Site icon מפלצות כיס

פוקימון; במהירות החושך – פרק 136: מיתות נשיקה / איידן סוייר

פוקימון – במהירות החושך / איידן סוייר

מדריך פרקים: https://pocketmonsters.co.il/?p=54398

הערה: חלק 5 יפורסם בקצב של 2 פרקים בשבוע, ביום שבת.

– – – – –

בלב ים הפליג מה שנראה כמו קרחון ששט במהירות מדהימה. מבט מקרוב יכול היה לגלות שמי שמושך אותו הוא שקנאי לבן שעף כמה מטרים מעל לאוקיינוס, קשור בחבל אל גוש הקרח שעליו עומדים ארבעה אנשים. אבל הקרח כבר החל להימס, כמעט ולא היה מקום לכולם והם נאלצו להצטופף. כולם רדפו אחרי משהו: כריש גדול שהסתער קדימה, על גבו רכובים שני גברים, גם הם בצפיפות. הוא היה מהיר יותר מהשקנאי שנאבק לעוף כשהוא גורר אחריו קרחון, אבל לא נעלם מטווח ראייתם של רודפיו.

"מהר יותר!" צעק מאט, מנהיג הרודפים ומאמנו של פליפר השקנאי.

"הוא עייף מדי", אמרה נדיה, "לא נצליח להשיג אותם בקצב הזה".

"סתמי ת'פה! לא היינו בצרה הזאת בלעדייך!"

נדיה הרכינה את ראשה ושתקה. צוות אקווה לא הרוויחו דבר מהניסיון להשתלט על קיוגר, ענק המים האגדי, מלבד חשיפת פרצופו האמיתי של מנהיגם ארצ'י. באותה הזדמנות נחשף גם ריק, שכול אותו זמן היו לו תוכניות אחרות לחלוטין, והסתלק ברגע שהיה קרוב להגשים אותן, יחד עם הכדור השחור של מאט. אף אחד מהם לא ידע אמנם מה הכדור הזה בדיוק, אבל כולם היו כמעט בטוחים שמדובר בחפץ רב עוצמה, והעובדה שגם ריק רצה אותו חיזקה השערה זו.

אבל עכשיו, גם ריק וגם הכדור נעלמו. קיוגר כבר לא היווה עוד סכנה, ותוכניותיהם של ארצ'י ושל מקסי, מנהיגי צוות אקווה וצוות מגמה, סוכלו. תפיסתם אמנם לא הייתה משמעותית, אבל מאט ראה בה פרס ניחומים.

"מה אתה מציע לעשות?" שאל דילן.

"ל'משיך בכול הכוח! גם הם יתעייפו מתיש'ו".

"זה יקרה הרבה אחרי שאנחנו נתעייף. עדיף שנשתמש בכוחות של פליפר להביא אותנו לאי הקרוב", הוא הצביע על אי קטן במרחק כמה עשרות מטרים משם.

"ול'משיך לחיות בפחד משני הפסיכים האלו? אין סיכוי!"

דילן רצה לענות שזה עדיף על לא לחיות בכלל, אבל בדיוק אז דליס, האישה הרביעית בצוות שעד אז רק ישבה בפינה בשקט, קמה על רגליה ושלפה מכיסה מכשיר דמוי מחשבון. כולם הביטו בה באלם.

"תפסיקו לריב. חייבים לעשות משהו".

"למה לא אמרת…"

"מה זה חשוב עכשיו? בואו נכסח אותם!"

דליס התחילה לסרוק את האוקיינוס מתחתיה, אבל הוא נראה ריק – כל הפוקימונים ברחו מהאיזור בסערה שהתחוללה עד לפני כמה דקות. יהיה לה מזל אם תצליח לתפוס משהו. היא הבחינה בתנועה מתחתיה, והחליטה לתפוס את מה שזה לא יהיה, במחשבה שאם הפוקימון שנמצא שם לא יהיה חזק מספיק, היא תמיד תוכל לתפוס אחר במקומו. חבל אנרגיה נמתח מן המכשיר דמוי המחשבון אל מעמקי הים, וכעבור רגע, זינקה ממנו דגיגה קטנה ומוזרה. היא נראתה יותר מכול כמו לב ורוד ושטוח ששחה על צדו עם זוג שפתיים גדולות. דליס דחפה את המעלעל לידיו של דילן.

"קח", אמרה, "אתה יודע להשתמש בזה יותר טוב ממני".

המעלעל הישן של דילן נשרף ויצא מכלל פעולה כשניסה להשתלט בעזרתו על קיוגר, וכולם חשבו שפליפר הוא הפוקימון היחיד שנותר להם. הגילוי שיש עוד מעלעל ברשותם בהחלט יטה את הכף. דילן החליט לוותר כרגע על לחקור את דליס מאיפה היא השיגה את המעלעל ולמה היא לא אמרה שיש לה אותו עד עכשיו.

"בסדר", אמר דילן, "לאבדיסק, קדימה עם פעימת מים!"

לאבדיסק, הדגיגה דמוית הלב, פלטה זרם מים שדחף אותה קדימה בעוצמה לכיוון שארפדו. למרות מהירותה, דילן היה בספק שהדגיגה הקטנה הזאת תוכל להתמודד מול הכריש האימתני, אבל שארפדו עוד היה עייף מהקרב הקודם והשחייה המרובה, והוא קיווה שיהיה להם מזל.

שארפדו ורוכביו אפילו לא שמו לב שמשהו מתקרב אליהם, עד שלאבדיסק נגחה בהם מאחור. משקלה בקושי טלטל אותם, אבל הסיח את דעתם וגרם להם לשים לב לסילון המים שעמדה לירות עליהם.

"שארפדו", קרא ארצ'י, "מתקפת נשיכה!"

שארפדו ניסה לתפוס בשיניו את הדגיגה הקטנה, אבל היא התחמקה שוב ושוב וירתה בהם אקדחי מים עוקצניים, לא כאלה שהכאיבו ממש, אבל פגעו בהם לאט לאט.

"שיסוף-לילה!"

מתקפה מדויקת הרבה יותר פגעה בלאבדיסק, וחתך מכוער הופיע לצד גופה, שהיה כל כך דק עד שכמעט נחתך לשניים. היא צווחה בקול גבוה ודקיק, ונראה שעוד מתקפה אחת כזו תחסל אותה סופית.

"קדימה, שארפדו, תסיים את…"

אבל לפני שארצ'י הספיק לסיים אפילו את המשפט, לאבדיסק המריאה באוויר. פליפר, שכבר לא היה קשור לשום דבר, הצליח להשיג אותם כעת משעצרו. הוא חטף אותה ברגליו והמריא לשמיים, והמטיר גשם של מים על ראשי הנוכחים.

"זה לא הוגן, שניים נגד אחד!" צעק ארצ'י.

"אנחנו שלושה", הזכיר לו מקסי.

הוא שלף את רובה הקשת שלו, טען אותו בחץ וכיוונו לעבר פליפר. ארצ'י עשה כמוהו. בו בזמן, שארפדו התחיל לירות את סילוני המים שלו, ופליפר לא יכול היה להתחמק מכולם. בניסיון לתת ללאבדיסק סיכוי, הוא שמט אותה רגע לפני שנפגע מאחד החצים ונפל מפרפר למים. לאבדיסק צנחה לכיוון הים, אבל בעזרת משקלה הקל ריחפה על זרמי האוויר כאילו הייתה פוקימון מעופף, והצליחה לכוון את נפילתה כך שתיפול בדיוק על שארפדו. ואז לאבדיסק הצמידה אליו את שפתיה בנשיקה.

"מה זה הדבר הזה?!" קרא מקסי.

אבל ארצ'י, שהבין בפוקימוני מים, הכיר את מתקפת הנשיקה של לאבדיסק: היא שאבה את כוח החיים המועט שנותר לשארפדו, והשתמשה בו כדי לרפא את עצמה. כוחו של שארפדו הלך ואזל, והוא התחיל לאבד את שיווי משקלו בתוך המים, מפיל את רוכביו אל הים. ארצ'י ומקסי נטשו את גבו של שארפדו והתחילו לשחות אל האי הקרוב, בתקווה ששארפדו יוכל להתמודד בקלות יתרה עם לאבדיסק בלי שיצטרך לסחוב אותם על גבו.

"ארצ'י, תסתכל!"

כשהגיעו אל האי, מקסי הסב את תשומת לבו לגוש הקרח שעליו חתרו כעת ארבעת רודפיהם: הם התקדמו הרבה יותר לאט בלי פוקימון שיגרור אותם, אבל כעת לא היה לאן לברוח על האי הקטן.

"שיבואו", אמר ארצ'י, "נהיה מוכנים לקראתם".

הם התקרבו עד כמה שיכלו אל שפת הים וטענו את רובי הקשת בעוד חצים, ממתינים לקרחון. לא נראה שהאיום שינה משהו למאט ואנשיו, שהמשיכו לחתור לעברם. כשהיו קרובים מספיק, ארצ'י ומקסי ירו, ורודפיהם קפצו למים מן הקרחון, ממשיכים לעבר האי בשחיה.

"אחורה!"

הם התרחקו משפת הים והכינו חצים חדשים. כשמאט קם על רגליו והחל לרוץ לעברם, חץ ננעץ בחזהו השרירי, אבל לא נראה שהוא הרגיש את זה בכלל והוא המשיך להסתער. החץ שנורה לעבר בדילן, לעומת זאת, חדר דרך רגלו והפיל אותו על החול הרך, מונע ממנו להמשיך לרוץ. נדיה מיהרה לעצור ולחבוש את פצעו המדמם.

"עוד חצים!"

הפעם שניהם כיוונו לעבר מאט, שרץ לעברם כאחוז דיבוק. כשירו את החצים הבאים, הפער בינם לבינו כבר היה קטן מדי. הוא הצליח להתחמק מהחץ של ארצ'י, אבל החץ של מקסי ננעץ בזרועו. מאט שאג בכאב ובזעם, זינק על ארצ'י וחבט בו באגרופו.

"עשיתי כל מה שביקשת!" שאג, "הייתי קפטן נאמן, ואתה… אתה…"

במקום לסיים את המשפט, מאט הנחית עוד אגרוף בפניו של ארצ'י. כשהשתטח על האדמה, מאט הוציא מזרועו את החץ הספוג בדם, אחז בו באגרופו והתכוון לנעוץ אותו בלבו של ארצ'י. משהו משך אותו משם – מקסי מיהר להתערב לפני שארצ'י ייפגע. אבל מאט נאבק בו, ובמקום לנעוץ את החץ בארצ'י, נעץ אותו במקסי, שזעק בכאב. מאט זעק בכאב נורא לא פחות כששלף את החץ השני מחזהו, אבל ברגע שהסתובב אל ארצ'י, חרב דקרה אותו בדיוק היכן שעד לפני רגע היה החץ.

"למה אתה לא מת כבר?!" צעק ארצ'י.

למראה החרב בלבו של מאט, דליס לא יכלה עוד להישאר אדישה. עד כה היא רק עמדה על החוף, בוהה בייאוש במתרחש, אבל כעת היא הסתערה לכיוון ארצ'י בזעם לא פחות מזה של מאט. ארצ'י שלף את חרבו מגופו של מאט וכיוון אותה אל דליס.

"אני לא מציע לך לעשות את זה", אמר.

דליס שוב נעצרה חסרת אונים. כשהוא משתדל לא להתיק ממנה את מבטו לחלוטין, ארצ'י פנה אל מקסי השוכב על החול.

"מקסי, דבר אליי", אמר, "אתה בסדר?"

אבל מקסי רק התנשף בכבדות. בניגוד למאט, החץ הנעוץ בלבו השפיע עליו ממש כמו על אדם שחץ נעוץ בלבו.

"דליס, תעשי משהו!" צעקה עליה נדיה.

"אבל החרב…"

"בחייך, הוא לא יוכל להתמודד מול שתינו!"

נדיה עזבה את דילן, שרגלו כבר הייתה חבושה, ורצה בקשת גדולה לאגף את ארצ'י. במהרה הוא מצא את עצמו בעמדה מסוכנת בין שתי הנשים, בלי שום מקום לברוח אליו. הוא השיב את החרב לנדנה ושלף שוב את הרובה-קשת. הוא הביט ימינה ושמאלה, מתלבט על מי לירות קודם, כשמכיוון הים נשמעה שאגה רמה.

כולם הפנו את מבטם אל שארפדו המפרפר בסנפיריו במים הרדודים, פצוע ומותש אבל לאבדיסק המובסת בין שיניו החדות כתער. ארצ'י שלח מבט אחרון אל מקסי – אם ינסה לסחוב אותו, לעולם לא ישיג את נדיה או את דליס.

"מצטער, חבר", לחש.

הוא ירה את החץ בדליס, שלא תוכל עוד להשתמש במעלעל שלה, ורץ בכול כוחו אל הפוקימון שלו, נדיה בעקבותיו אבל הרבה מאחוריו. ארצ'י קפץ על גבו והשניים התרחקו משם.

כעבור זמן קצר נפלטה גופתו של פליפר אל החוף. נדיה, היחידה שעוד יכלה לעמוד על רגליה, מיהרה להניח אותו לצד גופתו של מאמנו. מקסי היה רחוק מהם. לא נראה לה מכובד להניח את אויבם המושבע לצד ידידיה.

"אנחנו צריכים לחגוג", נאנק דילן.

"לחגוג?" גיחכה נדיה, "תסתכל על עצמך, לא מסוגל אפילו לעמוד על הרגליים".

"ההילולה היא מסורת שאסור לשבור".

"ואיך אתה מתכוון לחגוג? אין לנו רום או מוזיקה ואפילו לא מצב-רוח טוב".

"אז זה נכון?" שאלה דליס, "אתם באמת חוגגים כשמישהו מכם מת?"

"אם את לא יודעת, כנראה שהיינו בשני צוותים שונים לחלוטין".

"אף אחד באלפא לא מת אף פעם. העבודה שלנו הייתה בטוחה יחסית".

"את עדיין חייבת לנו הסבר למה היה לך מעלעל ולא השתמשת בו מההתחלה".

"אתם לא הכרתם את ארצ'י כמוני", אמרה דליס, "לעבוד צמוד אליו כל הזמן הזה, ופתאום לגלות שהוא בעצם האיש הרע, זה לא קל בכלל. הייתי מהאנשים הכי קרובים אליו, חשבתי שאני יודעת עליו הכול, למרות שהיה לי ברור באיזה צד אני אמורה להילחם, הלב שלי לא נתן לי".

"אם לא היית מהססת כל כך, אולי היינו תופסים אותו, ואולי לא היינו מאבדים את מאט ופליפר".

"דילן, זה לא הזמן להטיח האשמות", נדיה הניחה יד על כתפו, "כולנו צריכים לנוח".

"ומה נעשה עם הגופות? אין כאן קארוואנות לתת להם אותן".

"נחכה שהגורביס תגיע. למקסי היה פוקיפון, אז השתמשתי בו כדי להתקשר למוריאל ולדווח על המיקום שלנו. הם יגיעו בהקדם האפשרי".

והגורביס אכן הגיעה למחרת, משופצת ומתוקנת מאז הפעם האחרונה שראו אותה, אחרי שכמעט טבעה. אבל עד שזה קרה, הגופות כבר התחילו להבאיש, ולמוריאל לא הייתה שום כוונה להעלות אותן על הסיפון.

"ניאלץ לוותר על לזרוק אותם למים. נשרוף אותם במקום זה".

"ומה עם מקסי?" שאל דילן.

"אני חושבת שזה יהיה כבוד גדול בשביל הקפטן להישרף יחד עם האויב הגדול ביותר שלו. הוא מת בגבורה כשהוא נפטר מהאיום הגדול ביותר עלינו".

"אחד מהם", הזכירה לה נדיה, "ארצ'י עדיין מסתובב חופשי".

"לא לזמן רב. הבטחתי לכם שאם אני אהיה הקפטנית אני אפטר מכול האויבים שלנו בעדיפות עליונה, וזה בדיוק מה שאני מתכננת לעשות עם ארצ'י".

"ידעתי שמאט ידע מה הוא עושה כשהוא מינה אותך לקפטנית החדשה", אמר דילן.

"כן, הוא יכול היה להסכים עם המדיניות שלי מלכתחילה, אבל גם זה משהו", ענתה מוריאל, "עכשיו, למה שלא תספרו לי בדיוק מה קרה? נדיה סיפרה לי רק את החלקים החשובים".

נדיה כמובן לא אמרה מילה על ריק ועל הבגידה שלו, אבל לא הייתה לה דרך למנוע מדילן ודליס לדבר. נראה שגם דילן מנסה לעקוף בזהירות את חלקו של ריק בסיפור, כדי לא לסבך את נדיה שבטחה בו כל הזמן הזה, אבל דליס הייתה ישירה מאוד, ועד שירד הערב כל צוות אקווה כבר ידע את הסיפור המלא על מה שקרה בצוללת.

כשהחשיך, השודדים חגגו לאור המדורה הגדולה על האי, זוללים וסובאים ומתבדחים.

"מה אתה היית עושה עם חמישים אלף קרדיטים?" שמעה נדיה בחצי אוזן.

"אין לי מושג. בטח לפני שהייתי שם לב, הכול היה מתבזבז על רום ועל הימורים ועל ביצועים לוהטים של סקיטי על וויילורד. מה אתך?"

"אני הייתי משחדת כמה אנשים כדי להחזיר לעצמי את הרישיון לאמן פוקימונים, ומשתמשת במה שנשאר כדי לתפוס ולחזק כמה שיותר מהם. אף פעם לא מאוחר מדי לחיות את החלום".

שני השודדים השיכורים הבחינו בנדיה המביטה בהם לאחר שקלטה את שיחתם.

"היי, נדיה, לא היית רוצה חמישים אלף קרדיטים? כל כך היה חשוב לך להגן על הבוגד ששווה כל כך הרבה?"

שניהם התפקעו מצחוק, אבל את נדיה זה לא הצחיק. הנה היא חוזרת להיות בדיוק מה שהייתה על סיפון ההאנטייל, הבדיחה של צוות אקווה. היא קמה ופנתה ללכת לצד השני של המדורה.

"נדיה, לאן את הולכת? ארצ'י בכיוון השני!"

כבר לא התחשק לה ללכת לשום צד של המדורה. במקום זה, היא התרחקה מההילולה והלכה לשבת על שפת הים, הרחק מאור המדורה. וולריין, פוקימון סוס הים שלה, הספיק לנוח ולהבריא, וכעת השתכשך במים הרדודים הקרים. כשראה אותה, דידה לכיוונה וליקק את ראשה, נזהר שלא לפגוע בה עם שנהביו. היא לא הרגישה שמישהו נוסף מתקרב אליה עד שיד הונחה על כתפה.

"כן, אני בוגדת!" צעקה כשהסתובבה, "ידעתי כל הזמן מה כולם מתכננים, וכל הצרות שקרו לנו אי-פעם היו באשמ…"

"נדיה, זה אני", נשמע קול מוכר.

"סליחה", אמרה.

למרות שראתה רק צללית, היא זיהתה את קולו של דילן, שהגיש לה בקבוק חצי מלא.

"תשתי קצת. נראה לי שאת צריכה את זה".

"תודה", היא לקחה את הבקבוק, "ותודה שהגנת עליי קודם".

"אין בעיה. אני יודע שאת לא אשמה. לולא דליס הזאת…"

כשנדיה סיימה לשתות, דילן לקח את הבקבוק מידיה ולגם גם הוא כמה לגימות של רום.

"אין לי כוח לעבור את זה שוב. ההצקות האלה, ההתנכלויות, כבר ספגתי מספיק מזה".

"אם זה עוזר, בעיניי את אחת מחברות הצוות שאני יותר מחבב", דילן סיים לשתות, "למדתי להעריך אותך בעבר ואני לא יחזור שוב על הטעות של לזלזל בך".

"תודה, דילן".

"אני רק מרגיש רע עם זה שהייתי חלק ממה שעברת על ההאנטייל".

נדיה לגמה עוד מהבקבוק. "אז תתנצל", אמרה, "תתנצל בשם כל חברי צוות אקווה, אז ועכשיו".

דילן שילב את אצבעותיו זו בזו ונופף בהם בתחינה מול פניה של נדיה.

"נדיה, קבלי בבקשה את התנצלותי. את החובשת הכי טובה שהייתה לנו אי-פעם, ואני לא אומר'ת זה רק כי אם אני יצטרך שיצילו את חיי, את תעשי את זה…"

"אולי".

"אולי", הסכים דילן.

כעבור עוד שתי לגימות, נדיה קמה על רגליה, מתנשאת מעל דילן שנשאר לכרוע על ברכיו לידה.

"עכשיו זה נראה יותר כמו התנצלות", היא חייכה, ואחרי מחשבה קצרה הוסיפה, "תנשק את רגליי".

"מה?!"

"אתה באמת מצטער? תוכיח".

דילן לא התווכח. הוא התכופף ונישק את כפות רגליה היחפות של נדיה. למען האמת הוא גם לא סבל מזה במיוחד, מלבד גרגירי החול הקטנטנים שנדבקו אל פיו. כפות ידיו התחילו ללטף אותה במעלה רגלה, ושפתיו אחריהן, עד שנדיה צנחה שוב על רגליה.

"הגזמתי?" שאל.

"ממש לא".

וכעת נדיה הצמידה את שפתיה אליו, וגם הן התמלאו חול.

כשהאירה השמש, מוריאל מצאה אותם מחובקים בצלו הגדול של וולריין, ולצדם בקבוק הרום הריק.

"בוקר טוב, זוג בטרפרים", אמרה, "בואו, אנחנו מפליגים".

נדיה בקושי התעוררה וראשה הלם כמו אחרי מכת פטיש. למרות זאת, היא כבר ידעה מה היא מתכוונת לעשות.

"תפליגו בלעדיי", אמרה.

"מה זאת אומרת?!"

"אני לא באה. נמאס לי".

"אל תדברי שטויות".

מוריאל התכופפה למשוך את נדיה בידה ולהקים אותה, אבל נדיה בעטה בה בכול הכוח שיכלה לגייס. זה לא באמת כאב למוריאל, אבל זה הכעיס אותה מאוד.

"לא צריך. בוא, דילן".

"אני נשאר עם נדיה".

"מה זה? נדיה מנהיגה פה מרד?"

"רציתם בוגדת, קיבלתם בוגדת", היא חייכה חיוך עקום.

"אין לי זמן למשחקים. אנחנו מפליגים עוד עשר דקות, ואם אתם לא על הסיפון, תישארו מאחור, מילה של קפטן!"

כעבור פחות מעשר דקות, צוות אקווה היו אלה שצפו בנדיה ודילן מסתלקים מן האי ראשונים על גבו של וולריין. הם לא ידעו לאן, וגם נדיה או דילן לא ידעו, אבל מה שבטוח היה שכעת עליהם למצוא להם חובשת חדשה.

Exit mobile version