רפידש , מאדסדייל ויש עוד זה יהיה טוב אתה יכול שזה יהיה המסע שלי בפרקים הבאים היטמן בבקשה
טל- לגבי הרעיון שלך עם ריי וטל אז זה סבבה מבחינתי
אז אני חושב שזה הפך לבקשה שלנו להיטמן חיח
מולגי- כן זה באמת מזכיר את הסרט Up חוץ מזה נהנתי לקרוא את התגובה שלך ולגבי ריי אני מסכים אני די בטוח שהוא יקבל את המיסדריבוס אחרי התגובה שכתבתי חח
אלון 2- מה שטל אמר
Orharel1- כן זה באמת סיפור מעניין ומרגש
אוקיי זה הכל התגובה שכתבתי מספיקה נראה לי חיח
silvally- הלו מה זה למה להעתיק מאחרים זה לא יפה
סילבאלי, לא מכבד.
הבן אדם השקיע כמה שעות בתגובה ההיא ואתה מעתיק אותה?
אותן ניסוח אצל כמה אנשים אני כתבתי שונה לא קראתי את התגובה אז סליחה אם זה יצא יותר מידי דומה
עכשיו קראתי את התגובה כן רשמנו אותו דבר רק אצלי ואצל ריי היה שונה אז סליחה אם זה ניראה כאלו עשיתי ההתקה אבל לא ראיתי את התגובה עד שאמרתם לי
זה ליטרלי העתק הדבק תראה
רימורו: טל- טל חי בסביבה של ציפורים שמקבלות את פניו והוא בסופו של דבר מסיים את המחלוקת כביכול וגם הוא טיפס על עץ בגובה של 27 מטרים עד לצמרת אז כן די מוכשר
סילבאלי: טל- טל חי בסביבה של ציפורים שמקבלות את פניו והוא בסופו של דבר מסיים את המחלוקת כביכול וגם הוא טיפס על עץ בגובה של 27 מטרים עד לצמרת אז כן די מוכשר
סילבאלי תרשום תגובה משלך ואני מאמין שיסלחו לך
בסק שזו לא העתקה, בהתחשב שיש שם גם בדיוק אותם שגיאות כתיב, אותו נוסח כתיבה… זה יותר מידי דומה מכדי להיות צירוף מקרים. בהתחשב שגם בזה הקודם היה העתקות של קטעים
פרסטיביל :סיפור עבר בין הטובים ביותר שקראתי אהבתי שהוא הביך את עצמו בפני רוב הבית ספר
מוניקה: סיפור עבר נחמד על איך היא מרגישה בתור לסבית
טל : פשוט חיי כציפור יהיה לו צבא של ציפורים בהמשך
הדמות שלי שון : אמרתי לך ליצור לו סיפור והסיפור יצא פגז יהיה טוב עם באחד הפרקים שון יבקר בקבר של עצמו רגע זה לא אפשרי הם בעבר אז לא משנה אפשר גם שהדמות שלי תתפוס פוקימון סוס ותגרום לו לפגע ואז לצחוק ולהרגיש מרוצה אן שהוא יצא למסע לנצח את כול הפוקמונים סוסים שיש כמו רפידש , מאדסדייל ויש עוד זה יהיה טוב אתה יכול שזה יהיה המסע שלי בפרקים הבאים היטמן בבקשה
ולשאר הדמיות גם יש ספורי עבר טובים וכבר אמרתי את דעתי
שמע שון, נתת רעיון. אולי אגייס את הבירדיאנים לעזור לי… אבלקודם כל ירובות עם ריי!!!
עכשיו שגם רימורו בקטע, אני מאמין שיש לבקשה משקל יותר
זה הרבה יותר טוב
יריבות בין טל לריי!!!