משפטו של ריק נערך בדלתיים סגורות. הנוכחים היחידים באולם היו קלייר, השופטת, התובע הכללי וריק עצמו, ומדי פעם כמה עדים מטעם המשטרה ומבית הספר. קלייר לא שיקרה, היא עשתה כל מה שיכלה כדי להגן על ריק, וגם ידעה למצוא בדיוק את האנשים הנכונים במשטרה שסיפרו על תפירת התיק על רצח אביו. ריק חשש שיואשם גם במעורבות ברצח לורנס קינג, אבל כולם הסכימו מלכתחילה שהוא פשוט היה במקום הלא נכון בזמן הלא נכון.
"לאחר שבחנתי את כל הראיות, אני מזכה את אריק ריילי מעבירות רצח והריגה", אמרה השופטת בסיום המשפט, "עם זאת, אני מרשיעה אותו בעבירת סיוע לארגון פשע. הנאשם אמנם פעל נגד הארגון המכונה צוות רוקט בימיו האחרונים, אך עשה זאת תוך כדי עבירות חמורות כשלעצמן ובראשן סיכון חפים מפשע. על זאת, אני גוזרת על הנאשם עונש מאסר של חמש שנים או קנס בסך חמש מאות אלף קרדיטים".
הפטיש הכה בשולחן, וריק הוכה בתדהמה. הוא היה בטוח שייצא מזה כמו שקלייר דאגה לכול שאר האנשים שהבטיחה לעזור להם. נראה היה שהמקרה שלו יוצא-דופן במיוחד.
"מאיפה אני אשיג חמש מאות אלף קרדיטים?"
"אנחנו נטפל בזה", אמרה קלייר, "נמצא דרך".
"אני מקווה, כי ממש לא בא לי לשבת בכלא עד גיל 20".
"מתי לא יכולת לסמוך עליי?"
הם יצאו מאולם בית המשפט, ומחוץ לאולם חיכו להם שני אנשים מוכרים. הראשונה מביניהם קמה מייד לחבק אותו חזק. זו הייתה הפעם הראשונה שריק ראה את פרסי מאז שגילה את האמת אודותיה, אבל כעת הטרידו אותו דברים אחרים.
"שמעתי רק לפני יומיים שאתה כאן", אמרה, "אני כל כך מצטערת".
"אתה לא עושה עבודה טובה במיוחד בשמירה על פרסי", ציין לאנס.
"היו לי דברים אחרים על הראש, כמו משפט. אתם אלה שהסכמתם לשחרר אותה לפני שהסיוט הזה הסתיים".
"ועכשיו, כשהוא הסתיים?"
"זה עדיין לא הסתיים", אמרה קלייר, "חמש מאות אלף קרדיטים או חמש שנות מאסר".
לאנס פלט שריקת התפעלות. "מישהו חושב שאתה פושע רציני", אמר.
"לך יש הרבה כסף שהרווחת באליפויות", אמרה קלייר, "אני בטוחה שתוכל לעזור".
"אני לא יודע, חמש מאות אלף זה קצת הרבה".
"אבל הבטחנו לריק שנעזור לו".
"את צודקת. יש לי הצעה אליך, ריק", לאנס פנה אליו, "מה דעתך למכור לי את אחד הפוקימונים שלך בתמורה לחמש מאות אלף קרדיטים?"
"בשביל מה אתה צריך אותו? אתה הרי יודע שהוא לא יקשיב לך".
"אני פשוט ארגיש הרבה יותר בטוח אם הוא יהיה בידיי", אמר לאנס, "אולי אני אתפוס כמה פוקימונים אפלים, למקרה שהוא ישתחרר וינסה שוב להשמיד את העולם".
"אז זה נכון?" שאלה פרסי, "באמת עשית מה שלאנס אמר?"
"טוב לדעת שיש לך גם דברים טובים לומר עליי", אמר ריק ללאנס.
"אתה מקבל את הקרדיט כשהוא מגיע לך", ענה, "מרוצה?"
"אני אהיה מרוצה כשיהיו לי חמש מאות אלף קרדיטים".
"אני אשלם אותם מייד".
אחרי שלאנס שילם את הקנס מכרטיס המאמן שלו, כולם הלכו אל תחנת המשטרה הקרובה לקבל בחזרה את הפוקימונים של ריק. את אחד מהם, שהוחזק בפוכדור סגול ולבן, ריק מסר ללאנס. הוא לא רצה להודות בזה בפניו, אבל גם הוא חש הקלה שלא יצטרך לדאוג מה יקרה אם מיוטו ישתחרר יום אחד קרוב מדי אליו. ריק צפה בלאנס וקלייר מתרחקים על גבם של צ'ריזארד ואירודקטייל.
"אז מעכשיו אני תקועה אתך לתמיד", אמרה פרסי.
"אני מקווה שלא נשנא אחד את השני".
והם נעלמו.
בפעם הקודמת שריק ביקר בניו-בארק, היו עמו שלושה חברים. בינתיים הוא הספיק לאבד שניים מהם. אחת מהן הייתה ממש כאן, בבית הקברות של העיירה, וכעת ריק ראה לראשונה את קברה של גרייס צ'אנג, יחד עם החברה הנותרת שעמה ביקר כאן. גרייס נקברה בחלקה המוקדשת לצעירים, סמוך לקברו של המורה האהוב ג'ק ריילי.
"גם היא הייתה שונאת בתי קברות", חייך ריק חיוך עצוב, "היא בטח הייתה חושבת שלא צריך לבזבז כל כך הרבה שטח טבעי על אנשים מתים".
"היא הייתה דיי צודקת", אמרה פרסי.
הם התחילו להתהלך בין המצבות, וריק התחיל לזמזם מבלי משים את "לו רק מדמעותיי יכולת לשוב". פרסי הלכה לצדו בדממה, עד שיצאו מבית הקברות לכיוון ביתו של ריק. בדרך הם חלפו על פני האנשים שריק הכיר מילדותו, רובם נעצו בו מבטים מצדי הדרך אבל לא החליפו עמו מילה. ברחוב הראשי, מנהלת בית הספר עברה למדרכה ממול ולא טרחה אפילו להביט בו. עד שהגיעו אל הבית, ריק הבין שאין לו בעצם מה לחפש שם.
"למה אנחנו כאן?" שאל.
"תגיד לי אתה. אני רק באתי אתך".
הוא הביט בבית שלו, ואז בבית השכן.
"אכפת לך אם אני אכנס?"
"תעשה מה שאתה רוצה".
ריק הוציא מהתיק שלו מפתח קטן והושיט אותו לפרסי.
"אני באמת חייב ללכת לשם", אמר, "את יכולה בינתיים לחכות אצלי. יש מחשב וטלוויזיה ואת יכולה לאכול מה שבא לך, למרות שהכול בטח של ריאן".
"אני בטוחה שהוא יתגבר".
פרסי נכנסה לביתו של ריק, בזמן שריק ניגש אל ביתה של אנה ודפק בדלת.
אנה רוס הייתה כעת בחופשת הקיץ שלה. בשעת הצהריים המוקדמת הזו, היא הייתה לבד בבית, הוריה בעבודה וגם אחיה – לפני שעלה לתיכון, החליט רוס שלא להמשיך את לימודיו. היא לבשה חולצה גדולה עליה, וכשפתחה את הדלת וראתה את ריק, נרתעה לאחור מרוב הפתעה.
"מה אתה עושה כאן?" שאלה.
"זוכיתי", ענה ריק.
"ידעתי שתזוכה, אבל מה אתה עושה כאן אצלי?"
"מה זאת אומרת? רציתי לראות אותך".
"ריק, אמרתי לך, אתה לא יכול פשוט להופיע כאן ולצפות ששום דבר לא ישתנה".
"זה לא מה שציפיתי. אסור לי לרצות לפגוש מישהי שהייתה קרובה אליי?"
"זה פשוט לא זמן מתאים כל כך".
ריק הבחין בחולצה שאנה לבשה, שחורה עם הדפס עצמות כמו של הפוקימון האונדור על הגב והשרוולים. היא נראתה לו מוכרת, ולא ממנה.
"אנה, של מי החולצה שאת לובשת?"
היא לא ענתה. אבל היא לא הייתה צריכה לענות, כי ריק כבר ידע את התשובה. מהחדר הסמוך הופיע מי שהחולצה הייתה שייכת לו.
"נפלא", ריק גלגל את עיניו.
"אנה, הוא מטריד אותך?" שאל ריאן.
"הכול בסדר", אמרה אנה ופנתה לריק, "אמרתי לך שאני לא אחכה לך".
"אבל מכול האנשים בעולם, דווקא אתו?"
"זה פשוט קרה. אף אחד לא תכנן את זה".
"אנה הייתה כאן בשבילי כמו שאתה אף פעם לא היית", אמר ריאן, "אתה זוכר שהבטחת שאחרי שהסיפור עם צוות רוקט ייגמר, אני לא אראה אותך יותר? הגיע הזמן לקיים את ההבטחה הזאת".
ריק נזכר בפעם האחרונה שגילה ששני אנשים שהוא לא מחבב הפכו להיות זוג. פתאום הוא הרגיש כך גם כלפי אנה. כל הזמן הזה הוא חיכה לראות אותה, והנה הוא מגלה עם מי היא הייתה בינתיים, וזה לא כאב כל כך.
"בסדר", אמר ריק, "אני הולך. תהנו לכם".
הוא התכוון לסגור את הדלת, אבל לא הצליח. ריאן חסם אותה בכף רגלו.
"מה עכשיו?"
"לפני שאתה הולך, אני רוצה שתדע מה עשית", ריאן הביט בעיניו לראשונה מזה זמן רב, "אני מלטף אותה ולא יכול להרגיש אותה. אני לעולם לא אדע מה המגע של של העור שלה או השיער שלה באצבעות שלי".
"תגיד תודה שעוד יש לך את כל האצבעות".
"זה לא קשור ואתה יודע את זה".
"בבקשה תפסיקו", אנה נגעה בכתפו של ריאן, "ריק, אני מצטערת שזה נגמר ככה. באמת רציתי שיהיה לנו טוב".
"גם אני רציתי, אבל אני יכול להאשים רק את עצמי".
"מה שנכון נכון", מלמל ריאן.
"ריאן, די!"
אנה פסעה החוצה וסגרה את הדלת מאחוריה, משאירה את ריאן בבית. היא כרכה את זרועותיה סביב ריק, והוא לא היה בטוח אם היה מעדיף שלא תעשה זאת.
"היית האהבה הראשונה שלי ואני לא אשכח אותך לעולם".
"אני אשתדל לזכור את הזמנים היפים שלנו ביחד, ולא את היום".
"תודה", אמרה אנה.
היא חזרה הביתה, ורגע לפני שסגרה את הדלת, אמרה:
"ריאן סיפר לי מה קרה עם בילי מקארתי. אני מציעה לך ללכת לבקר אותו".
ריק הבחין מרחוק בשלוש דמויות עובדות בחצר האחורית בביתו של בילי. כשהתקרב, ראה את בילי ואמו מנכשים עשבים שוטים, יחד עם הפוקימון המתכתי, סייזור, שעזר להם בזרועו האחת. הם הבחינו בו כשכבר הגיע אל שער הכניסה, ובתגובה, אמו של בילי עזבה את עבודתה, ניגשה אל ריק בצעד מהיר והלמה בפניו באגרופה.
"אין לך בושה להראות כאן את הפרצוף שלך?"
"רק באתי ל…"
"אל תענה לי!" צעקה אמו של בילי, "עוף מכאן לפני שאני אראה לך מה זה!"
האישה הנמוכה פנתה לאחור ותפסה בידיה מגרפה גדולה, מוכנה להניף אותה ישר על ריק. מאחוריה, בילי וסייזור לא עשו כלום, אלא רק הביטו בריק קם על רגלו וממהר להסתלק משם מבלי להתווכח. בדרכו חזרה הביתה, הרגיש את לבו מתפוצץ על אנה והעצה המוצלחת שנתנה לו. הוא בקושי שם לב לצעדים המהירים ששמע מאחוריו.
"ריק", נשמעה קריאה מאחורי גבו.
הוא הסתובב. בילי התקרב אליו בריצה ונעצר ברגע שהבחין בו.
"תעשה טובה, בילי, לא מתחשק לי לחטוף עוד מכות".
בילי הניע את שפתיו, אבל דיבר כל כך חלש, עד שריק לא שמע את מילותיו.
"מה אמרת?" שאל.
"המ-מחשבות", חזר בילי בקול חלוש מעט פחות, "אנ-ני מבין עכ-ש-שיו".
"מבין מה?"
"היא… היא גר-מה לי לה-רגיש… כ-כל מה ש-שעש-שיתי ל-להם".
נראה שבילי פתח את פיו לומר עוד מילה או כמה, אבל התחרט ברגע האחרון, סב על עקביו וחזר בריצה הביתה.
ריק מצא את פרסי ישנה מול הטלוויזיה הדולקת. הוא החליט לא להעיר אותה, ולרגע אחד רק הביט בה ישנה, בפה מעט פעור וחזה עולה ויורד עם כל נשימה. לאחר מכן הלך להתקלח ולהכין אוכל. כבר הרבה זמן שלא אכל שום דבר מבושל, ולמרות שלא הייתה לו טיפת כישרון בבישול, ריק בכול זאת העדיף לנצל את ההזדמנות הזו לפני שיעזוב את הבית שוב, הפעם לעולמים. פרסי התעוררה אל ריח של אורז שרוף ורוטב מתובל מדי.
"נרדמתי", מלמלה.
"שמנו לב".
"ראית את כל מי שרצית?"
"וגם זה היה יותר מדי", ענה ריק, "אני רוצה ללכת. יש לך רעיון לאן להמשיך מכאן?"
פרסי התיישבה ומשכה בכתפיה. "דווקא קיוויתי להישאר פה קצת. תמיד סקרן אותי לראות איפה גדלת".
"אין מה לראות. ברגע שראית חלק מהעיירה, ראית הכול".
"אתה בטוח שאתה לא אומר את זה רק כדי להסתלק מפה כבר?"
"כן", אמר ריק, "יש כאן חוף נחמד, אבל זה הכול בערך".
"אז בוא נלך לשם. אחר כך נמשיך לאן שתרצה".
כשסיימו לאכול ולהתארגן, השמש כבר התחילה לשקוע. כשיצאו מביתו של ריק, שיערה של פרסי עדיין היה רטוב מהמקלחת, שגם היא החליטה לעשות לפני שכנראה תצא שוב למסע ארוך. הם הגיעו לחוף והתיישבו מול הים.
"זהו זה", אמר ריק, "עכשיו ראית הכול".
שיערותיהם התבדרו ברוח שהתחילה לנשב, ומאחוריהם נשמעה קריאה: "מהדורת הערב! מהדורת הערב!" ריק הסתובב וראה את רוס מחלק גיליונות עיתון. קולו השתנה מאוד מאז הפעם האחרונה ששמע אותו. בהתחלה ריק חשב להתעלם ממנו; לא התחשק לו במיוחד לפגוש עוד מישהו מהעבר הרחוק. הוא שינה את דעתו כשזוג שקנה עיתון חלף על פניו, והיה נדמה לו שראה פנים מוכרות על השער.
"אני כבר חוזר", אמר לפרסי.
ריק קם וניגש אל רוס. הוא השתדל למעט בדיבורים עד כמה שיכול היה, והביט בעיתונים שמכר. הוא לא טעה: מלכת השלג הביטה בו משער העיתון, לבושה באותה חליפה לבנה ובזרועותיה תינוק. ריק קנה עיתון, וכדי שפרסי לא תחשוד שהוא מסתיר ממנה משהו, חזר לשבת ליידה לפני שקרא את הפסקה הראשונה של כתבת השער:
"אריאנה אוק, אשתו של חוקר הפוקימונים הנודע סמואל אוק, הפתיעה והתייצבה לראיון עמי כשהיא חובקת תינוק בזרועותיה. לא נראה שמישהו ידע שהיא הייתה בהריון, וגזרתה המדהימה (ביקשתי מראש אישור להחמיא לה על גבי שורות אלה) בטח לא מסגירה גוף אחרי לידה. בשיחה ראשונה מאז היעלמותו המסתורית של בן-זוגה, היא מספרת הכול על החיים בצל אחד האנשים המוכשרים בעולם, ודואגת לא לחסוך אותם גם מבנה הטרי: אני מוכנה לאפשרות שסמי הקטן יגדל מבלי להכיר את אביו, אבל הוא ידע הכול על האדם שהיה, היא מבטיחה".
"ממתי אתה מתעניין ברכילות?" שאלה פרסי.
"אני לא. סתם לא היה לי נעים לא לקנות עיתון מרוס".
אבל כשדיבר עמה, לא הרים את מבטו מן העיתון. אסור שתדע, חשב, הוא הבטיח למלכת השלג שהסוד שלה שמור עמו. לרוע המזל, פרסי כאילו קראה את מחשבותיו.
"ריק, הכול בסדר?"
"כן, למה את שואלת?"
"אני יודעת מתי אתה מסתיר ממני משהו".
"אין לי מה להסתיר".
"ריק, בחייך, אנחנו לא מכירים מאתמול".
ריק הרים את מבטו. אולי אסור לו לספר לה דברים מסוימים, אבל הוא שמר בבטן עוד הרבה סודות אחרים, ועל פרסי הוא היה מוכן לסמוך עמם יותר מכול.
"פרסי, את זוכרת שלאנס דיבר על בוגד?"
"כן, אקירה הזה שהתאבד".
"זה לא היה אקירה", אמר ריק, "זה הייתי אני. אני זה שהלשין לבוס על המתקפה המתוכננת נגדו".
"אבל מה עם המכתב?"
"אני כתבתי אותו. כשמצאתי את אקירה חשבתי, טוב, כבר לא יהיה אכפת לו לקחת את האשמה אם הוא מת".
פרסי הביטה בו והנידה בראשה, אבל ריק רק הנהן. מהעיתון הוא הרפה את אחיזתו, והוא התעופף הלאה ברוח.
"אבל למה שתעשה דבר כזה? חשבתי שגם אתה רצית להיפטר מצוות רוקט".
"לאנס היה כל כך בטוח שננצח, אבל מה אם היינו נכשלים? הייתי חייב לחשוב עלייך ועל כל הצוות שלי. הבוס היה ממשיך לרדוף את כולנו וכבר לא היה לנו איך לעצור אותו. מצד שני, הייתה לי הזדמנות פז לזכות שוב באמון שלו. לא חשוב מה היו תוצאות המלחמה, היינו מנצחים. בגלל זה דאגתי שברגר יוביל את כולם למבוי סתום ולא למלחמה נגד צוות אחר. האספאונים נתנו להם לנצח. הם פשוט לא היו אמורים להתערב".
"אז מה קרה לברגר?"
"מיוטו", ענה ריק, "ביקשתי מברגר לשחרר אותו אחרי שהקרב ייגמר".
"אתה גרמת למפלצת הזאת להשתחרר?!"
"וקרה בדיוק מה שרציתי. הבוס אמנם לא התכוון להילחם, אבל הוא ידע כמה מיוטו מסוכן, וזה גרם לו לצאת מהמחבוא שלו. החלק הזה פחות הצליח לי, כי לא רציתי לתפוס אותו לפני שאהיה בטוח שצוות רוקט הפסיד, אבל בסופו של דבר מישהי אחרת טיפלה בו במקומי".
"ובשביל זה היית מוכן לתת לפוקימון כמו מיוטו להשתולל? סיכנת את כולנו!"
"חשבתי על הכול", אמר ריק, "את וג'יימס הייתם בטוחים. אני ידעתי שמיוטו יחשוב שיש לי רק חמישה פוקימונים, אז דאגתי להשיג פוקימון שישי. לאנס נתן פוקימון חזק לכול אחד מהגנרלים שלו, והוא נתן לי רעיון, להציע לבוס לתת פוקימונים חזקים לא פחות לגנרלים הנאמנים לו. הוא נתן לנו את הפוקימונים שלו, הפוקימונים ההתחלתיים של מחוז קנטו, ואני קיבלתי וינאזור. ייקח לי זמן לגרום לו להקשיב לי שוב, אבל אני לא אעשה את אותן טעויות כמו עם הפוקימונים הקודמים שלי".
"אבל ריק…" לרגע אחד היא ניסתה לעכל את מה ששמעה, "מה אם לא היית מנצח את מיוטו?"
"חשבתי גם על זה. את זוכרת את המשימה לפרוץ לסילף? הדיסק שהשתמשת בו לא היה ריק, הוא הכיל את כל מה שידוע לנו על מיוטו, החולשות שלו ושיטות הפעולה שלו. כשניסית לפרוץ לשם, כל המידע שהיה שם עבר אל סילף, ואם אני הייתי נכשל, הם היו משלימים את העבודה. כשניצחתי את מיוטו הם כבר היו בחצי הדרך לשם".
"ובכול זאת לא הצלחת למנוע מברגר למות".
"את צודקת. אבל הייתה מלחמה והיו מתים גם בלעדיי. ידעתי שלא אוכל להציל את כולם. אני מצטער על ברגר".
פרסי נאנחה והנידה בראשה. "אני מתחילה לחשוב שמסוכן לי יותר להסתובב אתך מאשר להסתכן לבדי".
"אל תדאגי. הכול כבר מאחורינו, סיימתי עם השטויות האלה. מהיום אנחנו סתם שני מגדלי פוקימונים שמטיילים בעולם".
"חסר לך שלא", אמרה פרסי, "תשמור על עצמך גם בשבילי".
היא הניחה עליו את שתי רגליה, וריק חיבק את מותניה. לרגע אחד היו שם רק שניהם עם רחש הגלים, וריק הבין למה לא כאב לו לאבד את אנה. במקום מסוים הוא ידע שזה מה שייקרה – בדיוק בגלל זה דאג להיפטר מברגר.
עכשיו אלה רק הוא ופרסי. מעכשיו יהיה להם טוב באמת, חשב ריק.