מאיר ופרנצ'סקה התקדמו שבועות רבים לעבר הקוטב הצפוני. הקור ששרר שם היה בלתי נסבל. הם כבר לא יכלו להתקדם ברכיבה או בכל דרך אחרת ולכן הם צעדו את הדרך אל המטרה שלהם. מדי כמה שעות היו עוצרים למחנה, מדליקים אש באמצעות ארקניין, בונים מחסה באמצעות קרן הקרח של ופוריאון, ופילסו את דרכם באמצעות אגיסלאש שכבר התחיל להקשיב למאמן שלו.
באמצע הדרך הם שמעו צליל חלש בוקע מתוך התיק. מאיר הודיע את הפוקידע והדליק אותו. נותר בו עוד אחוז אחד של סוללה. "יש לך פוקימון חשמל שיכול לטעון את זה?" הוא שאל את פרנצ'סקה והיא ענתה לו בשלילה. הוא העביר את האצבע על המסך וראה 163 התראות. יהיה עליו לבחור בחכמה מה הוא רוצה לבדוק, משום שכל שנייה הפוקידע שלו עשוי להיכבות. הוא ראה הודעות מהסוכנת ח', מסבא שלו, ועוד התראה מחדשות וואלה הישראליות.
הוא לחץ על ההודעה מסבא שלו וזו הוצגה על המסך – "כשתקרא את זה, בטח תהיה עמוק בתוך החרא של הקוטב הצפוני. אל תשכח למה שלחתי אותך לשם! עליך למצוא את הפוקימון האגדי קיורם ולגלות מה קרה לאבא שלך, ולמה הוא עזב את הבת שלי לבדה בחיים האלה. יימח שמו לעד. אני ביקרתי את מנהיג אל-קעידה ובוא נגיד שהוא לא יטריד אותך יותר. אגב, חבר שלך ג'יימי ביקר במעבדה שלי בזמן שעשיתי סידורים. הוא השאיר לי פתק ואמר שהוא חבר מאוד טוב שלך. הוא גם השאיר לי את הפוקימון מגנזון. הוא כתב שזה ישרת אותי נאמנה. לא יודע למה הוא התכוון. החיילים של אל-קעידה זיינו לו את הצורה והוא מקולקל. אולי בהזדמנות אתקן אותו."
הטלפון נכבה.
לבסוף, כשהגיעו למקום חפצם, נעמדו מול רכס הרים ענקי מכוסה בשלג, על פניו עוד הר סתמי, אך במבט שני יכלו להבחין בפתח של מערה שנגמר בדיוק איפה שרגליהם דרכו. פרנצ'סקה שיערה שהשער הוא בטח עצום, אבל על מנת להגיע אליו יהיה עליהם לחפור לפחות 120 מטר באדמה הקפואה. מאיר הוציא את כל הפוקימונים שלו והתחיל להורות להם פקודות. הוא ניסה שארקניין ישרוף את האש עם הלהביור שלו, לאחר מכן הוא ניסה שופוריאון תשתמש בצלילה, ולבסוף הוא אמר לאגיסלאש להשתמש בחפירה, אבל אף אחת מהשיטות האלה לא עזרה.
"אני לא יודעת מה לעשות", התוודתה פרנצ'סקה.
"גם אני לא".
"חשבתי שזה יהיה קל יותר", היא המשיכה.
"גם אני".
"לא אמרת שאבא שלך מצא את הפוקימון הזה?"
"תגידי, מה את רוצה ממני?" הוא התפרץ עליה בכעס.
"חשבתי שיש לך תוכנית סדורה יותר".
"הו, סלחי לי הוד מעלתך, שאין לי תוכנית סדו-רה יותר", הוא לגלג לאופן שבה היא דיברה.
הם התחילו לריב ומהר מאוד הם עברו לצעקות.
"אתה בן זונה אמיתי. לא רק שלא איכפת לך ממני, אתה גם מקלל אותי?"
"מי קילל אותך?" שאל מאיר, "רק אמרתי שאם את כל כך חכמה, איך זה שאת לא יודעת שאת שיבוט?"
פרנצ'סקה פתחה את פיה לקלל אותו בחזרה ולפתע נשמע צליל עמוק ורחוק.
שניהם סתמו את פיהם והסתכלו לעבר רכס ההרים.
הצליל היה מאוד עמום ומאוד מרוחק, אבל הוא נשמע שוב, ושוב, והפעם בתדירות גבוהה יותר, ובעוצמה חזקה יותר ובפעם הבאה שהוא נשמע, זה היה נשמע כאילו הוא בוקע מתוך בטן ענקית שנמצאת ממש מתחתיהם. ולפני שמאיר ופרנצ'סקה ידעו מה קורה, האדמה שמתחתיהן נפערה והם נפלו לתוך תהום ענקית, הנפילה הייתה מהירה, קפואה וארוכה. הם נפלו במשך 5 דקות שלמות במהירות שיא עד שלבסוף נפלו לתוך מים קפואים ואז נמשו מהמים באמצעות כוח אדיר שמשך אותם מעל פני הים. הם השתעלו, ניערו את ראשיהם ותפסו בדבר הראשון שנקרה בדרכיכם ואז הכל התייצב. הם שטו במעין גוף מים רגוע וחמים, כשהם נישאים על גוף כחול ענקי. מאיר ופרנצ'סקה מיהרו להדליק את הפוקידע שלהם, אבל הם לא נדלקו. לפתע, אור אדום בקע מהגוף הכחול וצייר פסיפס סביבם. האור האיר את הקירות של המערה שבה הם שחו. מאיר ופרנצ'סקה לא ידעו איפה הם, או לאן הם נסחפים, אבל בתת מודע שלהם הם הבינו שכרגע הם ניצלו ממוות.
אחרי כמה שעות נשמעו שוב הצלילים העמומים והרחוקים, והפעם הם בקעו מהגוף שנשא אותם על פני המים. מאיר נגע עם האצבע שלו בגוף והרגיש חום. פרנצ'סקה הוציאה את הכפפות שלה, הורידה את האוזן שלה לגוף וניסתה להקשיב. אחרי כמה רגעים עיניה נפערו בפחד. "זה קיוגר".
"מה?" שאל מאיר.
"אנחנו על קיוגר". היא חזרה על עצמה.
"קיוגר?! כאילו קיוגר? הפוקימון?"
"כן", היא אמרה וחיכתה שגם הוא יבין את המשמעות.
"מה, למה יש לך מבט כזה על הפנים?" הוא שאל בפחד.
"החלום שלך, טיפשון".
מאיר חשב לכמה רגעים, הסתכל על פרנצ'סקה, עבר להסתכל על קיוגר, ואז ירד לו האסימון.
"אהההה" הוא אמר וקפץ ממקומו. "מה נעשה?"
"אני לא יודעת, אבל אם החלום שלך עומד להתגשם, זה אומר שכל רגע אנחנו צפויים לפגוש את…"
"רגע, רגע, רגע, רגע, רגע", אמר מאיר במהירות וניסה לסדר את המחשבות שלו. "הסיכוי שהחלום שלי יתגשם הוא אחד למיליון. בשום תרחיש בחלום שלי לא ראיתי את המערה הזו, קיוגר אומנם פה, אבל הוא משיט את כל מה שמגיע למקום. אולי גם אבא שלי שט עליו כשהוא הגיע לפה. זה לא אומר שאת הולכת ליפול וזה בהחלט לא אומר שאת הולכת למות".
"היי, כדור הארץ למאיר, זה כבר קורה". צווחה פרנצ'סקה בשקט.
"לא, זה לא!" הוא התווכח איתה.
"איך לא? תסביר לי כאן ועכשיו איך לא".
"כי… כי… כי בחלום אנחנו בכלל מתנשקים…" הוא אמר ולפתע הבין שזה נכון ואז נרגע.
וכשהוא נרגע, גם היא נרגעה. "כן, אנחנו לא מתנשקים, אנחנו בכלל רבים".
"בטח", הוא צחק בהקלה, "מי רוצה בכלל להתנשק איתך?" הוא התלוצץ.
היא צחקה.
"בואי נעשה שלא נתנשק כל עוד אנחנו על קיוגר", הוא אמר לה.
"מוסכם", היא הסכימה.
אחרי שעה של נסיעה ממושכת על גבו של קיוגר, הם כבר ישבו מכורבלים זה לצד זה, מחבקים אחד את השני, מסתכלים קדימה, ומחכים שמשהו יקרה.
"את יודעת, אני מצטער שהתנהגתי ככה", מאיר אמר לבסוף.
"זה בסדר, גם אני יכולה להיות כלבה לפעמים, אצלינו זה רץ במשפחה".
"אז אנחנו שולם?"
"כן".
הם התקרבו אחד לשני והתנשקו.