פוקימון – במהירות החושך / איידן סוייר
מדריך פרקים: https://pocketmonsters.co.il/?p=54398
הערה: חלק 4 יפורסם בקצב של 2 פרקים בשבוע.
– – – – –
פידג'י קטן התעופף מעל יער ורידיאן, נושא ברגלו ארגז קרטון גדול שחובר אליה בחבלים. ג'יימס הבחין בו נוחת לכיוון הבקתה של גרייס, בה פרסי הייתה שקועה כעת בשינה עמוקה אחרי משמרת לילה. אבל ג'יימס לא יכול היה להגיב ממש – באותו רגע הוא היה עסוק בניסיונות לנער מעליו את אבקת הרעל שהמטירה עליו וויפינבל. הוא צרח והתגרד, עורו האדים ועיניו דמעו, והפוקימון שלו נתלתה על ענף גבוה מעליו והביטה בו בעיניים ריקות.
"אני עדיין לא מבינה מה חשבת כשלקחת דווקא אותה", אמרה ג'סי.
גרייס, לעומתה, לא אמרה דבר. היא פקדה על בייליף לקרב אותו אליה בעזרת החבלים שלה, ולהעניק לו טיפול נגדי בעזרת הארומתרפיה שלה. ג'יימס נרגע והתרומם לישיבה.
"אל תדאגו. המשלוח שלנו בדיוק הגיע, עוד מעט נהיה חברים טובים".
"מה הקשר למשלוח?"
"הזמנתי משהו קטן שבטוח ישפר את היחס שלה אליי".
בינתיים פידג'י כבר הספיקה לנחות ועמה ארגז עמוס כל טוב מהשוק של סלאדון, האספקה השבועית של גרייס מאיגוד הסיירים כבר נגמרה תוך פחות מיומיים, כיוון שבבקתה שלה היו עכשיו ארבעה אנשים להאכיל, שלא לדבר על כל הפוקימונים שהביאו עמם. ג'יימס ניגש מיד אל הארגז והחל להזיז כיכרות לחם ואריזות בשר משומר, כאילו מחפש שם אוצר גנוז.
"זה לא נכנס לבקתה שלי", אמרה גרייס למראה הבשר המשומר.
"אז מה את רוצה שנעשה עם זה? נאכל הכול עכשיו?" שאלה ג'סי.
"אולי שאם כבר באתם לכאן כדי להציל פוקימונים, תעשו את העבודה שלכם עד הסוף ולא תוך כדי שאתם אוכלים פוקימונים אחרים בדרך".
"אני עושה את העבודה שמשלמים לי עליה. לא כל כך מעניין אותי מה…"
"מצאתי!" קריאתו של ג'יימס קטעה את השיחה.
גרייס וג'סי הביטו בו, כאשר הוא הוציא מתחתית הארגז חבילה קטנה עטופה היטב בנייר ירוק. על העץ, וויפינבל הבחינה בחבילה והפנתה אליה את מבטה במהרה. נראה שהיא מרגישה שיש שם משהו שמושך אותה. ג'יימס קילף את הנייר והוציא מתוך העטיפה אבן ירוקה.
"מה זה?" שאלה ג'סי.
"אבן-עלה! זה מפתח פוקימוני עשב מסוימים, כמו וויפינבל!"
"ואתה חושב שזה יגרום לה להקשיב לך?"
"בטח, הרי פוקימונים מפותחים מקשיבים רק למגדל שפיתח אותם. אז אני אמנם לא פיתחתי אותה לוויפינבל, אבל בהחלט הולך לפתח אותה לוויקטריבל. הנה, תראו, היא כבר באה אליי!"
וויפינבל נמשכה אל אבן העלה כאילו הייתה ממתק עם ריח טוב. היא קפצה מן העץ לרגלי ג'יימס, שירבבה את לשונה המחוספסת וניסתה להגיע אל האבן.
"תבקשי יפה, וויפינבל!" אמר ג'יימס.
בתגובה, וויפינבל שלחה חבל הצלפה, תפסה את האבן לפני שג'יימס הספיק להגיב, ובלעה אותה בשלמותה. מיד גופה של וויפינבל החל לזהור באור צהוב, תוך כדי שהוא גדל לצורת כד צר בגובה אדם. שני ניבים מחודדים צמחו בצידי לועה, שכיסה כעת את כל פתח הכד שהרכיב את גופה, עלה גדול וירוק מכסה אותו.
"ויקטריבל", קרא ג'יימס בשמחה, "שמחה לראות אותי?"
הוא שלח יד ללטף את העלה שעל ראשה, אבל ויקטריבל הרימה אותו במהירות, חושפת את לועה ובולעת את היד במהרה. לפני שג'יימס הבין מה קורה, כל גופו נמשך בחוזקה, והוא נבלע בשלמותו בידי ויקטריבל כשראשו למעלה, החומצות הריריות שלה מתחילות לשרוף את גופו.
"שמישהו יעשה משהו!" קרא בקול גבוה מדי, חנוק בתוך הצמח הגדול.
רגליו עדיין בצבצו כלפי מעלה, וגרייס הצליחה לשלוח יד אל חגורת הפוכדורים שלו, למצוא את הפוכדור של ויקטריבל ולהשיב אותה. ג'יימס נפל על האדמה, גופו כואב ודואב.
"יופי של תוכנית", אמרה ג'סי, "אתם באמת מסתדרים מצוין".
"לפחות עכשיו אתה יודע שזה לא נעים כשמישהו מנסה לאכול אותך", ציינה גרייס.
"אל תדאגי, הטאורוסים שאנחנו אוכלים לא הרגישו כלום. דקירה אחת קטנה וגמרנו".
ג'סי העבירה אצבע על גרונה, מדגימה מה בדיוק עבר על הטאורוסים, ומיד ניגשה לפתוח את אחת מאריזות הבשר המיובש והחלה ללעוס בקול רם.
"אני לא מבינה, את מנסה לפגוע בי או משהו?" שאלה גרייס, "את יודעת שאני לא זו שנפגעת כאן באמת, נכון?"
"אמרתי לך, הטאורוס הזה כבר לא מרגיש כלום. זה לא כמו הסלופוקים, שחתכנו להם את הזנבות והשארנו אותם לחיות כך, מסכנים".
עכשיו גרייס נזכרה מאיפה ג'סי וג'יימס היו מוכרים לה: הם היו אותם חיילים בדיוק שנתקלה בהם בפגישה הראשונה שלה עם צוות רוקט, פגישה שלא תשכח במהרה.
"אלה הייתם אתם!" קראה, "בכם נלחמתי בבאר של אזליה!"
"ולא השתנית מאז, אני חייבת לציין".
"זה כבר יותר מדי", אמרה גרייס, "אני לא יודעת למה ריק שלח דווקא אתכם, אבל אני לא מוכנה להמשיך עם זה".
ג'סי מיהרה לקום על רגליה.
"יופי! הולכים הביתה סוף סוף?"
"לא!" ענה ג'יימס, "לא הולכים לשום מקום בלי אישור של ריק!"
"אין בעיה, אני אתקשר אליו עכשיו", אמרה גרייס.
גרייס התרחקה מג'סי וג'יימס למקום שקט יותר, וכבר החלה לחפש את מספר הפוקיפון של ריק במכשיר שלה. אבל לפני שהספיקה למצוא אותו, יד הונחה על הפוקיפון שלה. זה היה ג'יימס שעצר אותה.
"אל תיגע בי!"
"אני רק מבקש שתחשבי על זה שוב", אמר, "ריק שלח דווקא אותנו כי הוא סומך עלינו. הוא מכיר אותנו וחושב שאנחנו נהיה הכי טובים למשימה הזאת".
"ריק יודע בדיוק כמוני מה עשיתם לסלופוקים באזליה. מה הוא חשב לעצמו?"
"הוא יודע שבסך הכול מילאנו פקודות, כמו שאנחנו ממלאים עכשיו".
"אם לי היו נותנים פקודה לחתוך יצור חי, הייתי מסרבת גם אם היו מפטרים אותי".
"יכול להיות. זה לא מה שחשוב עכשיו".
ווידל קטנה, זוחלת במורד גזע עץ סמוך, צדה את עינו של ג'יימס.
"את רואה את הווידל הזאת שם?"
"אתה מתכוון להתחיל עכשיו נאום מלא משמעות מטאפורית?"
"בכלל לא", אמר ג'יימס, "הווידל הזאת חיה ביער הזה עכשיו. לא באופן מטאפורי, לא בתיאוריה, החיים האלה הם הדבר היחיד שמשמעותי עבורה. אבל נניח שהיה כאן עכשיו דחפור שמאיים לכרות את העץ ולדרוס תחתיו את ווידל. לה, כמובן, לא הייתה שום דרך להתגונן, אבל נניח שהיה כאן עוד מישהו, אדם שמתייצב מול הדחפור וחוסם אותו בגופו, לא נותן לו להמשיך לנסוע. נשמע לך מוכר?"
"לאן אתה חותר?"
"אני חושב שאם הווידל הזאת הייתה יודעת שמישהו מציל אותה ממוות בטוח, לא היה אכפת לה מי זה. אילו היא יכלה לדבר, היא לא הייתה שואלת את האדם שעומד מול הדחפור: תגיד, בכמה פוקימונים פגעת עד היום? אכלת פעם בשר או חתכת זנבות של פוקימונים? כי אם כן, אני מעדיפה שלא תציל אותי. זוז הצידה ותן לדחפור לדרוס אותי, העיקר שלא תהיה צבוע. את מסכימה איתי, גרייס?"
גרייס הנהנה. "לווידל אולי לא אכפת, אבל לי כן. אתה לא יודע איך זה לחיות בעולם שלא מבין אותך, שחושב שלפגוע ביצורים חיים זה נורמלי לחלוטין ושאתה זה שלא בסדר כי אתה מתנגד לפגיעה בהם. חשבתי שמצאתי לי מקום שקט, רק שלי, שבו אני באמת עושה משהו טוב, וגם את זה מישהו היה חייב לבוא ולקלקל".
"את חושבת שאנחנו מקלקלים?" שאל ג'יימס.
"לא אתם. בכנות, אני לא יודעת אם הייתי שורדת את המפגש עם הציידים ההם ביום הראשון שהגעתם. אבל זה הזכיר לי שאני לא אוכל להישאר כאן לבד עוד זמן רב, ולהגן על היער בלי עזרה".
"ומה את חושבת? שאנחנו בצוות רוקט עובדים תמיד רק עם מי שאנחנו רוצים?" שאל ג'יימס, "את השניים שהנהיגו את המשימה ההיא, למשל, ג'סי ואני לא סובלים. ובכול זאת הכריחו אותנו לשתף פעולה בפעם ההיא. ותאמיני לי, לנסות להסתדר עם פושעים רציניים זה יותר גרוע מסתם אנשים שאת לא מחבבת".
"אתם פושעים רציניים", הזכירה לו גרייס.
"נכון. עשיתי הרבה דברים שאני לא גאה בהם, בין היתר הפגיעה בסלופוקים ההם. ריק מכיר אותי, הוא יודע שאני לא חסר לב לחלוטין. אני מאמין שהוא שלח אותי הנה גם בתור הזדמנות לתקן את מה שעשיתי בעבר".
"ומה עם ג'סי?"
"ג'סי היא השותפה שלי. אני לא זז לשום מקום בלעדיה. אם אני כאן, גם היא צריכה להיות. אל תנסי לגרום לה לפתח מצפון, כי חבל לך על הזמן".
"אתה אומר שאני פשוט צריכה לסבול את ההתנהגות שלה?"
"את תתרגלי אליה", אמר ג'יימס, "חוץ מזה אני חושב שיהיה מצחיק לראות אותה מתרגלת לחיות בלי בשר".
"לא נראה לי שהיא תסכים".
"זו הבקתה שלך אחרי הכול, אנחנו לא יכולים להכריח אותך להכניס לשם משהו שאת לא רוצה. אם תעמדי על שלך ולא תתני לה לדרוך עלייך, אולי בסופו של דבר אפילו תהיו חברות".
אבל אפילו ג'יימס לא ניסה למחות על נחרת הצחוק שנפלטה כעת מגרייס.
כעבור יומיים, נראה שהעניינים נרגעו. ג'סי עדיין ניסתה לעקוץ מדי פעם את גרייס, וג'יימס עדיין לא הצליח לגרום לוויקטריבל להקשיב לו, אבל חוץ מזה לא התעוררו בעיות חדשות. בזמן המשמרת של גרייס בשעת צהריים, היא הבחינה בשתי דמויות מתקרבות.
"בואו מהר! מישהו מתקרב!" קראה.
ג'סי, ג'יימס ופרסי מיהרו לצאת מהבקתה עם פוכדורים מוכנים בידיהם, אבל לא נראה שמי שמתקרב אליהם מתכוון לתקוף בכלל. פרסי הייתה הראשונה לזהות את אחת הצלליות.
"זה ריק", קראה.
"סוף סוף הוא נזכר להגיע".
"מי הבחור השני?" שאל ג'יימס.
"אני לא יודעת".
כשריק התקרב אליהם, פרסי ראתה שהדמות השנייה הוא נער גבוה ושחור שיער לבוש בבגדים מרופטים, אותו איש מהם לא הכיר. אבל לפני שריק הציג אותו בפני האחרים, קודם כל עטף את פרסי חיבוק גדול.
"נחמד לראות אותך שוב, ריק", אמרה גרייס, "יכולת לדבר איתי לפני ששלחת הנה את החברים שלך".
"העדפתי שלא".
"למה לא?"
"היית עלולה שלא להסכים".
גרייס הנהנה. ריק הכיר אותה טוב יותר ממה שחשבה, והיא חשבה על מה שאמר לה ג'יימס, שאולי באמת היא לא השתנתה כל השנים הללו.
"ומה עכשיו?" שאלה ג'סי, "באת לשחרר אותנו מהמשימה המזופתת הזאת?"
"משימה מזופתת? חשבתי שאת אוהבת משימות מיוחדות".
"אני לא יכולה להישאר כאן יותר. אני מוכנה לחזור למשימות הרגילות, רק תן לי לצאת מהיער המטופש הזה".
"אל תדאגי, יהיו עוד הרבה בנקים לשדוד גם אחרי שנסיים כאן".
"אבל עכשיו אתה כאן, ואני רואה שגם הבאת תגבורת".
"לא בדיוק", אמר ריק, "אני רוצה שתכירו את ג'ון ברגר. הוא יצטרף אליכם בתור השותף החדש של פרסי".
ברגר התכוון לברך את כולם לשלום, אבל זעקתה של פרסי השתיקה אותו.
"מה?!" ידיה כיסו את פיה.
ריק השתדל שלא להשפיל את מבטו. "לא רציתי לדבר על זה, אבל זה היה בלתי-נמנע. שנינו ידענו שאנחנו לא יכולים להמשיך להיות שותפים עכשיו".
"אבל למה? מה כבר השתנה?"
"הכול השתנה. יש לי מחויבויות בתור גנרל, ומשימות משלי לבצע", אמר, "אני מבקש ממך להדריך את ברגר במשימה הזאת ובכול מה שהוא יצטרך".
"רק רגע", התפרצה ג'סי, "אתה אומר שאתה משאיר אותנו כאן, לעשות את העבודה השחורה ביער המגעיל הזה, ואפילו לא מתכוון להישאר איתנו?"
"אמרתי לך, ג'סי, אני…"
"אנחנו יודעים שאתה גנרל עכשיו! לא עברה דקה שלא הזכרת את זה!"
"אז תאמיני לי שיש לי הרבה יותר עבודה שחורה ממך לעשות. הדרקון האדום השאיר לי הרבה בלגן לנקות אחריו וזה לא כיף לי במיוחד".
"אז אתה נותן לכולנו לסבול רק כי אתה סובל?"
"אני נותן לכם לעשות עבודה שהייתי מבצע בעצמי, אילו רק הייתי יכול".
"תעשה לי טובה, גמד, אל תנסה למכור לי שאני אמורה להנות מזה", אמרה ג'סי, "אני יודעת שמה שאני רוצה הוא לעזוב את המשימה הזאת וללכת הביתה. אני אשאל אותך עוד פעם אחת: אני יכולה?"
"תלוי. יער ורידיאן כבר בטוח?"
"בסדר", אמרה ג'סי, "הבנתי".
היא שלפה פוכדור ושחררה מתוכו את ספירו.
"אני מתפטרת", הכריזה.
והיא תפסה ברגלו של ספירו והמריאה אל השמיים, מתרחקת מהבקתה לפני שמישהו יספיק לומר מילה נוספת.
– – – – –
במרחק לא רב משם, ישיבה חשובה התנהלה בבניין משרדים מפואר, מול שולחן גדול ומרובע.
"אני אישית הגשתי כבר חמש תלונות במשטרה", אמר הגבר המחויט שישב בראש השולחן, "בכול פעם מחדש מבטיחים לי שייפטרו מהמטרד הזה, ולא קורה שום דבר".
"לפני שבוע שכרתי בריונים שיטפלו בה. היא טיפלה בהם במקום".
"אתם חושבים שעד עכשיו היו לנו צרות? אני שמעתי שעכשיו היא הביאה לשם עוד חברים!"
הקולות רעשו וגעשו, כל אחד מהם מיואש יותר מקודמו ומבקש להביע את תסכולו. רק אדם אחד שתק. הוא ישב באחד מצדי השולחן, לבוש בחליפת עסקים כתומה, ונראה שנמאס לו מהדיון שלא מתקדם לשום מקום. בסופו של דבר הוא קם על רגליו, ידו מונחת על פוכדור בחגורתו. כל הנוכחים השתתקו בבת-אחת.
"רבותיי, אתם מפספסים דבר חשוב", אמר, "אמרתי את זה מהיום הראשון, ואמשיך כמה שצריך: אנחנו לא ננצח כל עוד לא נתחיל להשתמש בפוקימונים משלנו".
"אתה מתנדב ללכת לשם בעצמך עם הפוקימונים שלך?" שאל היושב-ראש.
"אני לא צריך. כפי שציינת בהתחלה, זו בעיה של המשטרה. להם יש פוקימונים משלהם".
"ואמרתי גם שהמשטרה…"
"אני יודע מה אמרת, אבל חיפשת במקומות הלא נכונים", אמר הגבר בחליפה הכתומה, "אתה מצפה שהמשטרה תשלח שוטרי-פוקימונים, אבל הם אידיאליסטיים מדי. אתה צריך הרבה מאוד מזל בשביל שהתיק יילך לאחד שבאמת עושה את העבודה שלו".
"אם כך, מה אתה מציע?"
"אני מציע לפנות ישר לשוטר האחד שעושה את העבודה שלו".
הוא לחץ על אחד מכפתורי הטלפון השולחני, שהעביר אותו מיד אל המזכירה.
"סאיה, את יכולה לשלוח אותו".
"כן, ג'ובאני", ענתה המזכירה.
כעבור כמה שניות, נפתחה דלת המשרד הכבדה, ובפתח הופיע אדם במדי משטרה, חושש מעט.
"בוא, אל תתבייש", אמר ג'ובאני, "הכירו את תומאס, האיש החזק ביותר במטה המשטרה. תומאס הוא מגדל הפוקימונים המשטרתי. עם שיתוף הפעולה שלו, כל הפוקימונים של משטרת מחוז קנטו יהיו לרשותנו".
"מעניין", אמר היושב-ראש, "והאם יש לנו את שיתוף הפעולה שלך, תומאס?"