ריי הספיק להגיע לפני שמגנזון חשמל למוות את לאיוס וזארה.
ריי הוריד את החרב שלו וזרק אותה אל לאיוס, "יש לי הרגשה שאתה צריך את זה", אמר והשאיר את לאיוס לחשוב. מאז שהוא חזר מהאימונים עם סאנס, הוא פיתח מין חוש שישי שגורם לו לדעת מה אנשים צריכים באותו הרגע.
אמבר הסתכלה עליו במבט מחושב, היא ניסתה להבין מי האדם הזה ואיך זה שהוא מפריע לה ברגע זה. היא ידעה שהיא לא יכולה להשתמש בחשמל, אם המים יתחשמלו כולם כולל היא יתחשמלו למוות.
לפתע אמה ואלה הגיעו, כל אחת מהן עם פוקדור שלוף. ואז כולם הסתובבו לראות את לאיוס מרים את החרב ברעד ומתקרב אל אייר. אייר לא ניסה לעצור אותו, הוא פשוט עמד שם, מסתכל על לאיוס בעצב, אפילו אמבר הייתה מרותקת למחזה. אייר תפס את החרב והצמיד אותה לחזה שלו, בדיוק איפה שהלב.
"אם תדקור אותי כאן, אפילו אני לא אצליח להתגבר על זה, תעשה את זה מהר".
לאיוס עמד ככה בערך דקה, "נו תעשה את זה!" צעק עליו אייר.
"אני לא מסוגל!" צעק לאיוס וזרק את החרב על הרצפה, דמעות בעיניו.
"כי אתה חלש! אתה חלש בדיוק כמו הפוקימון העלוב שלך!"
ריי ידע מה אייר מנסה לעשות, הוא רוצה לגרום ללאיוס לרצוח אותו.
"תסתום את הפה שלך!" צעק לאיוס והרים את החרב, מסתער על אייר.
אייר עצם את עיניו וחיכה למכה הסופית, "תותח הבזק", נשמע קולה של אמבר והמגנזון שלה ירה אנרגיה מסנוורת, זה עצר את לאיוס רק לרגע, רגע אחד יותר מדי. היא החזירה את מגנזון לפוקדור שלו והחזיקה את אייר בחולצה, ואז השתגרה מהמקום. לאיוס חבט עם החרב בדיוק איפה שהם היו ואז הפיל אותה ונפל על הברכיים שלו.
"לא הצלחתי… הוא צודק… אני חלש…", אמר והתחיל לבכות.
כל השאר פשוט עמדו והסתכלו עליו, שהוא היה מיואש. זארה הגיעה והתיישבה לידו, מחבקת אותו, מה שגרם לו להתפרץ בבכי. אחרי דקה בערך בלאק נכנס מאותה הכניסה שאמבר נכנסה ממנה.
"איפה היא? לאן אמבר נעלמה?" הוא שאל בהתנשפות, כאילו רדף אחריה עד עכשיו.
"ברחה", אמרה אמה.
בלאק הסתכל על ריי למשך כמה שניות, "אתה לא נראה מופתע", אמר ריי.
"לא היו לי ספקות לרגע", אמר בלאק ושניהם חייכו אחד אל השני.
"מה קרה לו?" שאל בלאק והחווה אל לאיוס, "אין לנו מושג, הרגע הגענו", אמר ריי.
"טוב, בואו נלך מכאן, מצאתי מקום שאף אחד לא יחפש אותנו בו, נוכל לנוח שם".
הוא בא להתחיל ללכת כשזארה פתאום הרימה את הראש שלה מלאיוס וקלטה את בלאק. הוא הרימה את החרב של ריי ותקפה אותו. כולנו הסתכלנו עליה כשהיא הצמידה את החרב לגרון שלו.
"תן לי סיבה למה לא לרצוח אותך עכשיו חתיכת פסיכופט נטול רגשות", אמרה וטיפות דם התחילו לנזול במקום המפגש בין העור של בלאק לחרב של ריי.
"אני לא יודע מי את, אבל אני בטוח שאני אוכל להסביר אם תסבירי לי למה את מתכוונת", אמר בלאק והרים את הידיים להראות שאין לו שום כוונה רעה.
"מה, זאת אמורה להיות סוג של בדיחה? אתה וההומור הדפוק שלך? הייתי צריכה להרוג אותך בפעם הראשונה שנפגשנו!"
"כבר נפגשנו?" שאל בלאק בבלבול.
"זארה מספיק, אני לא יודע מי את חושבת שזה, אבל זה לא הוא, בלאק נמצא איתנו מהרגע שהתעוררנו", אמר ריי ולקח את החרב בעדינות מידה והחזיר אותה לנרתיק שלה.
"טוב, אני בטוח שיש לנו הרבה על מה לדבר אבל בואו לא נעשה את זה פה. יש חיילים בדרך לכאן", אמר בלאק והתחיל ללכת.
לאיוס היה צריך עזרה, הוא התנהג כאילו כבר אין לו סיבה לחיות. בסופו של דבר הם הגיעו למסדרון, בלאק עמד באמצע המסדרון ואז לחץ על מקום בקיר, המקום נלחץ כמו כפתור ואז דלת נסתרת נפתחה. כולם נכנסו פנימה ומצאו חדר בינוני בגודלו, עם ארון.
"טוב, עכשיו אחרי שכולנו הגענו לכאן, אפשר לדבר על מה שאתם רוצים", אמר בלאק בניסיון להרגיע את האווירה.
"שאני מסתכלת עליך עכשיו, אתה באמת נראה טיפה שונה, גם יותר גבוה", אמרה זארה.
"אני חושב שלא הכרנו רשמית, מי את בדיוק?" שאל בלאק, נראה שגם אלה לא בדיוק זיהתה אותה.
"אני זארה אורורה, אני עוזרת לליגה משורותיו של צוות אימפריום, ואתה נראה בדיוק כמו הבן של מנהיג הצוות שלנו".
= = = = =
"מה זאת אומרת?", שאל בלאק בחוסר הבנה.
"אתה נראה בדיוק כמו שהבן של הראש נראה, אולי כמה דברים שונים. הוא לבקן, אתה לא, ואתה גם יותר גבוה ממנו, גם אין לך את המבט המת וחסר הרגשות שלו בעיניים", אמרה זארה בקול חושב.
"אבל איך זה יכול להיות שאני דומה לו כל כך?"
"טוב, אמרתם שבאתם מהבסיס בשממה, נכון? יש שמועות שעורכים שם ניסויים לשיבוטים", אמרה זארה.
"אז אני… שיבוט?" שאל בלאק בקול לא מאמין.
"אני לא יכולה לחשוב על שום הסבר אחר, אולי הם רצו ליצור אחד טוב יותר אבל זה לא בדיוק הלך", אמרה זארה בחוסר ידע.
בלאק הלך לצד לחשוב לעצמו רגע וחזר אחרי כמה דקות, "טוב זה לא משנה מה אני, מה שמשנה זה איך אנחנו יוצאים מכאן. אני חושב שכדאי שנוציא את הפוקימונים שלנו, כדי לבדוק עד כמה הנזק שלהם גרוע. אלה, בליסי שלך יכולה לרפא חלק מהם?"
"אפשר לנסות", אמרה אלה בקול נחוש.
כולם הוציאו את הפוקדורים שלהם, אפילו לאיוס.
אחרי כמה דקות שבהם בלאק בדק את הפוקימונים הוא פתאום שאל, "רגע לאיוס… איפה אלקטבייר?"
לאיוס בהה באוויר כמה שניות לפני שאמר "אלקטבייר כבר לא… כבר לא איתנו…", אמר והסתגר בשתיקה שלו מחדש.
כולם עמדו שם כמה שניות ועיכלו את החדשות, שאלקטבייר כבר לא יחזור.
אלה הייתה הראשונה שרצה לחבק את לאיוס, "אני כל כך מצטערת לאיוס, אם רק היינו מגיעים מוקדם יותר", אמרה והתחילה לבכות, אלה הרגישה רחמים על לאיוס.
"אל תבכי אלה, זאת לא אשמתך", אמר לאיוס בקול חסר רגש, "היחידים שאשמים הם צוות אימפריום, ואני אדאג להעלים אותם מהעולם הזה".
"לאיוס לא! אתה חייב להתגבר על זה! אסור לך לתת לכעס ולנקמה להפוך אותך לאדם כזה!" אמרה לו אלה בלהט.
"למה לא? צוות אימפריום עושה מה שבא לו, הורג מי שבא לו, את באמת חושבת שצריך לשים עליהם?" התערבה זארה.
"אנחנו לא כמוהם!"
"זה שאנחנו לא כמוהם לא אומר שאנחנו צריכים להשאיר אותם בחיים! לחסל את האנשים הרקובים המסדר הזה לא יעשה שום דבר רע", אמרה זארה.
"אנשים רקובים…? על איזה אנשים רקובים עד מדברת? אני עומד להרוג את כולם, בלי יוצא מן הכלל", אמר לאיוס בקול חסר רגשות.
לפתע הופיע עיגול כחול באמצע החדר, אור כחול זהר לפתע ויצא ממנו אדם שלובש גלימה כחולה, במבט קצר אלה ראתה שזה לא אדם, אלא שלד.
היא צעקה כשריי השתיק אותה, "זה בסדר אלה, הוא לא יעשה לנו כלום", אמר כאילו הוא בטוח בזה במאת האחוזים.
"הרשו לי להציג את עצמי, שמי הוא סאנס, כרגע לא משנה מה אני בדיוק, העיקר שתדעו שאני מעוניין לעזור לכם לברוח, אני כאן כדי… להושיט כתף", זאת כנראה הייתה אמורה להיות בדיחה, אבל את אלה היא לא הצחיק.
"אה אז אנחנו פשוט אמורים להאמין לשלד מדבר?" שאלה אמה, "כאילו אימהות לא תמיד אומרות: 'אל תקשיב לשלדים מדברים עם עיניים זוהרות שמספרים בדיחות גרועות'?"
"בדיחות גרועות?" שאל סאנס בהתגוננות, "ריי, לא אמרת לי שיהיה כל כך קשה לכתוף מהם צחוק", אמר וצחקק לעצמו, ריי גלגל עיניים ופנה לאמה.
"אמה, הוא האחד שהוציא אותי מהמצב שהייתי שרוי בו", אמר ריי.
אמה השתתקה והסתכלה על האחד ששמו התגלה כסאנס במבט מחודש.
"אתה קשור אולי לפיראס?" שאלה זארה.
"אני ופיראס… בואי רק נגיד שיש לנו עבר משותף", אמר ולא הוסיף.
"טוב אז למה בעצם אתה כאן?" שאל בלאק וגרם לסאנס לצחוק, "למה אני בעצם כאן, בדיחה טובה. אחרי שתנוחו אני אקח אתכם ליציאה, אני יכול לפתוח לכם אותה בלי בעיה, אבל הדרך יכולה להיות קשה לכן כדאי שתנוחו", אמר והסתכל על כולם, מבטו נעצר על לאיוס. הוא התקרב אליו בזהירות.
"אני משתתף בצערך", אמר בקול עצוב.
"תשתתף בצערם של צוות אימפריום אחרי שאני אשמיד חצי מהם", אמר בקול קר.
"זה לא יחזיר אותו".
"זה יגרום לזה שהדבר לא יקרה שוב".
"שנינו יודעים שזאת לא הסיבה, אם אתה רוצה נקמה. לפחות תודה בזה. אף אחד לא אוהב אנשים צבועים. פשוט… פשוט תחשוב על זה לפני שאתה שם לעצמך מטרות", אמר לו סאנס והניח יד על הכתף שלו לרגע.
אחרי שבליסי ריפאה את כולם, הם הוציאו שמיכות מהארון שהיה בחדר והלכו לישון, מתכוננים לבריחה שלהם, וכמו תמיד, האור נכבה בעצמו.
= = = = =
זארה
'לא הצלחתי להירדם, חשבתי על אירועי היום, מי היה מאמין שרק היום הגענו לכאן מאימפריום פלאס. סאנס נעלם אחרי כמה זמן, הוא אמר שיש לו עוד כמה דברים לארגן, שמעתי את כולם נושמים נשימות עמוקות, את כולם חוץ מאחד, לאיוס. התקרבתי אליו וראיתי שהעיניים שלו פקוחות, מסתכלות למעלה. לא ידעתי למה אבל רציתי לנחם אותו, אולי מפני שגם לי היה פוקימון שמת פעם? לא ידעתי, אבל הנחתי את כף ידי על כף ידו. היינו ככה כמה דקות, רציתי לקום כשבדיוק לאיוס התחיל לדבר.
"את יודעת… תמיד היה לי חלום שאני אוכל להיות החזק ביותר, חלמתי שאוכל לנצח כל אחד בעזרת הפוקימונים שלי, ואלקטבייר היה חלק מהחלומות האלה… כנראה לעולם לא אוכל להגשים אותם", אמר בקול מרוקן מרגשות.
"אל תדבר ככה, אתה עדיין יכול לברוח! אני בטוחה שתהיה מאמן אדיר בעולם בחוץ! יש לך כישרון לאיוס!" אמרתי בלהט, לא ידעתי מה נכנס בי, אבל הרגשתי צורך להגן עליו מהביקורת של עצמו.
"אני לא מצליח להגן על פוקימון אחד… איך אני אמור להיות הכי חזק…?" שאל.
"הפוקימון שלך ראה את הפוטנציאל שלך! הוא ידע שאתה יכול להיות הכי חזק! הוא הקריב את עצמו בגלל האמונה שלו בך! אל תאכזב אותו". הוא ישב בשקט כמה דקות.
"זארה?" שאל לפתע.
"כן?"
"אני יכול לנשק אותך?"
לא ידעתי מה לענות, אבל אז חשבתי על איך שנישקתי את ראיין, אם אני יכולה לנשק אותו, אז אני יכולה לנשק כל אחד.
"כן, אתה יכול", עניתי, כאילו זה לא עניין גדול מבחינתי.
הוא אפילו לא חיכה שאני אסיים את המשפט וכבר הצמיד את השפתיים שלו לשלי. לא ידעתי שזה אפשרי להעביר רגשות דרך נשיקה, הצלחתי לטעום את העצבות שלו, להרגיש את האבל שלו, הרגשתי כל רגש ורגש שהוא הרגיש באותו הרגע.
אחרי כמה דקות בהן התנשקנו נשיקה מלאה בעצבות היא שאל, "זארה, תוכלי להישאר איתי ללילה?"
לא יכלתי לסרב לו, וככה המשכנו לנו, ערים אל תוך הלילה, כשאני מנסה להמעיט את האבל שחש.