לפרק הקודם: גיבורי פוקימון: בלבאזורי, צ'רמנדארי וסיקיווירטלי / שרון מלטר
הפרק מוקדש ליובל
– – – – –
הפוקדור פגע בראשו של בלבאזור, כל כולו הפך לאור אדום, האור האדום נכנס לפוקדור.
לא לקח הרבה זמן ובלבאזור קפץ מהפוקדור עם מבט קצת כועס
/בלבאזור מה קורה? אני הייתי ניכנס לראשון שהיה זורק עלי פוקדור/
/מצטער, צ'רמנדר, הוא בחר בי רק בגלל שאני בלבאזור/
"מה?!" נפעמתי. לא חשבתי שזה באמת יקרה.
אומר נכנס לחדר "אני אקח את צ'רמנדר, הוא האחרון, והלוזר והלוזרית השנייה לא בחרו בו". צ'רמנדר קפץ קפיצה ענקית וחיוך ענק על פניו הוא מיד נכנס לפוקדור של אומר שהלך משם בלי שום מילה נוספת.
/אין השנה מאמנים משהו/ לחש בלבאזור לווטרטרטל.
/כן, אבל בלאק הזה הוא האופציה האחרונה שלך. אתה לא רוצה לגמור כמוני?/
ספירו נחתה על כתפי, מנגבת את הדמעות שקצת יצאו.
פרופסור אוק ניגש אל בלבאזור – "לפחות תן לו לנסות עד הערב בלבלבבלבאזור, אל תדאג, מקסימום נימצא מישהו מהחווה".
בלבאזור הביט אלי, חייכתי אליו, הוא החזיר לי חיוך מלווה בעלים שפרצו מהפקעת שלו, הם היו יפים ובצורה לא מובנת שיפרו את מצב הרוח שלי. אולי זה לא אבוד לגמרי.
"איפה סייטר? הוא כבר היה אמור להביא את התיק שלך עם הציוד…" פרופסור אוק יצא לכניסה, התיק שלי עם הציוד היה שם, אבל סייטר נעלם. "אני אחפש אותו אחר כך. דרך אגב, בלאק, הסיבה שבלבאזור לא נכנס לפוקדור היא כי בחרת בו רק כי הוא בלבאזור ולא בדקת את האופי האישי שלו. תזכור לתת לו יחס אישי, ברור?"
"פרופסור אוק, בלבזןר ירצה להיפרד מחבריו?" שאלתי.
"לא, בלאק, זה בסדר, הוא יפגוש אותם ממילא כשתוציא אותו מהשישייה שלך".
– כעבור 10 דקות –
אני ופינק עלינו על עוד עגלת טאורוס לכיוון היריד לכבוד יציאת המאמנים למסע שלהם. פינק קראה לטאורוס הזה תותי. "תגיד, בלאק… אתה תוכל לפגוש את זמזם ולהביא לה את המכתב והמתנה שלי אליה?"
"בטח שכן!"
זמזם הייתה בידריל שפינק נקשרה אליה ואחרי שהתפתחה עזבה את החווה של פרופסור אוק כדי לחיות עם בידרילים בטבע.
"ותוכל לשים את הראש באסלה?"
"בטח שכן! רגע… רגע… זה לא פייר!" אבל פינק ובלבאזור רק התגלגלו מצחוק.
– כעבור חצי שעה –
"וואו, בלאק! יש פה מסכות וכובעים בצורת פוקימונים! וואו, ביצי פוקימונים ! תראה כמה מאמנים!" פינק בלעה את כל מה שקרה בשקיקה.
/אני רוצה ללכת לסדנה לעיסוי פוקימונים!/
בלבאזור קפץ משמחה.
"טוב טוב, קחי 150 שקל ותהני, ניפגש באיזור הפירות.
שלוש שעות של כיף ושימחה עם סדנאות לטיפול, מדריך ליבות ואסטרטגיה, אפילו פינק קנתה בובה חדשה ופוסטרים מגניבים.
הדבר האחרון שאני רציתי להספיק היה ללכת להרצאה מפי אחד משומרי קנטו: טוקאן, יש לו וינאזור. נוטאק שיש לו צ'אריזרד. וקונאט שיש לה בלסטויז. אני כמובן רציתי ללכת להרצאה של טוקאן. בדרך להרצאה היו מלא מאמנים עם מלא בלבאזורים. בלבאזור שלי לא נראה ממש שמח. זה כאילו הוא פחד שאני אקח בטעות בלבאזור אחר במקומו, אז הוא קפץ לי על הידיים. הייתה שם מנהרה שלידה היה שלט ועליו כתוב: להרצאה של טוקאן.
התקדמתי, היו שם צמחים ופרחים שלא היה ברור איך הם שרדו בתנאים האלה. ובסופה היה בניין-עץ ענק ובקומה הכי העליונה שלו היה חדר ההרצאות.
פינק יצאה כדי לחקור את המקום, כי היה לה משעמם.
לפתע בלבאזור הרים את ראשו ורחרח את האוויר בצורה מוזרה.
אור כתום התקרב לחדרינו "שרפה!" צעקו יושבי החדר וכולם רצו לעבר דלת שכתוב עליה: "חירום". בהמשך ראינו קרון שנפל כמו רכבת הרים, כולם החזירו את הבלבאזורים לפוקדורים שלהם. אש זה דבר קטלני לפוקימוני עשב כמו בלבאזור. לרגע אחד הפסקתי לנשום.
בלבאזור לא היה כבר בידיים שלי, הוא גם לא היה בחדר או בקרון.
"בוא כבר!" צעק מאמן אחד ותפס בידי "הם תכף יורדים!"
היינו בקומה הכי גבוהה. לקפוץ זה היה התאבדות.
"אני לא יכול, אחותי והפוקימון שלי בפנים", הוא הסתכל עלי עוד רגע אחד, ורץ לקרון.
הבטתי על האש 'אל תפחד, פשוט תרוץ', "בלבאזור! פינק!" זה הדבר האחרון שחשבתי שאעשה היום "בלבאזור! פינק! בלבאזור! פינק!" לרוץ בין חדרי אש במרדף אחר אחותי ופוקימון, על דברים כאלה צריך ללמד בבית ספר "בלבאזור! פינק!" הפעם שמעתי תשובה. בחדר אחד ישב בפינה בלבאזור, האש סנטימטרים ספורים ממנו. בעיניים שלי היו דמעות מהעשן, אבל הפוקדור תמיד מוצא את המטרה, זרקתי "צא!" ושוב בלבאזור הפך לאנרגיה אדומה ונכנס לפוקדור והפעם הוא נישאר שם. קפצתי מעל האש לקחתי את הכדור ורצתי לחדר שהאש עוד לא פשטה בו.
נפלתי על הרצפה, לא לנשום נשמע כמו רעיון מצוין. בלבאזור יצא מהפוקדור, "לא, תחזור, תן לי שנייה ואני מוציא אותנו…" ציפורניו החלו לזהור, הוא השתמש בהם כדי לעשות חור ברצפה, ולהפיל אותנו למטה ולפני שהאש הספיקה להגיע, הוא עשה עוד חור ועוד חור עד שהגענו לקומה הראשונה. אש כיסתה את הדלת ולא יכולנו לצאת. אם האש תמשיך עוד קצת, היא תגיע ליער ותיפגע במלא פוקימונים ואנשים, אבל לבלבאזור היה רעיון. הוא עשה עוד חור ברצפה שהגיע לאדמה ואז הוא חפר בתוך האדמה והשפריץ גל ענק של אדמה וחול לעבר האש, וזה כיבה אותה לגמרי. אחרי שסיים הוציא מעצמו עלים שיצרו את המשפט: "איפה פינק?"
"אני, אה… אה… אני לא יודע…"
העלים שלו יצרו ציור של פוקידע ומתחתיו את המילה: להתקשר.
"רררעיון טוב… אאאאאה", פינק קיבלה פוקידע בתמורה לעזרה שלה לפרופסור אוק. "פינק, איפה…?
ולפני שסיימתי את המשפט היא ענתה: "קומה חמש".
בלבאזור הוציא מהפקעת שלו מין חבלי ענפים שהניף באוויר ונתקעו עמוק בתוך העץ בקומה החמישית שלו, הוא עלה באיטיות וחזר עם פינק.
נפלנו על הדשא, ונשארנו שם קצת כדי לנשום אוויר צח ולנוח. לאחר כמה דקות חזרנו במנהרה. בלבאזור ניכנס לפוקדור כדי לנוח. כשהגענו לפסטיבל, פרופסור אוק לקח אותנו לבית החולים ונרדמתי. הדבר הראשון ששמעתי כשהתעוררתי היה קולו של פרופסור אוק "אני מבין שהסתדרתם, בכל זאת…"
רק עכשיו קלטתי שהכרית שלי היא הפקעת של בלבאזור שישן לו, פינק שכבה לידי. נראה שיש שינוי בתוכניות. בלאק היה במקום וגם אומר וגם הילדה שלקחה את סקווירטל.
– כעבור 24 שעות –
"להתראות, אח גדול! אל תשכח לתת לזמזם את המתנה והמכתב!"
"בסדר, בסדר, פינק, להתראות גם לך".
"בלבאזור, בלבאזור בל! להתראות גם לך בלבאזור!"
– כעבור 10 דקות –
העסקתי את עצמי ב-לשים עלים שיצרו פקעת על הפוקדור של בלבזןר וציירתי עליו גם שתי עיניים אדומות. "מה אתה אומר?"
בלבאזור חייך חיוך גדול.
"אני שמח שאתה אוהב את זה. מה אתה אומר שאני אקרא לך איצי? זה אומר אחד ביפנית, כי אתה בלבאזור יחיד ומיוחד!"
והוא פשוט ענה – זור בלבאזור!