פוקימון – במהירות החושך / איידן סוייר
מדריך פרקים: https://pocketmonsters.co.il/?p=54398
הערה: חלק 5 יפורסם בקצב של 2 פרקים בשבוע, ביום שבת.
– – – – –
מעלית הכלבו נפתחה. עשרות לקוחות מבוהלים פינו את הדרך לאדם בחליפה הכתומה שאחז בבטנו, דידה אל הדלפק והכתים אותו בדם כשאחז בו מול הפקידה המבוהלת.
"מר קטצ'אם! אתה בסדר?"
"אני נראה לך בסדר?!" ניסה לצעוק, "תני לי תחבושות".
היא שלחה יד אל המדף, אל התחבושות הקרובות ביותר שיכלה להביא. ג'ובאני פתח את החבילה בידיים רועדות והתחיל לחבוש את עצמו סביב בטנו.
"ואני צריך להשתמש בטלפון שלכם".
"אדוני, אתה לא יכול פשוט…"
"אני אשלם, בסדר? אני אשלם לכם יותר ממה שהשיחה המסכנה הזאת תעלה!"
מפחדת לומר מילה נוספת, הפקידה הגישה לו את הטלפון מתחת לדלפק. ג'ובאני הכתים את השפופרת והמקשים כאשר התקשר לנמל ורמיליון.
"צהריים טובים, במה אוכל לעזור?"
"אני רוצה כרטיס אחד לקאלוס", אמר ג'ובאני.
"האוניה הבאה לקאלוס יוצאת עוד שעתיים".
"וזו שאחריה?"
"בשבת הבאה".
"לעזאזל", אמר ג'ובאני, "תקשיב, אני אשלם מחיר כפול אם תעכב את ההפלגה עד הערב".
"מצטער, אני לא יכול".
"מחיר משולש!"
"אדוני, הלקוחות שלנו הם מעל לכול, ולא רק אתה. אני לא יכול לעכב את כל הנוסעים רק בשביל נוסע אחד. אם לא תתפוס את הספינה בשעתיים הקרובות, אני מבטיח לשמור לך מקום בהפלגה הבאה".
אבל עד שהפקיד המסכן סיים את המשפט, השיחה כבר נותקה. ג'ובאני הטיח שטר כסף בדלפק חנות הכלבו ודידה בחזרה אל המעלית מבלי לחכות לעודף.
– – – – –
אקירה כבר לא היה זקוק לקוואגסייר כדי לבלום התקפות חשמל, לכן הורה לה לתקוף בכול הכוח את היטמונטופ. היא ניסתה לרסס אותה בבוץ, אבל היטמונטופ התקרבה אליה מהר יותר משקוואגסייר יכלה להתרחק, והשיבה לה בסדרת אגרופים ובעיטות. היטמונטופ הייתה כמובן טובה בהרבה כלוחמת, והניצחון היה כמעט מובטח לה, אלא שקוואגסייר הרעידה את האדמה וגרמה לה לאבד את שיווי המשקל העדין שהיה נחוץ לה. גולדאק התערב וניצל את ההזדמנות לירות בהיטמונטופ קרן על-חושית מדויקת שחיסלה אותו. גם קוואגסייר כבר הייתה כמעט מובסת, וקרובאט סיימה את העבודה במכת כנף. קרניים על-חושיות נורו גם לעבר קרובאט, אבל ארבע כנפיה העניקו לה שליטה מושלמת בתעופה, והיא התחמקה מכול ההתקפות, צללה לעבר גולדאק, והייתה מרעילה אותו לולא זרועות הציד של טנטקרול שחסמו אותה. שתי פוקימוני הרעל נלחמו זו בזו, אף אחת לא מסוגלת להרעיל את יריבתה, אבל טנטקרול לא הרפתה מקרובאט מלפיתת זרועות הציד המרובות שלה, עד ששתיהן צנחו מותשות.
גולדאק בינתיים מצא את עצמו פנים אל פנים מול רטיקייט. השניים החלו להתאבק, היא בשיניה החדות, הוא באגרופים ומכות זן. למרות שגולדאק לא היה פוקימון מסוג על-חושי, הוא שלט היטב במתקפות מהסוג הזה, והוא גם לא סבל מחולשה למתקפות האופל של רטיקייט. כשהשימוש במכות הזן התחיל לעייף אותו, הוא לקח נשימה עמוקה וירה משאבת מים שהעיפה ממנו את רטיקייט אל הצד השני של החדר. כשכבר הייתה רחוקה ממנו, הוא הרתיח את המים, וכך הזרם נהיה חזק פחות אך מסוכן יותר, ורטיקייט נשפה בכאב ובזעם.
"רטיקייט, אל תוותרי לו!" קראה קאסידי.
רטיקייט קפצה למעלה, בעטה בתקרה, ירתה את עצמה היישר לעבר גולדאק והכתה בו באגרוף-פתאים. גולדאק חבט בה בחזרה בזנבו השטוח, והם המשיכו להיאבק ביתר שאת.
– – – – –
שני פוקימונים נלחמו במכון של אריקה, שהיה למעשה איצטדיון קטן תחת כיפת השמיים, אדמתו מלאה בדשא ופרחים צבעוניים. טנגלה, הפוקימון של מנהיגת המכון, הייתה עשויה בעיקר מסבך של חבלי גפן שממנו הציצו זוג עיניים וזוג רגליים. נגדה נלחם נוקטאול, ינשוף גדול וחום, שכפוקימון אוויר נהנה מיתרון מול עשב. טנגלה שלחה את חבליה כדי להפריע לו במעופו, אבל נוקטאול תמרן סביבם, צלל שוב ושוב והכה את טנגלה בטפריו ובכנפיו. לפתע הדלת נפתחה בחבטה.
"ילדה!" נשמעה זעקה מאומצת.
אריקה והמאמנת הצעירה שנלחמה נגדה הסתובבו וראו גבר צולע על הדשא.
"ג'ובאני, מה אתה עושה כאן?"
"ילדה", הוא התעלם מאריקה, "אני אתן לך אלף קרדיטים אם תפסיקי את הקרב עכשיו ותטיסי אותי לוורמיליון".
"ג'ובאני, עם כל הכבוד, אתה לא יכול להפריע ככה לקרב מכון!"
"זה מה שאת מלמדת את המאמנים שבאים אלייך? שקרבות חשובים יותר מלעזור לאדם בצרה?"
"אתה לא…"
רק עכשיו אריקה הבחינה בתחבושות הכרוכות סביב בטנו של ג'ובאני, חלקן כבר התחילו להיצבע באדום.
"מה קרה לך?!" נבהלה.
"צוות רוקט, זה שקרה! טיפלתי בהם אבל נפצעתי".
"אתה חייב ללכת לבית חולים!"
"שום בית חולים! אני צריך את הנמל של ורמיליון".
"אולי נפגעת בראש…"
"אני יודע על מה אני מדבר. קדימה, ילדה, תגידי לנוקטאול שלך שייקח אותי לוורמיליון, אלא אם תג מטופש חשוב לך יותר מלהציל חיי אדם".
המאמנת המפוחדת לא הוציאה מילה מהפה עד אותו רגע.
"ב-בסדר", מלמלה, "נוקטאול, לנמל ורמיליון!"
נוקטאול נחת ליד ג'ובאני שטיפס על גבו. יחד הם המריאו השמיימה.
– – – – –
הארי היה מוטל על הרצפה, שותת דם ומשוסף מציפורניה של פרסיאן. טרייסי עדיין ניסתה להילחם. וויזינג הציב את עצמו שוב ושוב בינה לבין פרסיאן, וגופו הקשיח יכול היה לעמוד בשריטות ובנשיכות שלה, מה גם שאם תפגע בו חזק מדי, הוא יתפוצץ.
"וויזינג, מתקפת ערפיח!"
וויזינג נשף את הערפל הרעיל שלו על פרסיאן, אבל היא התחמקה בזריזות וזינקה להתקפה נוספת על טרייסי, אבל שוב פספסה אותה, הפעם מפני שהתקשתה לראות מבעד למסך העשן. וויזינג ריחף מבעד לעשן וניסה לתקוף שוב, והפעם פגע בפרסיאן. במקום לנסות לזנק, פרסיאן ירתה עליו יהלום עוצמה, ממנו התקשה להתחמק. היהלום פגע בו קשה והעיף אותו לאחור. פרסיאן מיקדה את עיניה והצליחה לראות את צלליתה של טרייסי, קפצה לעברה ונשמה את העשן הרעיל בדרך.
"וויזינג, נסה…"
טרייסי זעקה כשפרסיאן הפילה אותה על הרצפה, ציפורניה חודרות אל חזה וקורעות עוד ועוד מבשרה. היא לא חדלה עד שוויזינג התקיל אותה בכול הכוח והעיף אותה כמה מטרים מטרייסי.
"פיצוץ", השתעלה המאמנת.
חתיכות מקיר המשרד של ג'ובאני עפו החוצה מהקזינו, ויחד עמן גם פרסיאן הושלכה דרך החור שנפער בקיר. וויזינג התפוצץ קרוב מדי אליה, והמכה הייתה קשה במיוחד. היא ניסתה לקום אך לא הצליחה. היא הבחינה בשובל דקיק של דם שהשאיר המאמן שלה כשברח. פרסיאן יכלה להריח את ריחו המוכר, רצתה לעקוב אחריו, אך רגליה כשלו; במקום זאת היא נשארה במקום וייללה לעבר המקום בו ריחו של ג'ובאני נעלם.
טרייסי שמעה את היללות כאשר אור היום התחיל לחדור אל המשרד, בעת שהעשן שמילא את החדר התפזר דרך החור בקיר. כעת גם יכלה לראות את הארי. הוא עדיין היה בחיים, אבל לא יותר ממנה. טרייסי זחלה לעברו.
"הארי", לחשה, "הייתי אומרת שהפסדנו".
"תלוי איך את מסתכלת על זה".
"איך אתה מסתכל על זה?"
הארי חשב לרגע, על אף שזה עלה לו במאמץ רב.
"לא, את צודקת. הפסדנו".
הוא ניסה לצחוק, אבל רק השתעל. דם כהה בקע מפיו. לטרייסי לא היה אכפת, היא הניחה את ידה על חזהו המרוטש ונשקה לשפתיו, טועמת את טעם המתכת שפשט בפיות שניהם.
"נאמנות מוחלטת בתחת שלי", התנשמה טרייסי.
הארי פרש את זרועותיו וטרייסי נשכבה עליהן. יחד הם נשמו את נשימותיהם האחרונות.
– – – – –
ג'ובאני כבר ראה באופק את האוניה יוצאת מן הנמל.
"מהר יותר", ציווה על נוקטאול, "אל האוניה!"
נוקטאול פנה פנייה קלה דרומה, אל הים, במקום שלדעתו האוניה תימצא בעוד כמה דקות. הוא צדק כמעט במדויק, תיקן מעט את הכיוון לקראת הנחיתה, והביא את ג'ובאני אל האוניה. שני מלחים חסונים ניגשו אליהם מייד.
"מה קורה כאן?" שאל הבכיר מהם, "אתה לא יכול לנחות ככה סתם על הסיפון".
"יש לי כרטיס", אמר ג'ובאני.
"תן לי לראות".
ג'ובאני פשפש בכיסו, הוציא חופן נאה של שטרות, והניח אותם בידו של המלח.
"ברוך הבא אל הסיפון, אדוני", אמר המלח בחיוך קל, "ארוחת הערב תוגש בעוד שעתיים".
ג'ובאני הנהן לעבר נוקטאול, והינשוף הגדול פרש כנפיים והמריא בחזרה לכיוון סלדון. ג'ובאני הביט ביבשה המתרחקת באופק. במרחק, נדמה היה לו ששמע את יללותיה של פרסיאן שלו, אבל כבר לא היה אפשרי לחזור אחורה ולברר. אחרי 30 שנה ביחד, הגיע הזמן להיפרד.
– – – – –
במכת זן אחרונה, גולדאק העיף את רטיקייט כמעט מטר באוויר. אחרי שנחתה על הרצפה היא לא קמה עוד.
"כל הכבוד, גולדאק!" אמר אקירה, "עכשיו תעזור לגרידוס".
גולדאק, גרידוס ובלאסטויס היו הפוקימונים האחרונים שנשארו בקרב. השניים האחרונים עדיין נאבקו זה בזה ולא הפנו את תשומת לבם לאף אחד אחר, אבל ברגע שבלאסטויס הבחין בגולדאק מתקרב אליו, קפץ במקומו, נכנס אל השריון תוך כדי שהוא באוויר, ומחץ את גולדאק תחתיו. בלאסטויס היה חזק מספיק כדי לחסל אותו במכה אחת, אבל גרידוס ניצל זאת – הוא נשם נשימה קפואה והקפיא את כל פתחי השריון של בלאסטויס, כולא בתוכו את ראשו, גפיו ותותחיו של הצב הענק.
"עכשיו רוח-תער, גרידוס!"
רוח התער הייתה מתקפה חזקה במיוחד שדרשה ריכוז, אבל אקירה חשב שגרידוס יכול להרשות לעצמו לאבד זמן כאשר בלאסטויס לכוד בשריון. אבל בלאסטויס קרע את מעטה הקרח שעל פתחי שריונו כאילו היה עשוי מנייר דק, וירה קרן קרח לעבר גרידוס. הקרן הכבידה עליו, וגרידוס שאג בזעם יחד עם הרוח החותכת שבקעה מלועו הפעור, ששיספה כל חלק חשוף בגופו של בלאסטויס. הוא מיהר להיכנס בחזרה אל השריון, מתגונן מרוב הנזק, אבל כבר ספג חלק נכבד ממנו.
"סיבוב מהיר!" קראה קאסידי.
בלאסטויס התחיל לסובב את השריון שלו, והוא פגע בגרידוס שוב ושוב. מכותיו היו קטנות ועוקצניות, אבל גרידוס לא יכול היה להשיב לו כל עוד הוא נשאר בשריון הקשיח ומוגן מכול פגע. אקירה ראה את זעמו של גרידוס בוער בעיניו יותר מתמיד – זה היה הפתח להצליח בכול זאת.
"גרידוס, זעם הדרקון!"
וגרידוס פער את פיו ושלח בבלאסטויס להבות סגולות, שחדרו דרך הפתחים בשריונו וחרכו את גופו מבפנים. באלסטויס שאג בזעם, יצא מן השריון, אחז בגרידוס וניסה לכופף אותו כדי למחוץ אותו תחת שריונו. אבל גרידוס לא היה גולדאק ולא התכופף בקלות, אלא התנגד בכול כוחו, נשך ונשף ורשף אש דרקונית. שני ענקי המים, שכבר נלחמו זמן רב, כבר היו מותשים מאוד. נראה שהקרב עומד להיגמר בקרוב, והכף נטתה לטובת גרידוס: בעוד שהתקפות המים לא השפיעו במיוחד על אף אחד מהם, האש הדרקונית הייתה יעילה במיוחד בחדירת ההגנה העיקרית של בלאסטויס, בעוד שהוא נאלץ להסתפק בהתקפות פיזיות בלבד.
ואז, כמו משום מקום, אל החדר פרצה בריצה חתולה זהבהבה עם אוזניים וצעיף סגולים, מייללת בקול פעמונים שנשמע ממש כמו שירה. נראה שקולה מעניק לבלאסטויס כוחות מחודשים – כוויותיו נעלמו, פצעיו נסגרו, ובפרץ מחודש של כוח הוא שאג לעומת גרידוס ונגח בו בראשו הקשה. קאסידי הביטה בגרידוס מתנודד ומאבד שיווי משקל מעוצמת הנגיחה, עד שבלאסטויס נפל עליו ומחץ את צווארו, ורק אז לכסנה את מבטה אל הדלת.
"תודה, עאישה".
המאמנת של דלקטי הופיעה כעת ליד הפוקימון שלה, והחתולה הגדולה חיככה את ראשה בבטנה. בלאסטויס קם על רגליו האחוריות כאילו מעולם לא נפצע בשום קרב, חסם בגופו את החור בקיר וכיוון את תותחיו אל אקירה.
"אני מתלבטת", אמרה קאסידי, "להרוג אותך מהר כמו שהרגת את אימא שלי, או לאט ובייסורים כמו שגרמת לאבא שלי?"
"לפי השאלה הזאת, נראה לי שכבר החלטת".
אקירה לחץ על אחד מכפתורי הפוקיפון שלו בעצבנות, אבל קאסידי תפסה בזרועו, תלשה ממנה את הפוקיפון, השליכה אותו לרצפה וריסקה אותו תחת המגף שלה.
"בלי תכסיסים", הזהירה אותו, "אני יודעת מה לעשות. אני אתן לצוות שלך להכריע בעניין, גנרל".
היא הוליכה אותו בחזרה אל המסדרון, ושם הם ראו את צוותו המובס של אקירה מוקף בידי צוותה של קאסידי ומעט הפוקימונים שנותרו להם. כולם היו פצועים ומותשים, אבל זה הספיק כדי להכריע את הקרב בין אוקיינוס לבתולת הברזל.
– – – – –
הפוקיפון של לאנס צפצף ואז חדל. לאנס ניסה להתקשר בחזרה, אבל צליל שגיאה נשמע בתגובה.
<מה חבל>, חשב מיוטו, <אתה הובסת, ועכשיו נראה שגם אחד הגנרלים שלך הפסיד. לא שזה משנה משהו, כמובן. זה רק מלמד אותך עד כמה יהיר אתה, שהיית בטוח שהניצחון בכף ידך>.
"אני יודע שאני יהיר", אמר לאנס, "לולא הייתי בטוח תמיד שאני עומד לנצח, גם כשאני רגע לפני הפסד, לא הייתי המאסטר שאני היום".
<ואכן, גם עכשיו אתה בטוח שמשהו בלתי צפוי יקרה ובכול זאת תנצח>.
"עוד משהו שאתה צריך ללמוד על בני האדם. תמיד יש לנו תקווה".
מיוטו זקף את ראשו. <נראה שהמזל מאיר לך פנים>, אמר, <אני חש נוכחות של אדם נוסף מתקרבת אלינו. אולי מכאן תצמח הישועה שלך>.
"מי עוד יודע שאתה כאן?"
<אדם שציפיתי לפגוש מזה זמן רב. גם הוא, כמוך, בטוח שהוא לבדו יוכל לעצור אותי. גם לו, כמוך, אין סיכוי>.
וכמו בתגובה, נשמע מאחוריהם צליל גלגלים חורקים. לאנס ורוז הביטו לאחור וראו אותו נכנס לפתח המערה, סוחב עמו זוג אופניים ומשעין אותם על פתח המערה. לא ייתכן, חשב לאנס, זה יותר מזל משהעז לקוות לו.
"שלום אדוני הבוס", קד קידה מצועצעת.
"שלום גם לך, בוגד", ענה פרופסור אוק.