"זה לא הולך להיות לך כזה קל!" קרא אוניקס העשוי מקריסטל. הוא זינק לעברי, וחבט בראשי. עפתי אחורה, והוא נעמד על האבני הקריסטל החתוכות שנשרו מזנבו. לפתע, אבני הקריסטל נדבקו לגופו. אוניקס התמתח קצת, ונעמד על זנבו. "אם אתה באמת רוצה להרוג אותי, זאת לא הדרך".
התעצבנתי על מה שאמר. "לא כדאי לך להתגרות בי…" אמרתי, "לא כשאני במצב הזה!"
"בוא נראה אותך, צוציק!" קרא אוניקס בטון מתגרה, וחבט בי שוב בעזרת זנבו. נתקלתי באחד מעמודי השיש שהיו במקדש, והקוצים שהיו מאחורי גבי תקעו אותי עליו. "נראה שיש כמה חסרונות בך, נכון?" אמר אוניקס, והתקרב אליי.
אוניקס נעמד מעליי. "אני לא עומד לרחם עליך…" הוא אמר, "אני אכתוש אותך בעזרת זנבי, ואכין ממך ארוחה. כך אוכל לייצר עוד מהיצורים הקטנים שמתקיפים את חבריך". הוא צחק ברשעות, ופער את לסתו. הוא שאג ברשעות, וזינק עליי.
עצמתי את עיני בחזקה, 'זה נגמר', חשבתי לעצמי. 'אני לא אוכל להגן יותר על בלוסום. אני לא אוכל לנצח במשימות של אמבואר. אני לא אוכל לעשות יותר כלום. רק רגע… איך אני חושב כל כך הרבה זמן?' פקחתי את עיני, ופערתי את פי בתדהמה. מולי, אוניקס היה קשור בצמחיה של בלוסום.
"זה לא יעזור להילחם לבד!" היא קראה לעברי, "הצלתי אותך הפעם, אבל זה לא היה קל! הוא עומד להשתחרר! אנחנו חייבים לעבוד ביחד! עכשיו תתנתק מהעמוד ותעזור לי!"
"אני כאן לידך, את יודעת…" אמר אוניקס, ושאג בזעם. חשבתי לרגע על תכנית.
"תנסי לעכב אותו עוד קצת!" קראתי. התחלתי להריץ את גלגלי המוח שלי.
'אני יודע!' חשבתי לעצמי לאחר כמה שניות מחשבה. "בלוסום! תנסי לעכב אותו!"
"לכמה זמן?" שאלה בלוסום בלחץ, בעודה מתאמצת לשאת את משקל גופו הכבד של אוניקס בענפיה. "אני לא חושבת שאוכל להחזיק אותו עוד הרבה!" אוניקס התפתל בין ענפיה, חיפש נקודת חולשה להיאחז בה.
"רק עוד קצת!" קראתי. התאמצתי לנתק את גבי מעמוד השיש הישן. דחפתי את גופי כלפי חוץ, אך ללא הועיל. העמוד נשאר דבוק לגבי, וכוחי הגדול לא עזר לי לצאת החוצה. 'אם אני לא יכול להוציא, אני אכניס!' חשבתי לעצמי, והכנסתי את הקוצים שעל גבי אל תוך העמוד. המהלך הזה היה הרבה יותר יעיל, היות והקוצים נכנסו עמוק לתוך העמוד, ויצרו בו חורים גדולים ורציניים. ניתקתי את גופי מעמוד השיש בקלות.
"הוא עומד להשתחרר!" קראה בלוסום באנקה מאומצת. אוניקס נשך את אחד הענפים, ונראה שהדבר הזיק ישירות לבלוסום.
"רק עוד קצת!" קראתי. רצתי במהירות לעבר בלוסום, "תיישרי את הגוף שלו!" בלוסום פעלה לפי דבריי, אמנם בקושי, אך פעלה. אוניקס הפך לישר כעמוד ברזל. זינקתי לאוויר, ובכמה תנועות חדות, שיסעתי כל נקודת חיבור בין שני אבנים שהייתה לאוניקס. היצור הענק התפרק לגורמים, צווח בקול חלוש, ונדם. "נראה שהצלחנו!" קראתי בהתרגשות. "היית מעולה!" אמרתי לבלוסום. חיבקתי אותה בחזקה, ויכולתי להרגיש בדמעה זולגת מעינה.
"תודה על זה שחיזקת אותי", היא לחשה אליי. הענפים שהיו על האדמה נכנסו פנימה.
לפתע, שבריו של אוניקס החלו לזהור. אבני הקריסטל, שעד לפני רגע היו מנותקים לגמרי אחת מהשנייה, התחברו, אך הפעם, קצוות מחודדים יצאו מתוכם. אוניקס חזר לעצמו, אך גופו נראה שונה. גופו היה מהול בפלדה. מקצוות כל אחת מאבניו, יצאו חודים משוננים ועבים, ולסתו התחתונה התרחבה באופן ניכר. "לא היית צריך לעשות את זה…" אמר היצור, שכבר לא דמה לקודמו. "עכשיו הערת את כח השאדון…"
"מה זה כח השאדון?" שאלתי בסקרנות מהולה בפחד.
"כח עתיק יומין," ענה היצור, "שגורם ליצורים כמוני לשנות את צורתם".
"אני חושב שקוראים לזה התפתחות" אמרתי בלגלוג.
"לפי מה שאתם חושבים…" ענה היצור, "אבל כל הדיבורים האלו לא יעזרו נגד הצורה החדשה שלי… סטיליקס!!!". היצור זינק לעברי בפראות, ואילולא בלוסום שהגנה עליי מפני אותו מפלץ, כבר הייתי נגרס במלתעותיו. סטיליקס חבט בענפיה של בלוסום, שקשרו דווקא אותה בתוך עצמה, כמו סוג של אזניות שמסתבכות בתוך עצמם. לאחר שבלוסום יצאה מזירת האירוע בתור יצור פעיל בשעת הקרב, סטיליקס זינק לעברי במלוא העוצמה.
'זהו…' חשבתי לעצמי, 'אי אפשר שההצלה תחזור על עצמה…'. פקחתי את עיני, יכלתי לראות את מלתעותיו של סטיליקס כמעט ונוגעות בי, אך הוא נשאר במקומו, ללא מעש. "מה קרה?" שאלתי בחשש, "למה אתה כבר לא אוכל אותי?"
"אני לא… יכול…" ענה סטיליקס. בתחילה חשבתי שהוא מרחם עליי, אך כאשר שמתי לב לקצה זנבו, שהוחזק בידו היציבה של פלייגון, שעד לפני רגע גונן על עצמו מפני חבורה של סלעים מהלכים, הבנתי שאני מוגן.
"נצטרך לעבוד ביחד בקטע הזה", אמר פלייגון, "שחרר את בלוסום!" שיסעתי חלק מהענפים, אך כאשר שמעתי את זעקתה של בלוסום, הבנתי שהדבר מכאיב לה.
"אז כנראה נצטרך לעשות זאת בדרך הקשה…" אמרתי בייאוש, והתחלתי לפרום את הקשר המסובך אליו בלוסום נקלעה.
לאחר כמה ניסיונות כושלים, הסתכלתי לכיוון סטיליקס, ומה שראיתי הדהים אותי. בפעם הראשונה, כל חברי צוות עבדו בשיתוף פעולה מלא, ובהתאמה מושלמת, בקרב נגדו. "פשוט תשסע את החבלים" אמרה בלוסום בקול מיואש.
"אבל זה יכאיב לך!" קראתי בדאגה.
"יותר יכאיב לי לראות את חברי הצוות שלי מתים בקרב," אמרה בלוסום, "תעשה את זה! אני אשרוד!"
בלית ברירה שיסעתי את החבלים. צרחותיה של בלוסום גרמו לי להרגיש רע עם מה שאני עושה. "אין דרך אחרת?" שאלתי בקול רועד.
"לא!" קראה בלוסום בבכי, "אתה חייב לגמור עם זה, מהר!" הבכי שלה היה בכי אמיתי, ניכר היה שהיא מאוד סובלת.
"אני כל כך מצטער, בלוסום…" אמרתי בקול חלוש, עצמתי את עיני, ושיסעתי את הקשר האחרון. צרחתה של בלוסום פילחה את לבי. היא נפלה ארצה. התכופפתי אליה, החזקתי אותה בידיי, ולחשתי לה "את בסדר, אני מחזיק אותך".
"תודה…" ענתה בלוסום בקול חלוש, ועצמה את עיניה. בהתחלה פחדתי שהיא עברה מן העולם הזה, אך כששמעתי את פעימות ליבה, נרגעתי.
"קלפיירי!" קראתי לעבר קלפיירי, שישב לבד ושמר על האבן שלו.
"מה אתה צריך?" שאל קלפיירי, וסימן לי לגשת אליו.
"רק שתדע," אמר קלפיירי כשעמדתי לצידו, "כוחותיי לא יספיקו לי בשביל להרוג את היצור המפלצתי הזה".
"אבל אני צריך משהו אחר," אמרתי, "תוכל להחזיר את בלוסום למיטבה?"
"היא מתה??" שאל קלפיירי בחשש. "לא, אבל היא התעלפה מכאב" אמרתי.
"אם כך," אמר קלפיירי, "אני יכול לנסות לעשות משהו, נקווה שזה יספיק". קלפיירי הזיז את ידיו מצד לצד, ולפתע נקשרו סביבי ענפים עבים, ולא נתנו לי את האפשרות לזוז.
"מה קורה פה?" שאלתי בפחד, "מה אתה עושה?"
"אם תסכים," אמר קלפיירי, "אני יכול לנסות להעביר כוח ממך לבלוסום. אבל זה אומר שאתה תסבול"
"אם אין ברירה אחרת…" אמרתי בהחלטיות, "אני מסכים!"
קלפיירי הידק את אחיזת הענפים, ולפתע התחלתי להרגיש כוח יניקה, שגוזל את כוחותיי. בהתחלה זה היה נסבל, אך כעבור כמה רגעים יכלתי להרגיש כאבים עזים וקשים מנשוא. "בשביל בלוסום, בשביל בלוסום…" לחשתי לעצמי. הסתכלתי הצידה, וראיתי את בלוסום קמה, כשהיא עדיין תשושה במקצת. הכוח המשיך לעבור ממני לעבר בלוסום. הרגשתי שטפריי מתכווצות, ושהקוצים שעל גבי נכנסים פנימה. הכוח הפסיק לעבור. קלפיירי פרם את הקשר, והסיט את מבטי לעבר בלוסום, שנראתה רעננה ואנרגטית יותר מאי פעם. חייכתי קלות, למרות הכאב שהרגשתי. בלוסום הסתכלה עליי בחיוך, ורצה לעברי.
"תודה לך!" שמעתי את קולה המתוק מהדהד באזני.
"בבקשה" אמרתי. "אבל… אתה שוב סנדשרו!" אמרה בלוסום בצער.
"כנראה…" אמרתי, "אבל זה היה בשבילך".באותו רגע, הרגשתי חוסר שיווי משקל. נפלתי על ברכיי.
"אוי לא!" קראה בלוסום בחרדה,"אתה בסדר?"
"כן, תני לי שנייה…" אמרתי, ונעמדתי על רגליי. "אני בסדר…" אמרתי, והסתכלתי לעבר סטיליקס האיום, שנלחם באומץ מול פלייגון, מטאגרוס, סוויפר, היטמונלי ודאסטוקס. "אולי כדאי לעזור להם?" שאלתי את בלוסום. היא הנהנה, תפסה בידי ונשקה ללחיי.
"תודה לך שוב" היא אמרה, וחייכה אליי. החזרתי לה חיוך, ורצתי לעבר סטיליקס, מבלי לשים לב לכמות הסומק שהייתה בפניי באותו רגע.