יום 342
היום שוחררתי מבית המאסר שהאדון העליון מכנה "מרכז פוקימונים". ואכן, בכל עיר שהגענו אליה יש ביתן עמוס אנשים שבו אישה מחזירה את אבריי למקום בעודה לבושה בבגדי פטיש של אחות. כאשר אני מסתכל מהחלון, אני יכול לראות את מכון הפוקימונים מתנוסס במערב, ואני לא יכול שלא לחשוב על תשתית הדיכוי הזו שמשגשגת בזמן שראותיי נכשלות לתפקד. ועדיין, אני חייב לקחת את הזמן ולספור את הדברים הטובים בחיי. לדוגמה, היום אני קיבלתי משהו לשתות. זה היה טעים. הרגע הקצר הזה של הנאה שבו שתיתי מים לא התארך יתר על מידה; מסתבר, שלאחר כל מסכת ההתעללויות, הפכתי לחירש באוזן אחת.
אני צריך לכעוס, אבל בעולם כמו שלי, איזו מוסיקה אני יכול לשמוע?
צ'רמנדר.