קמתי בבוקר ומצאתי פתק חדש שם, הרגשתי מוטרדת מזה שנכנסו אליי לחדר באמצע הלילה, אבל התעלמתי מההרגשה, והתחלתי לקרוא:
אם את יודעת ואם לא, יש חבורה של נערים שמנסה לברוח כרגע, המטרה שלך היא לעזור להם ולברוח איתם. בעוד כמה שבועות הם יופיעו בבסיס עם קסם שיגור של מי מטעמנו. את צריכה לכוון אותם ליציאה. כל שאר הפרטים כמו לאן ישוגרו ומתי יפורטו בהמשך. תלמדי את המפקדה עד לצורה מדויקת.
הרגשתי מלאת חיים, סוף סוף היה לי משהו שמקרב אותי למטרה שלי.
התחלתי להסתובב לי בבסיס, כאילו מטיילת לי, אבל בעצם שיננתי כל פנייה שעברתי.
לצערי ראיין הופיע פתאום. "זארה", קרא לעברי.
שקלתי להתעלם ממנו אבל לבסוף הסתובבתי אליו עם חיוך מזויף. "ראיין, מה קורה?", שאלתי בנימוס.
"אני צריך שתבואי איתי רגע", אמר והלך לכיוון מסוים, לא היו לי כל כך הרבה ברירות, והלכתי אחריו. שנינו נכנסנו לחדר, הוא היה ריק למעט מיטה שהייתה שם. ראיין הצמיד אותי לקיר ונישק אותי בעוצמה, ניסיתי לעצור אותו אבל הוא היה חזק ממני, הוא הפסיק אחרי כמה שניות.
"מצטער… לא הצלחתי לשלוט בעצמי…" אמר כאילו הוא לא רגיל להיות במצב הזה שהוא משתוקק למשהו בלי יכולת להתנגד.
החלטתי להשתמש בזה לטובתי. "מה קרה?", שאלתי בקול מרגיע.
"אני מרגיש ריק, אני כבר לא מרגיש אותו הדבר. הפסקתי להשיג הנאה מהדברים הקטנים ששימחו אותי פעם. את יודעת… פעם תפסתי חייל ועיניתי אותו סתם ככה, לכיף. כשהייתי צעיר זה היה כיף, אבל לאט לאט ההנאה הזאת נעלמה. כאילו הרגשות שלי הלכו עם הצרחות של האדם הזה".
הרגשתי שאני עומדת להקיא כשנגעתי בו, איך ראש של בן אדם יכול להיות מעוות כל כך?
"ולמה אתה מספר את זה לי?"
הוא לפתע תפס אותי וחנק אותי, זורק אותי על המיטה.
"את יודעת… אמא שלי, היא לא נהרגה על ידי הליגה, אני הרגתי אותה, במו ידיי. זה הכניס לי קצת אושר לחיים, אבל זה היה לזמן קצר, הרגשתי מרוקן כל כך מהר. אחי היה הבא בתור שניסיתי, אבל הוא היה חזק מדי בשביל עינויים, אז פשוט נפטרתי ממנו. את חושבת שאם אני אהרוג אותך, ההתרגשות הזאת אי פעם תחזור?" הוא שאל כאילו מדובר במזג האוויר כשאני משוועת לאוויר, שורטת את היד שלו.
הוא בסוף עזב אותי, משאיר אותי להשתעל על המיטה.
"אני מניח שנצטרך לחכות עם זה, לעת עתה", אמר ויצא מהחדר.
יצאתי משם ורצתי הכי מהר שיכלתי, לא ידעתי למה, אבל פשוט רצתי. בסופו של דבר הגעתי למעלית ועליתי אל אייר. נכנסתי אליו למשרד, הוא היה שם, יושב על השולחן ומתייק כמה דברים.
"אין לך עובדים בשביל זה?" שאלתי אותו.
"מה את רוצה זארה…?" שאל בקול לאה ועייף.
"מה זה המקום הדפוק זה? האדיוט הזה קודם מנסה לפתות אותי, ואחר כך לרצוח אותי! כולם כאן רבים עם כולם! אתם משוגעים! כולכם! מי היה מאמין שהאדמינים המהוללים שלנו משוגעים ורוצים להרוג אחד את השני?", איבדתי כל מעצור, נמאס לי מהכל.
אייר פשוט הסתכל עליי במבט עצוב.
"זארה, כשתגדלי את תביני שלא הכל זה לנסות לברוח ממקומות", השתתקתי, עד היום הוא לא אמר את זה במפורש.
"קרלוס הוא חבר שלי, אם אני אשאיר אותו עם האחרים הם כנראה יהרגו אותו. המריבות שלנו הן לא על דברים טיפשיים, הם על דברים שגורל העולם נשען עליהם. ראיין אף פעם לא קיבל 'לא' בחיים שלו, הדבר היחיד שאדם יתנגד אליו זה כאב, זה למה הוא אוהב את זה כל כך. הוא רוצה את הדברים שהוא לא יכול להשיג. את הדבר הזה, כל עוד לא תתמסרי אליו, הוא לא יהרוג אותך, עכשיו קחי את זה ולכן מפה", אמר והביא לה גליל מגולגל.
"מה זה?" שאלתי.
"זאת מפה של הבסיס. יחסוך לך להיתקל בראיין שוב".
רצתי אליו וחיבקתי אותו, אני לא יודעת באיזה צד הוא, בצד של הליגה או של צוות אימפריום, אבל ידעתי שהוא תמיד יהיה בצד שלי. יצאתי מהחדר שמחה וירדתי וחדר השינה שלי בשמחה. במשך כמה שבועות נשארתי בחדר שלי, שיננתי את המפה עד שזכרתי אותה בעל פה מכל הכיוונים, ואירגנתי לעצמי תיק לבריחה.
עכשיו כל מה שנשאר זה לחכות.