משאית כחולה גדולה דהרה בכביש המהיר. קנט הנהג הקשיב למוזיקה קלאסית שהתנגנה בתא הנהג, משתדל להנות מהדרך. פעם בשבוע היה עליו לצאת אל המסע הזה. משום מה, לקוחות המפעל תמיד התעקשו עליו בתור השליח הקבוע. הוא לא ידע מדוע, אבל הוא קיבל תוספת יפה למשכורת על הנסיעה, ולכן היא לא הפריעה לו כלל. פעם אחת הוא שאל את איימי, הבחורה שתמיד עזרה לו לפרוק את מיכלי המים, למה הם מבקשים דווקא אותו. היא ענתה לו שאין סיבה, הוא פשוט היה השליח שלהם בפעם הראשונה, והם מעדיפים לעבוד עם מישהו קבוע. התשובה הזו קצת העליבה אותו, ולכן הוא המשיך פשוט לבצע את המשלוחים בלי לשאול שאלות.
מחשבותיו נקטעו כשמשהו הבזיק מולו. מישהו רץ אל הכביש כמה מטרים לפניו, וקנט בקושי הספיק לראות אותו. הוא בלם בפראות, מסיט את המשאית הצידה בחריקת בלמים, אך מאוחר מדי – הוא התנגש. המשאית איבדה את שיווי משקלה כשדלתות תא המטען שלה נפתחו והמיכלים הכבדים התפזרו על הכביש. לבו של קנט החסיר פעימה. הוא פתח את דלת המשאית, גופו רועד מהמחשבה על מה שימצא בחוץ: פגיעת כזו חייבת להיות קטלנית.
כשהביט החוצה, ראה נער שוכב על הכביש. שיערו כיסה את פניו, אבל לא היה דם, ולמעשה הוא נראה בסדר גמור. קנט התקרב אליו ועזר לו לקום על רגליו.
"אתה בסדר?" שאל.
"אני חושב שכן".
"בוא, אני אקח אותך לבית-חולים, לוודא שלא שברת כלום".
"לא שברתי כלום. אני בסדר גמור".
"אולי אתה סובל מ…"
"אני באמת בסדר, אדוני, תודה!"
הוא השתחרר מידו במהירות וברח בריצה, נעלם בין השיחים. הפחד בלבו של קנט התחלף בכעס. זה היה נער, לא ילד קטן; הוא אמור לדעת שלרוץ לכביש זה מסוכן, והוא בטח משחק באחד המשחקים המטופשים של הצעירים, שנועדו רק לסכן את חייו כדי להוכיח שהוא אמיץ. הוא פלט קללה והלך אל מאחורי המשאית.
על הכביש היו מפוזרים לפחות עשרה מיכלי פלסטיק שקופים, כל אחד מהם מכיל 11 ליטרים של מים לפחות. אם עוצמת ההתנגשות הספיקה כדי לפתוח את דלתות המשאית ולפזר את המיכלים, נס שהנער נשאר בחיים, שלא לדבר על לצאת ללא פגע. ליתר ביטחון, קנט דיווח למשטרה על התאונה כדי שלא יואשם ברשלנות, ומיהר להעמיס את המיכלים בחזרה למשאית. כמה מכוניות חלפו בינתיים על פניו וצפרו לו על חסימת הנתיב, וקנט הפנה אליהן את כעסו: כל טיפש יכול לראות שלא הוא האשם במצב שנקלע אליו. כשסיים להעמיס את המיכלים, נעל את הדלתות היטב, מחה את אגלי הזיעה מפניו, חזר אל תא הנהג והמשיך בדרכו.
איימי ישבה בעמדה שלה וקראה ספר, כשקיבלה הודעה על הגעת המשלוח. היא הניחה את הספר במהופך, לבשה את החלוק הלבן שלה ונכנסה למעלית, שלקחה אותה מעלה אל קומת הקרקע. קנט כבר חנה מחוץ לדלת, וכבר התחיל לפרוק את מיכלי המים אל מחוץ למשאית. איימי פתחה לו את השער ויחד הם החלו לסחוב את המיכלים אל דלת המעלית.
"מה שלומך?" שאלה איימי, "היו משלוחים מעניינים השבוע?"
"היה לנו משרד שהחליט להתקין בר-מים אחרי שניתקו לו את אספקת המים מרוב חובות. יש אנשים שפשוט לא יודעים מתי לוותר", אמר קנט, "מה אתך?"
"אתה יודע שאני לא יכולה לדבר על העבודה שלי".
"אין לך משהו מעניין חוץ מהעבודה?"
"אין לי באופן כללי הרבה דברים חוץ מהעבודה".
הם חזרו אל המשאית והחלו לסחוב מיכלים נוספים. כשקנט ניסה להרים שניים במקביל, כאב חד התפשט בגבו והוא נאנק.
"הכול בסדר?"
"הייתה לי תאונה קטנה בדרך. איזה אידיוט אחד התפרץ לכביש והתנגש בי, אני חושב שנתפסו לי כמה שרירים".
"הוא התנגש בך?" חזרה אחריו איימי.
"כן, זה מוזר, אבל הוא יצא מזה בלי שריטה. אני לא מבין את זה".
"יש אנשים שפשוט עשויים מחומר חזק במיוחד. למשל, לפני כמה שבועות קראתי על אישה שהותקפה בידי מגנמייט פראי. לא קרה לה כלום, אבל כשהיא חזרה הביתה היא נתנה נשיקה לחבר שלה, והוא מת במקום".
איימי הרימה את אחד המיכלים שקנט ניסה להרים, ועיוותה את פניה.
"ביקשתי ממך לבדוק טוב-טוב את המים שאתה מביא לנו".
"מה הבעיה?"
קנט הביט במיכל. בתוכו צף משהו שנראה כמו טבעת שחורה של אצות.
"אני מצטער. אני לא יודע איך זה הגיע לכאן".
"פשוט שים לב להבא, טוב?"
קנט לקח מאיימי את המיכל הנגוע והחזיר אותו למשאית, ואז לקח שניים אחרים במקומו והמשיך לסחוב אותם אל מחוץ למעלית. תוך מספר דקות, כל המיכלים כבר היו בפנים.
"אל תסתכל", אמרה איימי.
קנט הפנה את מבטו בשעה שאיימי הקישה את הקוד שזימן את המעלית. הם העמיסו על המעלית כמה מיכלים שיכלה לשאת, ואיימי נכנסה פנימה וירדה לפרוק אותם בקומות המרתף, בשעה שקנט חיכה בחוץ להעמיס את הבאים בתור.
"את בטוחה שאת לא צריכה עזרה עם זה?" שאל אותה.
"אני אסתדר, כמו בכול פעם אחרת ששאלת אותי את זה".
"רק וידאתי".
"תודה על ההצעה", אמרה איימי, "שבוע טוב".
דלתות המעלית נסגרו אחריה יחד עם המיכלים האחרונים.
איימי לקחה שני מיכלי מים מהערימה הגדולה שנוצרה כעת במרתף, ופנתה לכיוון המסדרון. מאחוריה המיכלים השמיעו רחש כאילו הם נעים בכוחות עצמם. בטח סתם אספאון משוטט, חשבה, ובכול זאת הפנתה את מבטה לאחור, ולהפתעתה ראתה אדם נוסף בחלוק לבן, שיערו מסתיר את פניו כשהוא מתכופף, מרים גם הוא מיכל ולוקח אותו עמו.
"היי!" קראה לעברו, "מה אתה עושה?"
"שלחו אותי להביא מים ל-R2".
"לחלק מים זו העבודה שלי".
"החברים שם נורא צמאים. החלטנו לא לחכות הפעם. מה אכפת לך, תהיה לך פחות עבודה".
איימי לא יכלה להתעלם מן העובדה שהוא נשמע צעיר במיוחד, לכול היותר בגיל ההתבגרות. לא התאים למנהל לשכור לעבודה אדם בגיל הזה. היא הניחה את המיכלים וניגשה אליו כדי לראות אותו טוב יותר. מלבד החלוק הלבן הרשמי, כל הופעתו נראתה כמו אופנה מטופשת של צעירים.
"מה שמך?" שאלה אותו.
"ריאן", ענה הבחור.
"יפה, ריאן, עכשיו תקשיב לי. תחזור לחברים שלך ותגיד להם שהם יקבלו מים כשיגיע התור שלהם, כמו כולם. אני לא יכולה להרשות שכול מי שרוצה יבוא לקחת מים כאוות נפשו, אחרת תהיה כאן אנדרלמוסיה. ברור לך?"
הוא הנהן.
"ועוד דבר", אמרה כשחזרה אל המיכלים, "תיראה כמו בן-אדם ותוריד את הבנדנה הטיפשית הזאת מהראש".
שורות של מסכי טלוויזיה ניצבו מול העמדה של סאיה, שבהתה במתרחש. לפעמים היא תהתה אם קיימת עבודה משעממת יותר בעולם. הדבר המרתק ביותר במשמרת שלה היה לעקוב אחר האספאונים המשוטטים במסדרונות, אבל אפילו הם נמאסו עליה מהר מאוד. הדלת נפתחה, וסאיה הסתובבה לרגע כדי לראות מי נכנס. זו הייתה איימי, שהביאה את אספקת המים השבועית.
"בוקר טוב", אמרה לה איימי, "מה שלומך?"
"משעמם", ענתה סאיה.
"אני מבינה אותך".
איימי התקינה את אחד ממיכלי המים על בר המים, בעוד סאיה חזרה להפנות את מבטה אל המתרחש במצלמות האבטחה.
"תראי", חייכה, "מישהו כאן חושב שהאספאונים הם חיות-מחמד".
איימי הביטה במסך אליו הצביעה סאיה.
"זה העובד החדש המוזר הזה. בדיוק נתקלתי בו".
"עובד חדש? הוא בטח עדיין לא הספיק לגלות שהעבודה כאן היא לא פיקניק".
"אני מקנאה בו".
"גם אני", הנהנה סאיה.
איימי הניחה את המיכל הנותר בפינת החדר.
"שבוע טוב", נפרדה ממנה.
סאיה המשיכה להביט במסכים. נראה שהעובד החדש מבלה יותר מדי זמן במסדרונות. זה היה מוזר לטעמה, אבל אם האספאונים לא מתריעים על שום דבר, הכול כשורה. לרגע אחד נראה שהוא מתעכב ליד דלת M2. זה לא הגיוני, הרי אין לו מה לחפש שם. אבל לא, נראה שהוא מנסה להיכנס לשם. זה לא אמור לקרות. סאיה מיהרה ללחוץ על כפתור האזעקה, אבל מאוחר מדי – הדלת כבר נפתחה והנער חמק פנימה.
<סכנה! פולש ב-M2! סכנה!>
הקולות הדהדו בראשה יחד עם צופר האזעקה שהפעילה, וכעת נראה שיחד עם האדם יש גם פוקימון. הוא נראה יותר מכול כמו אחד האספאונים שהתעתקו למקום בהמוניהם, מוכנים לטפל בפולש – לרגע אחד המסך בהק באור מסנוור מהתקפותיהם של האספאונים. כשהאור נחלש, החדר היה ריק, ולא היה אפילו זכר לגופה.
הטלפון הקבוע בקיר צלצל. סאיה שלחה יד רועדת והרימה את השפופרת.
"מה קרה כאן הרגע?!" הרעים קול.
"אני לא יודעת. האספאונים לא התריעו…"
"לא אכפת לי מה האספאונים התריעו. לא ראית שום דבר חשוד במצלמות?"
"חשבתי שזה עובד חדש. זה מה שאמרו לי".
"אף אחד לא אמור להתקרב ל-M2. את לא יודעת? אף אחד!"
"אני יודעת, אבל עד שהבנתי מה קורה, כבר היה מאוחר מדי".
"בואי למשרד שלי עכשיו וספרי לי את כל התירוצים שלך כאן", אמר הקול, "וכדי לחסוך זמן, אני מציע לך לפנות את השולחן שלך כבר עכשיו".
– – – – –
במקום אחר לחלוטין, בין ערימות גבוהות של ארגזים, הופיע ריק ריילי ובידו כדור שחור בגודל של פוכדור, עין אדומה במרכזו. כעת הייתה לו הזדמנות לבחון אותו כמו שצריך. לא נראה שיש בו שום דבר מיוחד. למען האמת, ריק אפילו לא ידע איזה מין דבר מיוחד ציפה שיהיה בו – האם הוא ציפה להרגיש את חום גופו של מה שיש בתוכו, אולי אפילו תנודות קלות, כמו עובר ברחם? הוא לא ידע, אבל מהיכרותו עם עולם הפוקימונים, בטוח שמדובר בפוכדור, גם אם לא משום סוג שהכיר. מבט מדוקדק יותר הראה שעל הכפתור שלרוב פותח את הפוכדור, ישנה מין ניצרה. מי שעיצב את הכדור הזה מאוד לא רוצה שייפתח בטעות.
משהו אמר לו שיהיה מאוד לא חכם להשאיר את הכדור השחור במקום בולט, כמו על חגורת הפוכדורים שלו יחד עם שאר הפוקימונים. הוא הוריד מגבו את התרמיל, הוציא את כל מה שהיה בפנים, טמן את הכדור השחור בתחתית וכיסה אותו מחדש בשאר הציוד. כעת, עם התרמיל על הגב, יצא לדרכו. אסור לו להתעכב, כי לדברי הדרקון האדום, כל רגע הוא קריטי.
ריק זכר איך דיבר עמו רק אתמול בערב. הוא הגיע לפיוטר לאחר הליכה ארוכה בהר הירח, אחרי שכבר התרגל למסעות קלים ונוחים על גבה של פידג'יוט. הוא מצא בקלות את ביתו של ליאם רוש, וציפה למצוא אותו בבית – אך להפתעתו, חיכה לו שם הגנרל בכבודו ובעצמו.
"איחרת", אמר.
ריק השתדל שלא לקפוא במקומו מרוב הפתעה.
"אני מצטער", מלמל, "פידג'יוט לא יכלה לעוף, נאלצנו לעלות על אוניה".
"ומה עם כתבי המחקר?"
"הם אצל פרסי. לא אמרת מי מאיתנו צריך לקחת אותם".
"נכון", הנהן הדרקון האדום, "לא קראתם אותם, אני מקווה".
"כמובן שלא".
הגנרל בחן אותו במבטו. "אני מאמין לך", אמר לבסוף.
"איפה ליאם רוש?"
"ביקשתי ממנו להשאיר אותנו לבד. אתה לא תקבל את המשימה שלך ממנו, אלא ממני".
"ממך? אבל…"
"אני מצטער שהטעיתי אתכם, אבל זה היה צעד הכרחי. אם הייתי אומר לך ולפרסיליה שאתה תקבל את המשימה שלך ממני ואילו היא תקבל אותה מאחד החיילים שלי, הייתם חושדים מיד שהמשימה שלך חשובה יותר. לא יכולתי להרשות שתגלו עליה פרטים בטרם עת".
"ומה עם המשימה של פרסי?"
"שום דבר חשוב, למען האמת. בסך הכול הייתי צריך להרחיק אותה מסרוליאן בזמן שאני מבצע שם עוד כמה עסקים. אבל זה לא משנה כרגע. בוא ניגש לעניין".
הוא החווה על הכיסא שמולו, וריק התיישב.
"אז ככה", אמר, "המשימה הפעם היא קשה ומסוכנת, ולפני שאני נותן לך אותה, אני חייב לשמוע ממך התחייבות מיוחדת לעמוד בכול הכללים. אנחנו לא יכולים להרשות שום סטיה קלה מהתוכנית או מלוח הזמנים. בנוסף, עליך להישבע לי שיש לי את נאמנותך המוחלטת. זה חשוב מאוד שאדע זאת".
"זה נשמע רציני מאוד", אמר ריק.
"זה באמת רציני, ולכן אם לא תסכים להתחייב על כך, לא אכעס עליך. אני פשוט אתן את המשימה למישהו אחר. אבל אם תסכים, נשלים יחד את החלק הראשון בתוכנית העל. הרבה דברים ישתנו מכאן והלאה, ואם זה יהיה בזכותך, הם יהיו רק לטובה עבורך".
ריק היסס. הדרקון האדום מעולם לא שאל אותו לפני שנתן לו משימה מיוחדת, אלא פשוט הניח שיבצע אותה. מצד שני, ריק מעולם לא התנגד לבצע משימה, גם אם היו לו כמה דרישות משלו, למשל בנוגע למשימה האחרונה. הפעם משהו שונה, זה ברור. אבל נראה שהדרקון האדום בכול זאת בוטח בו יותר מכול, ונראה גם שיש לזה סיבה. בפעם הראשונה ריק הרגיש שהוא מוכן לקבל משימה לא רק משום שברצונו להצליח, אלא גם מפני שלא היה רוצה לאכזב אותו באופן אישי.
"אני מתחייב", אמר לבסוף.
"טוב מאוד!" חיוך נראה מתחת לברדס האדום, "עכשיו הקשב היטב: במעבדה בקצה המחוז נמצא כדור שחור. עוד מעט אגיש לך שרטוטים של המקום המדויק, אבל למצוא את הכדור עצמו זה החלק הקל. המעבדה עצמה מאובטחת בכבדות, ואין סיכוי שנצליח לפרוץ אליה, אלא אם כן אנחנו יודעים בדיוק מה אנחנו עושים".
הוא הגיש לו תמונה של משאית כחולה, על תא המטען שלה טבוע סמל ירוק ולבן של חברת מים מינרליים.
"המעבדה מנותקת מכול מקור כוח חיצוני. המחשבים שלה מחוברים לרשת פנימית בלבד, החשמל מיוצר באמצעות גנרטורים עצמאיים, ואפילו ממערכת המים היא מנותקת. פעם בשבוע מגיע לשם שליח עם אספקת מיכלי מים. תצטרך לעצור אותו איכשהו בדרך לשם. רציתי שיהיה לך זמן להתכונן ולחשוב על כך, אבל בגלל שאיחרת, יום המשלוח הוא מחר. תיאלץ לאלתר תוכנית עד אז".
זה לא נורא כל כך, חשב ריק. בראשו כבר החלה להיבנות התוכנית: הוא יביים תאונה, כשבמקום להתנגש במשאית בעצמו, אנורית' יסתתר בקרבת מקום וישליך עליה סלע שיגרום להתנגשות.
"אחרי שתעצור את המשאית, יגיע תורה של ופוריאון לפעול".
הוא הגיש לו פוכדור לבן שריק זיהה מיד.
"אחרי שסברינה הצליחה ללמד את איוי להתעתק, פיתחתי אותה לופוריאון. כידוע לך, התכונה המיוחדת של ופוריאון היא להפוך לבלתי-נראית בתוך המים. ברגע שתעצור את המשאית, ופוריאון תתעתק פנימה. איש לא יבחין בה עד שתגיע למעבדה. שמור אותה היטב אצלך".
ריק לקח את הפוכדור הלבן ושמר אותו כבר עכשיו בחגורת הפוכדורים.
"המעבדה עצמה מסוכנת מאוד: היא שמורה לא רק בידי מצלמות אבטחה, אלא גם בידי פוקימונים על-חושיים שקוראים את המחשבות של כל מי שנכנס. הם יזהו פולש מיד. כדי שלא יזהו את ופוריאון כפולשת, דאג לשחרר אותה מהפוכדור מוקדם, והלבש עליה את זה".
והוא הגיש לו דבר נוסף שזיהה מיד, בנדנה שחורה שהוא עצמו גנב כמה חודשים מוקדם יותר.
"אבל גנרל, כתר האופל לא יכול להפוך לבלתי-נראה".
"אני בספק שמישהו ישים לב שהיא נמצאת בתוך המיכלים, אבל גם אם כן, ופוריאון פשוט תתעתק ממנו אל מיכל אחר. אל תדאג לה, היא יודעת בדיוק מה לעשות. ברגע שהיא תהיה בתוך המעבדה, היא תתעתק החוצה ותשוב אליך. חכה לה באותו מקום בדיוק שבו עצרת את המשאית. כעת ופוריאון כבר הייתה בתוך המעבדה בעבר, והיא תוכל להתעתק לשם שוב, הפעם יחד אתך".
זה התחיל להיות מסובך, וריק השתדל לזכור את כל הפרטים.
"עכשיו, התזמון שלך ברגע הזה הוא קריטי: בדיוק ברגע שאתה מתעתק אל המעבדה, לא שבריר שניה מאוחר יותר, עליך להשיב את ופוריאון לפוכדור! אם תטעה, הפוקימונים ששומרים על המעבדה יבחינו בנוכחות של פוקימון פולש, והמשימה תיכשל. דאג להתאמן על כך כמה פעמים עם ופוריאון, לוודא שהרפלקסים שלך עובדים כמו שצריך. כשתהיה במעבדה, תצטרך חלוק לבן כמו כל העובדים. השגתי לך אחד מראש".
והוא הגיש לו גם חלוק לבן, פחות או יותר במידה שלו.
"בתור תירוץ להסתובב במסדרונות, תגיד שאתה צריך לסחוב מיכל מים עבור חדר R2. המטרה האמיתית שלך היא חדר M2, שם הכדור נמצא ושם אתה לא אמור להיות, וגם לא אף אחד אחר. שני החדרים קרובים זה לזה, והמספר 2 מציין את הקומה השניה מתחת לפני האדמה. הסיסמה שפותחת את הדלת היא 639896. רשום אותה במקום שלא תשכח. אם תטעה, האזעקה תופעל מיד, ואתה לא רוצה שזה ייקרה".
ריק מיהר לרשום לעצמו את הסיסמה על החלק הפנימי של זרועו. הוא חזר עליה ליתר ביטחון, והגנרל אישר.
"אל תחכה שהדלת תיפתח לחלוטין. חמוק פנימה ברגע שהחריץ יהיה גדול מספיק. ברגע שתהיה בפנים, שחרר את ופוריאון. כמובן שזה יזעיק מיד את האבטחה, ולכן אל תבזבז זמן, תשיג את הפוכדור ותתעתקו משם מיד אל הנמל של ורמיליון. משם תיקח את פרש הים, אותה מעבורת שהביאה אותך מאיי סבי אל ורמיליון. הפעם תפליגו בכיוון ההפוך, בחזרה לאי כרונו".
"רק רגע", אמר ריק, "אם אני כבר צריך להתעתק, לא עדיף שזה יהיה ישר לכרונו?"
הגנרל הניד בראשו. "ופוריאון שמסוגלת להתעתק עלולה למשוך תשומת-לב מצד גורמים בלתי-רצויים בכרונו".
"אבל חשבתי שהאי כרונו שייך כולו לצוות רוקט".
"לא כל צוות רוקט הם חברים שלנו".
ריק הנהן. הוא נזכר בעורב וביריבות המרה שלו עם הדרקון האדום.
"לך מזרחה לאורך קו החוף. אל תסטה מהדרך ואל תתעכב. תוך זמן קצר תגיע לבקתה על החוף, שם תקבל הוראות נוספות. יש לך שאלות?"
"אני לא יכול לזכור את כל זה", אמר.
"רשמתי לך את התוכנית לפרטי פרטים. אם אתה לא בטוח במשהו, קרא אותה שוב".
הגנרל הגיש לו דבר אחרון: רשימה של כל שלבי התוכנית, יחד עם שרטוטי המעבדה שהבטיח לו.
"לא תוכל להסביר לי שוב בעל-פה?"
"רק עוד פעם אחת", אמר הדרקון האדום, "עלינו למהר. הזנחתי משימות חשובות אחרות בשביל שנוכל לדבר עכשיו, ויש כרגע לפחות שלושה חיילים שנעצרו ומחכים לשחרור בערבות".
רק אחרי שריק נפרד מהגנרל ועבר על התוכניות הכתובות, הבחין בפרט נוסף שלא צוין עד כה: "לא חשוב מה, אל תפתח את הכדור השחור". יפה, חשב, עוד משימה של אי-הפרת אמון. אבל הוא כבר נשבע לנאמנות מוחלטת והתכוון לקיים את השבועה לפחות עד סוף המשימה הנוכחית, וכעת כבר לא יכול היה למחות על ההוראה האחרונה. הוא חלף בין שאון הפועלים, הספינות והמכונות הכבדות של הנמל, מחפש את פרש הים.
בדרך חלף ריק על פני ספינות רבות, אבל אף אחת מהן לא הייתה המעבורת שחיפש; הוא יכול היה לזהות אותה בקלות על פי גודלה. באחד המזחים הבודדים הבחין בספינת-משא קטנה ושחורה שהגיעה מאוליבין, כמעט קטנה מכדי לשמש לסחר, ופועל יחיד פורק ממנה ציוד יחד עם הפראליגטור שלו. לרגע אחד חשב ריק שדמיין, אבל הוא לא יכול היה לטעות: למרות שיערו שהיה ארוך יותר מכפי שזכר, פרוע ומתבדר ברוח, הוא נראה בדיוק כפי שזכר.
ריק השתהה רגע אחד יותר מדי, וגם הפועל הסיט את מבטו והבחין בו. הם הביטו זה בעיניו של זה. נדמה כאילו הרעש סביבם הולך ודומם, כאילו הכול חסר חשיבות, מלבד שני האחים המביטים זה בזה בתיעוב.