יום 407
זה כבר שבועיים שלמים מאז שראיתי לאחרונה את השמש. נדמה שזיהום תקף את ריאותיי והשאיר אותי חסר כל, אפילו כשמדובר בעבודות הכי בזויות שלי. היו זמנים שבהם ידעתי שאני יכול להיות מזומן לרגע בשביל להדליק אש, לפתור פאזל או אפילו לחמם את ארוחתו הקרה של הבעלים שלי, שמעולם לא חשב להתחלק איתי בה, אבל עכשיו, גם זה לא. כשאני מנסה לזמן אש מתוך הבטן שלי, לא נוצר כלום אלא ערימה מאובקת ומדממת של פיח. אני יכול להרגיש שהזמן שלי נגמר, ובכל זה, ידעתי רק סבל ופחד מידיו של הילד האנושי, אני לא שומר טינה על הגורל שלי.
במחשבה שנייה, כן, אני כן.
צ'רמנדר.