פוקימון – במהירות החושך / איידן סוייר
מדריך פרקים: https://pocketmonsters.co.il/?p=54398
הערה: חלק 5 יפורסם בקצב של 2 פרקים בשבוע, ביום שבת.
– – – – –
היה זה יום עבודה ארוך ומייגע. פרופסור סמואל אוק קיבל מאחת המאמנות שלו אקזגקיוט, פוקימון בעל שישה ראשים שהיו מחוברים זה לזה רק בקשר טלפתי, ושמתאחדים לגוף אחד כאשר הם מתפתחים לאקזגיוטור. מכיוון שרגע ההתפתחות עצמו הוא קצר מאוד, אף חוקר פוקימונים מעולם לא הצליח לגלות מה קורה בדיוק באותו רגע וכיצד אנרגיה על-חושית הופכת לחומר, ופרופסור אוק החליט לחקור את טיב האנרגיה הזו, מה שהוביל בעיקר לסדרה של פלישות כואבות אל תוך מוחו-שלו. הוא התכוון לסגור את המעבדה ולהמשיך מחר. הוא כבר נעל את הפוכדור של אקזגקיוט בקופסה על השולחן שלו, כשנשמעה דפיקה בדלת.
פרופסור אוק פתח את הדלת. בפתח עמדה ילדה קטנה, לא יותר מבת 10, הגיל הצעיר ביותר שאפשר לצאת בו למסע פוקימונים. נראה שעברה דרך ארוכה. שיערה השחור היה אסוף בקוקו גבוה, ופניה נטפו זיעה כשהיא נשענה על משקוף הדלת מתנשמת ומתנשפת.
"פרופסור אוק?" שאלה.
"כן, זה אני. עם מי יש לי הכבוד?"
"פרסיליה סקובלינסקי. התכתבנו בשבוע שעבר".
"אה, פרסיליה! כן, אני זוכר אותך, אבל חשבתי שכבר לא תבואי. איחרת בשבוע שלם".
"הלכתי ברגל כל הדרך מסלאדון. לפחות אני כבר יודעת שאני מסוגלת לעמוד במסע פוקימונים".
"יופי של חשיבה חיובית", חייך אליה פרופסור אוק, "את מוזמנת לבחור את הפוקימון שלך".
הוא החווה לעבר מכונה מוזרה ועגולה שבתוכה הוחזקו שלושה פוכדורים. הם נראו כמו פוכדורים רגילים בצבע אדום ולבן, אבל על כל אחד מהם הוטבע סימן של עלה, להבה או טיפת מים, שהעיד על סוג הפוקימון שיש בפנים. לבה של פרסי עדיין הלם ממאמץ, אבל כרגע הוא הלם בעיקר מהתרגשות, כשהגיע הרגע שחיכתה לו כל כך: היא עומדת לקבל את הפוקימון הראשון שלה.
"חשבתי על זה הרבה, והחלטתי שאני בוחרת בבלבאזור!"
אצבעותיה נסגרו סביב הפוכדור עם סמל העלה. סוף סוף בלבאזור שלה. היא לחצה על הכפתור שפותח את הפוכדור, בציפיה לראות את הפוקימון הראשון שלה. הפוכדור נפתח, אבל לא קרה דבר. הוא היה ריק.
"בלבאזור כבר נלקח על ידי מאמן שהגיע בזמן", אמר פרופסור אוק.
פניה של פרסי נפלו. היא כל כך רצתה בלבאזור.
"לא נורא", ניסתה לעודד את עצמה, "אני ייקח את צ'רמנדר, גם הוא פוקימון מוצלח".
היא פתחה פוכדור נוסף, הפוכדור עם סמל הלהבה. היא ציפתה לראות את צ'רמנדר בוקע מתוכו עם זנבו הבוער, אך לשווא – הפוכדור שוב היה ריק. פרופסור אוק נראה משועשע.
"גם הוא נלקח בידי מאמן שלא איחר".
"לא יכולת פשוט לומר לי לקחת את סקווירטל?" שאלה פרסי, "אני יסתדר גם אתו, באמת".
בלי לחכות לתשובה היא פתחה את הפוכדור השלישי והאחרון, עם טיפת המים המוטבעת עליו. אין סיכוי שגם בו לא יהיה פוקימון, חשבה; אבל גם הפוכדור האחרון הכזיב. בעיניה של פרסי התחלו לעלות דמעות.
"כל הקודם זוכה", אמר הפרופסור ביובש.
"למה אתה עושה את זה?!"
הצעקה פרצה מגרונה של פרסי יחד עם הבכי. היא הרגישה שרק אם תצעק, תוכל לפרוץ דרך הדמעות שחנקו את גרונה, דמעות של ילדה שאיבדה את הסיכוי שלה להגשים את חלומה הגדול ביותר. היא רצה לעבר הפרופסור בצעדים גדולים כדי לצרוח עליו כמה שיותר מקרוב, ובכלל לא היה אכפת לה שהוא גבוה ממנה בהרבה.
"אני מצטער, פרסיליה, אבל אני לא אשם שאיחרת".
"לא יכולת לומר לי שכול הפוקימונים נלקחו? בשביל מה זה היה טוב, לתת לי לפתוח את כולם?!"
"אל תצעקי עליי, פרסיליה. תוכלי לקבל פוקימון אם תגיעי בזמן בשנה הבאה".
"אני ישיג פוקימון משלי!" צווחה בקול דק, "אני ישיג פוקימון בלעדיך ואני יהפוך למאסטר פוקימון ואני יראה לך!"
פרסי יצאה מהמעבדה וטרקה את הדלת מאחוריה. שם היא הייתה, תקועה בעיר זרה בלי כסף או אמצעים לתפוס אפילו פוקימון אחד, ורק עם נחישות רבה שלא לוותר. היא כבר עשתה את הצעד הראשון ויצאה אל העולם הגדול. כל מה שהיא צריכה זו הזדמנות.