גיל 10 היה אמור להיות מרגש עבור מאיר הצעיר, אבל אם שמו העיד על משהו, זה שחייו היו הכל מלבד מאירים. בגיל 3 אמו בישרה לו שאביו יצא על מנת למצוא את הפוקימון האגדי קיורם והוא טרם חזר. בגיל 7 אימו לקתה במחלת מילטנק המשוגעת ומתה לאחר חצי שנה של סבל ויגון. אחותו ברחה מהבית. השמועה מספרת שמשמרות המהפכה של צוות רוקט גייסו אותה. וכך הוא גדל תחת זרועו הנטויה של סבו, פרופסור פרי, שלא בחל בחינוך תחת חגורת הברזל הישנה. פעמים רבות חשב מאיר על היום הזה, מה הוא צופן עבורו, והאם זו תהיה ההזדמנות לחיים חדשים.
אבל מזלו לא שפר עליו גם ביום חלוקת הפוקימונים. כאשר כל שאר הילדים שהגיעו לגיל 10 התייצבו בכיכר המרכזית במיטב בגדיהם, מאיר היתום עמד שם עם בגדים בלויים, ישנים וקרועים שלקח מארון הבגדים של אביו הנעדר. כל שאר הילדים קיבלו מתנות ונשיקות מהאימהות שלהם ואילו מאיר נאלץ להסתכל על פניו החרושים של סבו, בזמן שזה נתן לו מכה על לחיו, ואמר לו – "שלא תעז לאחר לחלוקת הפוקימונים השנתית, אני סומך עליך".
את הדרך למעבדה עשה מאיר בחוסר חשק, הוא כבר ידע שאת ההחלטה הראשונה בחייו הוא לא יעשה. סבו הודיע לו מבעוד מועד שלא ייתן לו לבחור את הפוקימון המועדף עליו, ולכן בחר עבורו. מאיר התקדם למעבדה וחשב שאולי הוא ימצא את הפוקימון שהוא באמת רוצה במהלך המסע, ואולי הוא ימות מתאונת טאורוסים מחרידה. בכל מקרה, כל גורל שחשב עליו התאים לו בשלב הזה.
כשהגיע למעבדה, סבו פתח את הדלת והביט בו במבט בוחן. מאיר שנא את המבט הזה בכל מאודו. זה היה כאילו סבו סוקר אותו, ומעביר עליו ביקורת בו בזמן. לאחר מכן, הוא נתן לו להיכנס למעבדה וכשמאיר ניגש לשולחן הפוקדורים, סבו אמר לו – "לא ילד, אתה בא איתי למחסן". חושיו של מאיר נדלקו, כנראה שסבו רוצה "לפנק" אותו עם עוד סדרה של הלקאות עם החגורה, כך שיהיה מוכן לדרך. אבל החגורה לא הייתה שם. גם לא פוקדורים. סבו התיישב על גדם עץ והורה לנכדו לשבת מולו. הוא התנשף, עצם עיניו ואז אמר – "אמך הייתה אשה טובה, היא החזיקה את הבית שלכם, מעולם לא אהבתי את ההחלטות שלה, אבל לא יכולתי לעמוד בדרכה. במיוחד עם המפסידן הזה שהיא התחתנה איתו וברח לה לאחר כמה שנים של נישואים. אבל אלה הם החיים ואסור לבכות על חלב-מומו שנשפך".
הוא עצר לכמה רגעים ואז המשיך – "אני רוצה שאתה תצא למסע… קצת שונה משל אחרים. אני יודע שאתה רק בן 10, אבל אתה מחושל הרבה יותר מכל שאר ילדי השכונה. אני דאגתי לזה באופן אישי", אמר ונימה של גאווה נשמעה בקולו. "אני רוצה שתקח את הפוקימון הזה ותצא צפונה".
"לצפון? אתה מתכוון למטולה?"
הסבא צחק והשתעל. זו הייתה הפעם הראשונה שמאיר שמע את סבו צוחק. "לא, לא לצפון הארץ, טיפש! אני רוצה שתלך לצפון כדור הארץ. דאגתי לך לפוקימון שישמור עליך מוגן וחמים. יש לי משימה אחרת בשבילך".
"באיזו משימה מדובר, אדוני?"
"אני רוצה שתלך אחר העקבות של אביך המפסידן".
"אבל… אמרת שאבא מת, לא?"
"הכוונה היא שתלך אחר העקבות שלו לפני שהוא מת".
"מה הכוונה?", מאיר שאל.
"אתה לא הולך לאסוף תגים ולא הולך להילחם במנהיגי מכון. לפחות זו לא הכוונה המקורית שלי. אני רוצה שתלך ותנסה להתחקות אחרי הפוקימון האגדי קיורם במטרה לנסות ולראות מה עלה בגורל אבא שלך".
"אבל אתה שנאת אותו".
"אל תתחצף אלי, ילד", שאג הסבא והעיף סטירה מצלצלת עם הגב של היד לעבר פניו של מאיר.
"אני מצטער… אדוני", אמר מאיר וליטף את לחיו הפצועה.
"אני רוצה לדעת בוודאות מה קרה לאבא שלך, והרמז היחידי שיש לנו זה שהוא הלך למצוא את קיורם. אתה תנסה למצוא את קיורם, ועל הדרך תביא את התשובות בנוגע למה שקרה לאבא שלך".
"אבל אדוני, אני רק בן 10".
"אני יודע, חישבתי את הכל. כשתגיע לשם כבר תהיה אדם בוגר. אני לא רוצה שתטוס במטוס, אמצעי תחבורה זה הוא רשמי מדי. אתה תצא לדרך, תתגנב, תשקר, תעשה את כל מה שצריך כדי להגיע לקוטב הצפוני וכשתגיע לשם, כבר יעברו ויחלפו הרבה מעבר ל5 שנים, אז אני מאמין שכבר אז תסתדר עם התפקיד הקטן שאני מטיל עליך פה".
"אוקי", אמר מאיר בספק כשהבעת פניו לא מותירה שום ספק בנוגע לכישלון המשימה.
"עוד משהו?" שאל הסבא וחיכך את ידיו במהירות.
"לא, אצא מיד לדרך".
כשיצא מהדלת, נשא עליו את תיק הנסיעות שסבו ארז לו, והתקדם בין כל הילדים שצעקו, צחקו והתלהבו לצאת למסע הפוקימונים שלהם. חלקם ערכו השוואה בין הפוקימונים שלהם. מאיר פילס את דרכו ביניהם, והרגיש כמו זר בארץ זרה.
לפתע ילד אחד פנה אליו, ושאל אותו – "אז איזה פוקימון אתה קיבלת?" היה זה רון פיל מהכיתה המקבילה. הוא קיבל את הפוקימון מגבי ונראה מאוד מרוצה מעצמו, על אף גוש המוחטה שנתלה מאפו באותו רגע.
"אני… אני לא ממש יודע".
"אז בוא תפתח את הפוקדור ותראה".
מאיר שלף את הכדור מתוך התיק, הסתכל עליו למשך כמה שניות ואז מלמל בלחש: "צא פוקימון". גל של אינפרה אדום בקע מתוך הפוקדור הנפתח ויצור ענקי הגיח משם, הוא נעמד במרכז ההמון, ניער את ראשו מלא הפרווה, הסתכל מסביב, פתח את פיו ושאג בקול רם שהבהיל את כולם.