פסטיבל אייקון הוא פסטיבל ארצי שנתי למדע בדיוני, פנטזיה ומשחקי תפקידים, שמתקיים במרכז תל-אביב מאז שנת 1998. השנה יתקיים הפסטיבל זו הפעם ה-19, בתאריכים 29 בספטמבר – 1 באוקטובר, חול המועד סוכות. הפסטיבל מציע תוכנית ענפה הכוללת מאות אירועים בתחומים שונים ומגוונים. הפסטיבל מעניק למבקריו מגוון הזדמנויות למפגשים ולהיכרות עם חובבים אחרים בטווח רחב של גילאים ותחומי עניין וכך תורם לגיבוש קהילות החובבים בתחומי המדע הבדיוני, הפנטזיה ומשחקי התפקידים בישראל. ובמקביל הוא מציע מתחם ענק של משחקי תפקידים מכל הסוגים, ויריד דוכנים הגדול מסוגו בישראל.
מארגני הפסטיבל לא ערים לתופעה הזו, אבל לאחרונה קמה לה מחאה חדשה בתחום הכנסים, והיא: מחאת הקוספליירים. במסגרתה עשרות בני נוער מעלים לפייסבוק סרטונים קצרים המציגים את המניפסט שלהם בנוגע לבעיות שצצו בקהילה ואת הפתרונות הרצויים. בין הסרטונים ניתן לראות בקשות כמו לא לבוא בביקורת כלפי תחפושות, למגר תופעות כמו חוסר פרגון ובקשה לייעד את הכנסים הללו לכל אדם באשר הוא. סרטון אחד שתפס את תשומת לבי הוא של מאיו בן שלום.
בניגוד למחאות חברתיות כמו מחאת האוהלים, מחאת המילקי, ומחאת הפלפלים, כאן הטענה אינה נובעת מיוקר המחייה או מעלות כספית גבוהה. אגב, טיעונים כספיים אלה כן צצים מדי פעם בהקשר לכנסים אחרים, אבל הם לא מצליחים לסחוף אחריהם עוקבים רבים. אני חושש שזה בגלל שהעלות הכלכלית נופלת ברובה על ההורים. במקרה הנוכחי מדובר במשהו שהוא יותר אנושי בבסיסו – הרצון להרגיש חלק, להרגיש שייך ושיקבלו אותך כמו שאתה.
במקרה של מאיו בן שלום, מדובר בנערה שמרגישה שלא מכלילים אותה רק בשל העובדה שהיא מגמגמת מדי פעם. המסר שלה הוא כל כך חזק, כי הוא מתקשר למה שאני אוהב לחשוב עליו כ-גורם המאחד של הקהילה. וידוי: אני התוודעתי לקהילה הזו רק בזכות כנס נאסטו קון 2013, שם העברתי את ההרצאה הראשונה שלי בנושא פוקימון. מעבר לצבעוניות, החגיגיות והעובדה שהכנס עסק בנושאים שאני אוהב, מה ששבה את לבי היה היחס והשוויוניות. ראיתי קהילה מדומיינת של אנשים שונים, שבפועל הקשר ביניהם היה מזערי או לא קיים בכלל, וכולם היו בהרמוניה. זה היה יפה.
יש תחומים נוספים שבהם ה-ביחד הזה קורה, והם מתפרסים בנושאים החל מהיאבקות ועד פוקימון. וגם שם כולם מתקבלים כמו שהם; שחורים ולבנים, מאמינים ואתיאסטיים, טבעוניים וקרניבורים, דתיים וחילוניים, נשים וגברים, מבוגרים וצעירים, שמנים ורזים, גבוהים ונמוכים, נכים ולא נכים. וזה מה שמייחד את הקהילות הללו והופך אותן לכל כך נהדרות.
בבחינה של העניין קצת יותר לעומק, נראה שלקהילה שלנו יש עוד הרבה מה ללמוד עד שנגיע לחזון כפי שאני רואה אותו. כי כשמאיו בן שלום העלתה את הסרטון שלה לפייסבוק, אנשים לא השכילו לקרוא בין השורות והגיבו בחוסר טאקט עם תגובות כמו: "יש נושאים יותר חשובים משלך", "מאוד קשה לי להזדהות עם הסרטון שלך", "בכיינית". ואני שואל את עצמי – אם מאיו בן שלום הייתה מוחלפת בבחור אתיופי שהיה טוען את אותן טענות ואומר שלא משתפים אותו על בסיס צבע העור שלו, או בחורה לסבית שאומרת שאנשים מפחדים לתת במה לנטיות המיניות שלה, או בחור עם תסמונת דאון. איך אותם אנשים היו מגיבים אז?
אייקון:
האתר של אייקון: http://2015.iconfestival.org.il/
עמוד הפייסבוק של אייקון: https://www.facebook.com/Festival.Icon?fref=ts
להצטרפות למחאה, אתם מוזמנים לצלם תמונה שלכם עם שלט שרשום עליו:
You dont like my cosplay? well its mine and I like it (דוגמה)
ולפרסם אותו ברשתות החברתיות עם ההאשטאג #מחאת_הקוספליירים
20 תגובות
זה ידוע שקהילות הגיקים הישראליות הן כמו זאבים זה לזה.
הסרטון לא עובד לי…
בכול מקרה, לא/נשים יש בעיה להזדהות עם כל מי שלא דומה להם. גם אם זה היה בחור אתיופי או בחורה לסבית, יכול מאוד להיות שהם היו זוכים לתגובות דומות אם המאבק שלהם לא היה מקבל את ההתנעה הנכונה מא/נשים שמזדהים איתם. וגם אז תמיד יהיו את אלה שמגיבים בצורה ארסית ומגעילה.
פסטיבלים כמו אייקון הם באופן כללי מקום שיחסית מקבל שונויות של א/נשים אחרים, אבל לדעתי בלבלת כאן בין הפסטיבל עצמו לבין הקהילות שמשתתפות בו (בלי להכליל כמובן), שבחלקן בהחלט קורים הרבה דברים מגעילים מתחת לפני השטח ומי שרואה את זה מהצד לא יכול להיות מודע אליהם.
ואני אנצל את ההזדמנות לפרסם את ההרצאה שאני מעביר ביום הראשון של אייקון:
https://www.facebook.com/events/1455788461418674
אני מבינה שזה נושא חשוב והכל, ואני בעצמי גמגמנית, אבל אני לא מבינה איך זה קשור לפוקימון? אני לא בודקת את האתר כל יום סתם ככה!
כי אם אני בא לאייקון עם תחפושת פוקימון הנה הסיבה
נושא חשוב אבל זה לא נותן לי לראות את הסרטון
תודה רבה נושא כואב
אני יבוא לאייקון בתור קופסא ואם לא יעבוד אז בתור יציאת חירום
לגבי הסרטון, אנסה לדבר עם הבחורה שתשנה את הפרסום שלו לציבורי.
לגבי הכתבה, יש לנו תת קטגוריה של סיקורי כנסים וזו כתבה בנושא.
….ואני זוכר שכשאני הייתי בגילה- הבעיות שלי היו לא להשתלב בגלל שאני אוהב את הדברים האלה… ולא מזרחית וכדורגל ושטויות כאלה ואחרות…
מצער שזה ככה. ומצער לשמוע שאנשים חושבים שהתלונה שלה לא במקום. מעצבן שאנשים לא רואים מעבר. גמגום הוא לא פקטור לפסילה. זה לא כמו בעולם הדוגמנות, שבו חייבים להיראות "מושלמים" בין עם פוטושופ או בלי.
כשמצלמים ומראיינים בכנס – צריך לראיין ולצלם את כולם. אף אחד לא מושלם, וגם אנשים עם מגבלויות, אפילו קטנות (כמו גמגום) צריכים להרגיש בטוחים בקהילה ורצויים בה.
מה שאני יכול להגיד זה שבישראל יש המון גזענים גם על דברים ממש דפוקים…
לא בסדר לדעתי.
כל הכבוד למאיו!! 🙂 סוף סוף מה שכולנו התחלנו הגיע לאן שהוא!
הכל החל מסרטון קטן ותמים:
https://www.facebook.com/Kawaibakasan/videos/10206145632772948/?pnref=story
וואו, בכיינית, תפסיקי להתקרבן ואל תבזבזי את הזמן.
הסרטון מסביר הכל אני חושב שזה ממש לא בסדר לפגוע ככה בה ובאנשים בכללי בגלל המוגבלויות שלהם ואני ממש מעריץ אותה על מה שהיא עושה בזה שהיא נלחמת בזה ועומדת על שלה בנושא
תגידי לי, חמודה, את יודעת איך עובדת טלוויזיה?
מתוך כנס שלם של צילום, יש אולי שתי דקות וחצי של כתבה. את מצפה שישימו אותך? למה? את קוספליירית מוכשרת בקטע פסיכי? יש לך סיפור מעניין? לא. את *לא* מעניינת.
הטלוויזיה לא חייבת לך כלום. היא גוף פרטי שלא קשור לאייקון. אז מה אם צילמו אותך? את רוצה צומי? תפתחי עמוד קוספליי ותשיגי אותו בזכות עבודה קשה.
ההתבייכנות הזאת לא רק שמיותרת, גם עושה שם רע לקהילת הקוספליי.
אני רק שמחה בשבילך שאלה הבעיות שלך בחיים, ומקווה שלעולם לא יהיו לך בעיות קשות יותר מאלה.
אין ספק
הקהילה שלנו נהייתה דבר נוראי. כבר אין חמלה, אין עזרה אחד לשני
אנשים בקהילה ובמיוחד בקהילת הקוספליי (שהתחילה בפורום תפוז) פשוט מלאה באנשים נוראיים שמשפילים קוספליירים מתחילים. בעצמי פגשתי בכנס שהיה בתיכון בליך ילד שבכה מאוד כי השופטת ממש ירדה עליו והשפילה אותו מול כולם.
הספקתי להכיר מקרוב את ארגון אמא"י והייתי חלק ממנו (את השאר פחות מכיר) ומה שאני יודע זה שהצוות שם מאוד מתנשא. חשבתי לפתוח דוכן בעצמי בכנסים אז שאלתי את בעלי הדוכנים כמה עולה לעשות אצלם דוכן ושמעתי על מחיר היסטרי של 250 למטר בודד עד 4 מטר, חשבתי שמעבר לגודל הזה יש הנחה אך התברר לי שההפך הוא הנכון, מעבר ל4 מטר הם רוצים תשלום של 270 ש"ח למטר בודד. כששמעתי על המחיר ההזוי הזה פשוט ויתרתי!!!, לפחות חצי מהרווח על הדוכן הולך לאמא"י, למה לי לעבוד כ"כ הרבה זמן על להביא סחורה ואמא"י בסוף יקחו חצי מהרווח?!
בכנס שהיה בחדרה שאלתי דוכנים מה היה המחיר שדרשו מהם והם אמרו 90ש"ח למטר ליומיים
לפי המחירון של אמא"י זה היה אמור לצאת 500 ש"ח. תעשו חישוב 90ש"ח בכנס אחר לעומת 500ש"ח. אם זה לא ניצול של בעלי הדוכנים אז אני לא יודע איך לקרוא לזה… אה וגם הלקוחות מפסידים מזה המון כי בכנסים של אמא"י בעלי הדוכנים חייבים למכור במחירים מאוד גבוהים כדי לא לצאת בהפסד, כי את אמא"י לא מעניין אם בעל דוכן יוצא בהפסד *ראה ערך ברקת כץ שנגנב לה תיק עם כל הרווחים מהכנס ואמא"י אפילו לא החזירו לה את המחיר ששילמה על הדוכן שלה.
באמת שכואב לי על בעלי הדוכנים והקוספליירים המתחילים
סך הכל חרא קהילה.
מתבייש לבוא בכלל לכנסים האלו…
אני מצטערת אבל עם כל הכבוד היא בכיינית, מתקרבנת ובעיקר ילדה בת טיפשעשרה.
אני לא יודעת מה הנושא של הצילומים אבל גמגום גורם להערכה של זמן אוויר, סביר יותר שישימו מישהו שיגיד את הדברים בענייניות ובמהירות.
את מה שהיא אמרה בסרטון של שלוש דקות אפשר לסכם בשלוש שורות.
אם אתה עיוור אז לא יקחו אותך להיות תצפיתן, אם אין לך ידיים לא יתנו לך להיות לוחם.
אם את מגמגמת מקומך לא שדרנית טלוויזיה.
זה לא קשור לשום קהילה זה ככה זה כי ככה זה.
וזה בכלל לא אומר שקהילה מסויימת לא אוהבת אותה.
יש דברים שהיא לא מתאימה להם.
סטו.
רונאל מיגמגם מיאוד והוא עורך דין שהיה הכי הרבה בי טלווזיון זי לו כשור!
כמה עצוב לראות את תרבות ה"מגיע לי" משתלטת גם על הקהילה הגיקית.
אף אחד לא חייב לכם פרגון. אף אחד לא חייב לכם את הכבוד שמגיע לאנשים שנותנים את הנשמה ושואפים למצויינות.
כי הוא עורך דין מצליח שיש לו מה לומר יותר מאנשים אחרים במקצוע ולא סתם עוד מתראיין לכתבה של שתי דקות על כנס.
תתבגרו.
נ.ב. לי באמת יש דיסגרפיה מאובחנת את/ה עושה מעצמך צחוק.
לא מתיימר להבין מה ההבדל בין קוספליי ותחפושת, ומה עומק המחשבה של תרבות הקהילה של הקוספליירים, אני יודע שאני מגיע לאייקון, עולמות ומאורות די קבוע, נהנה מהתחפושות, לפעמים נותן מחמאה, לפעמים אפילו מבקש לצלם. אם יש מישהו שמתייחס אליכם לא בסדר בגלל זה באייקון, זה אכן עצוב, כי זה מקום שנותן פלורליזם בד"כ לאנשים עם תחביבים לא מיינסטרים, אבל בחיים כמו בחיים יש גם שמוקים שלא יודעים לשמור את האגרסיות והכעסים בפנים. לא צריך להתרגש מהם, גם באייקון. למעשה חשוב ללמוד לא להתרגש מהם. כששנה שעברה הגיע ילדון בן עשרה ונודף משבוע ללא מקלחת והתחיל לרדת על גילי בר הלל (באמצע שיחה איתי), היא עוד איכשהו קיבלה את זה, עד שהיא גילתה שהוא טרח ללכת לבת שלה, עוד לא בת מצווה, והתחיל לספר למה כמה אמא שלה גרועה ולא מקצועית, ואולי עוד דברים על סף הטרדה. זו בעיה אמיתית. זה עובר גבולות של טעם טוב וגובל בתקיפה.
מעבר לזה, לא הבנתי על מה המחאה. שהתחפשתם ולא העריכו? שחתכו ראיון מגומגם מאייטם חדשות קצר? אלו לא עניינים למחאה, מחאה זו מילה גדולה על כאלו אירועי חיים רגילים. זה לא נעים, אבל זה לא גזענות או אי צדק חברתי. קחו את החיים בפרופורציה.