אחרי שטומוהירו יצא מהחדר, מקס ואניה המשיכו לשבת בשתיקה זה מול זו במשך דקה ארוכה.
"אז יש לך תאריך למשפט", אמרה אניה, "עכשיו אתה מסכים שאנחנו צריכים להתחיל לעבוד על הטיעון שלך?"
"אני מסכים שצריך להתחיל להבין מה קורה כאן", ענה מקס, "בואי נתחיל מזה שתסבירי לי למה בדיוק אני מואשם בייבוש אגם".
"יש נגדך ראיות, ולצערי הן דיי מוצקות. כל עוד אתה לא יכול לטעון אחרת, אני לא רואה איך נוכל לשכנע את השופט שאתה לא אשם".
"ועל איזה עונש אנחנו מסתכלים?"
"העונש על פגיעה בערכי טבע מוגנים הוא מאסר עד שלוש שנים…"
מקס השתעל בניסיון לכבוש פרץ צחוק.
"שלוש שנים?" שאל, "בגלל זה מתייחסים אליי פה כאילו אני מינימום רוצח סדרתי?"
"תבין שכשהחוק הזה נקבע, אף אחד לא חשב שייאלצו להשתמש בו עבור פשע בסדר גודל שכזה", אמרה אניה, "מערכת המשפט מעולם לא התמודדה עם דבר כזה. חוץ מהעובדה שאתה צפוי לעונש המקסימלי, התביעה כנראה תנסה להוסיף גם אישום של התעללות בפוקימונים, שהיא פשע של עד שלוש שנים נוספות".
"עדיין לא נורא כל כך".
"ואם הם יצליחו להטיל עליך עונש מצטבר עבור כל אחד ואחד מהפוקימונים שחיו באגם מאי, הוא הופך פתאום להיות הרבה יותר גבוה ממאסר עולם".
מקס פתח את פיו להגיב, אבל שום קול לא בקע מגרונו.
= = = = =
מלון מלכת שבא שכן במקום שהיה פעם רצועת חוף, כמו רוב בתי המלון בעיר. כמו באשקלון, גם באילת הוקמו שטחים חקלאיים גדולים מחוץ לעיר, אבל מכיוון שרוב השטח הפנוי בעיר נמצא היכן שהיה פעם מפרץ אילת, לרוב תושבי העיר כבר היו בתים מפוארים קרובים מאוד.
"כאן את גרה?" שאל חסן את דניאל.
"זה לא עד כדי כך מדהים. פעם זה היה מלון פאר, אבל כשאין מי שישרת אותך או יכין לך אוכל, זה סתם בניין ענקי. היתרון העיקרי הוא שיש מקום לכולם".
בהיעדר מעלית מתפקדת, רק שתי הקומות הראשונות של המלון היו מאוכלסות. דניאל הובילה את חסן אל בין שתי דלתות בעלות ציפוי מתקלף.
"זה הבית שלי", היא החוותה על הדלת הימנית, "ובחדר הסמוך לא גר אף אחד. אתה יכול להישאר שם ולקרוא לי אם תצטרך משהו".
בדיוק אז נפתחה דלת ביתה של דניאל. אישה נמוכה ומתולתלת כבת ארבעים הביטה בהם במבט זועף. איזיס מיהרה להציב את עצמה בין דניאל לאישה.
"איפה היית?"
"שלום גם לך, אימא", אמרה דניאל.
"שלום? את נעלמת ללילה שלם וחוזרת עם בחור כאילו לא קרה כלום?"
"לא קרה כלום, באמת. הוא בסך הכול ידיד", אמרה דניאל ופנתה אל חסן, "תכירו. זאת אימא שלי, יהודית, וזה ידיד שלי, חנן".
היא הביטה בחסן והידקה את שפתיה. חסן הושיט יד, ובתגובה זכה ללחיצת יד וחיוך פושר.
"נעים להכיר, חנן. איך הכרת את דניאל?"
"שנינו אוהבים להסתובב, אז נפגשנו".
"נדיר למצוא אנשים שסתם אוהבים להסתובב".
"זה תחביב לא מזיק, וחייבים לשמור על השפיות בימינו".
יהודית הנהנה בראשה, אך לא הסירה את מבטה מחסן.
"אתם כנראה עייפים. הראית לו את החדר?"
"עדיין לא, רק הגענו".
"אתה תסתדר, חנן?"
"אני חושב שכן".
"יופי. אז בואי הביתה וננוח, יש לנו עבודה בערב".
היא זזה הצידה, מאפשרת לדניאל להיכנס אל חדר המלון שלהן. דניאל שלחה בחסן מבט אחרון ומיהרה להיעלם בתוך החדר, רגע אחרי שאמרה בתנועות שפתיים מילה שחסן לא הבין.
"להתראות", אמרה יהודית לפני שעשתה משהו בין סגירה לטריקה של הדלת.
חסן פתח את הדלת לחדר שלו. בניגוד למסדרון, החדר נשמר במצב דיי טוב, עם רצפת פרקט ומיטה גדולה ורכה. למרות היעדר החשמל, תחושה מיידית של נוחות פשטה בחסן, והוא הרגיש שהוא יכול להתרגל לתנאים כאלה.
= = = = =
"אז מה אנחנו עושים?" שאל מקס.
"אני שמחה ששאלת", ענתה אניה, "חשבתי על אסטרטגיה שיכולה להציל אותך: בשלב ראשון, אנחנו רוצים לעשות הכול כדי להימנע מלהגיע למשפט, כי זה רק ייתן עוד הזדמנות לתקשורת ולציבור לשפוך את דמך. הדבר הראשון שהשופט ישאל אותך יהיה האם אתה מודה בהאשמות המיוחסות לך. אתה הולך להודות, ונוכל להתחיל לפתור את הסיפור מחוץ לבית המשפט".
"מה פתאום להודות?" שאל מקס.
"כי חוץ מהימנעות ממשפט, זה עשוי גם להקל מאוד על העונש שלך. וכאן אנחנו מגיעים לשלב השני: אנחנו טוענים שאתה לא האדם שביצע את הפשע".
"אבל אם כבר הודיתי בהאשמות, אז מה הטעם?"
"אנחנו לא טוענים שמקסוול דרווין לא ביצע את הפשע. אנחנו אומרים שאתה לא ביצעת אותו, כי אתה כבר לא אותו אדם. כל עוד אין לך זיכרון ממה שקרה, אין סיבה שתשלם על משהו שאפילו אין לך מושג שעשית".
מקס הרים גבה. זה נשמע לו כמו טיעון מוזר מאוד.
"יש לזה תקדים?" שאל.
"זה יוצא דופן, אבל על העיקרון הזה מבוססת אי-כשירות לעמוד לדין. יש עם זה רק בעיה אחת".
"ויש לי הרגשה שאני לא אוהב אותה".
"אם היית שפוי בעת ביצוע העבירה, אי-כשירות לעמוד לדין עלולה להיות זמנית, ולהתבטל ברגע שתהיה כשיר", אמרה אניה.
"במילים אחרות, אני אצטרך לוותר על הניסיונות להשיב את הזיכרון שלי?" שאל מקס.
היא הנהנה.
= = = = =
לדניאל היה חדר נפרד מהחדר של אימה, אבל הדלת שהובילה ממנו למסדרון הייתה נעולה תמיד, והדרך היחידה פנימה או החוצה הייתה דרך דלת נוספת שחיברה בין החדר שלה לחדרה של יהודית. דניאל פתחה בשקט את הדלת המשותפת וראתה שיהודית נרדמה, כנראה לקראת משמרת הערב. היא נכנסה בחזרה לחדרה.
"השטח נקי", לחשה לאיזיס.
תוך רגע השתיים היו במסדרון, ודניאל נקשה על דלת חדרו של חסן. ברגע שפתח את הדלת, דניאל מיהרה להיכנס פנימה ולסגור אותה בשקט.
"קרה משהו?" שאל חסן.
"רציתי להתנצל על ההתנהגות של אימא שלי".
"זה לא היה נורא כל כך. למרות שהייתי שמח אם לא היית מתביישת במי שאני".
"מצטערת גם על זה. אבל ראית מה התגובה של אנשים, אתה בטח יודע יותר טוב ממני. אין לי כוח להסתבך איתה עוד יותר".
"אני מבין", אמר חסן, "אבל היה נחמד לדעת שלפחות את בסדר איתי".
"אני בסדר אתך. הסכמתי שתבוא איתי, לא?"
חסן השיב לה בהנהון קל. דניאל עדיין הייתה בטוחה שהוא לא לגמרי קיבל את התשובה שלה, אבל החליטה שלא כדאי להמשיך את הדיון.
"טוב, אז אם אנחנו בסדר, ננוח עד מחר בבוקר ונמשיך במסע", אמרה.
היא הביטה באיזיס, מוכנה להיעלם שוב.
"חכי רגע", אמר חסן, "אני יודע שהבטחתי לא לשאול שאלות, אבל אני חייב. מה בדיוק אנחנו מחפשים באמצע המדבר?"
דניאל היססה לרגע לפני שענתה לו, "אם אתה רוצה להישאר באילת, פשוט תגיד".
"אני לא, טוב לי אתך ו…"
נראה שהוא מנסה להמשיך את המשפט, אבל לא מסוגל. דניאל הביטה בעיניו וכבשה חיוך קטן. היא הייתה בטוחה שלולא היה שחום כל כך, הוא היה מסמיק.
"אנחנו מחפשים משהו שהגיע מהעולם האחר", ענתה, "זה המפתח להחזיר את איזיס הביתה".
"אז את באמת מאמינה שיש עולם אחר".
"אני יודעת שיש. אין דרך אחרת להסביר את כל זה".
"אבל אם יש, זה…" הוא שוב ניסה למצוא את המילים הנכונות, "דניאל, את לא מבינה? חשבתי על זה מאז הבוקר, אני לא יכול יותר שלא לומר כלום. אם יש עוד עולם, אנחנו צריכים להוביל לשם את כל האנשים שנותרו, אולי העולם האחר הזה הרבה יותר טוב מהחור היבש שלנו!"
"אני מזכירה לך שזה העולם שממנו באו החתולים", ענתה דניאל, "הם אוכלים חול ושותים מים שלא ראויים לשתיה עבורנו. הם נלחמים אחד בשני בשביל הכיף, בעזרת מכות אש וחשמל בעוצמה שיכולה להרוג בן-אדם, ואותם היא רק מתישה קצת. העולם שהם מגיעים ממנו חייב להיות כזה שמתאים רק ליצורים קשוחים כמוהם, אתה לא חושב?"
= = = = =
דוקטור אלזה קוצ'רובה נכנסה לחדר האשפוז מעט אחרי שאניה הלכה. היא מצאה את מקס קורא משהו במחשב שבחדרו, ולייד ידו שנחה על העכבר הניחה מנה חדשה של תרופות.
"איך אתה מרגיש?" שאלה.
"איום ונורא", ענה מקס.
"פגשתי את טומוהירו מוקדם יותר, הוא סיפר לי שזומנת למשפט. אני כל כך מצטערת, מקס, באמת שניסיתי לדאוג שלא תגלה משהו שלא תוכל להתמודד אתו".
"זו לא אשמתך", אמר מקס, "חוץ מזה, הנה, אני יודע מה עשיתי ולא קרה לי כלום. לצערי".
"לצערך?"
"אם הייתי חוזר לתרדמת, או לפחות מאבד את השפיות, לא הייתי צריך להתמודד עם משפט עכשיו".
אלזה הנהנה. בזמן שמקס בלע את התרופות שלו, היא הביטה במה שקרא במחשב. זה נראה כמו כתבה ארוכה על פשע שבוצע במחוז סינו.
"מה אתה קורא?" שאלה.
"טומוהירו אמר משהו על מערת טורנבאק, אז החלטתי לבדוק על מה הוא דיבר".
"טומוהירו מדבר יותר מדי", אמרה אלזה.
"גם זה נכון, אבל משהו בשם הזה נשמע לי מוכר. רציתי לראות אם אני זוכר משהו".
"נו, ומה גילית?"
"המערה הזאת שוכנת במזרח מחוז סינו ומוזכרת בעיקר בטקסטים עתיקים, לא כאלה שאומרים לי משהו. אבל לפני שנתיים היא פתאום הופיעה שוב בחדשות בעקבות פשע שבוצע שם. מסתבר שבתוך המערה היה מקדש, ומישהו פרץ אליו וחילל אותו".
אלזה הנידה בראשה. "בדיוק מה שהיה חסר לך, לקרוא על עוד פשעים".
"זה לא הזיק", אמר מקס, "האמת שהכתבה הזאת בקושי מדברת על מה שקרה במערה, אלא בעיקר על זה שהפשע בוצע בידי צוות מגמה, ארגון פשע מהוואן. לאף אחד לא ברור מה הם מחפשים פתאום בקצה השני של המדינה, ועד היום התעלומה לא…"
פיו ועיניו של מקס נפערו אט אט, וכעבור שניה הוא מיהר לגלול למעלה בעמוד, עד שמצא מה שחיפש.
"מה קרה?" שאלה אלזה.
"איזה טיפש אני! איך לא ראיתי את זה קודם?"