יום 368
היום, הבטן שלי התחילה להתכווץ למראה יריבי החשמלי – פיקאצ'ו. אני לא יכול להבין כיצד העכברוש הצהוב הזה יכול להתהלך מתחת לחופת השמיים בזמן שאני מוחזק בכדור טניס שצבוע אדום ולבן. הוא יכול לחזות בזריחת הירח ולהרגיש את חילוף העונות, בזמן שאני כלוא בתוך הזכוכית הגעשית הקטנה והבלתי נסבלת הזו, כאשר אני מוכרח בעל כורחי לשבת בתוך הזוהמה של עצמי. הבוגד הנטען הזה מצא חיבה בעיני הרודן שלנו שטרם הגיע לגיל הבגרות המינית על ידי כך שהוא מכר את חבריו בהרף של שנייה לעבדות נצחית, ויום אחד הוא ישלם על כל החטאים הללו. יום אחד, השאגה המעונה שלי תפיץ את ההד באוזניו בזמן שהאור ידעך מעיניו הגדולות יתר על המידה בהשוואה לגופו.
בתור הערת שוליים, אני כבר לא יכול לזכור את קולה של אמי.
צ'רמנדר.