בפעם הקודמת שריק ביקר בחורבות אלף, הוא לא נשאר שם זמן רב. כעת היה עליו לפגוש שם את הדרקון האדום, והוא קיווה שיוכל סוף סוף להתרשם מהמקום כמו שצריך. בפעם הקודמת לא הוא ולא ריאן או גרייס הצליחו לקרוא שום פיסת מידע שאמורות החורבות לגלות, ולמרות שהוא ידע שצריך להיות חוקר מיומן כדי להצליח לפענח משהו, בכול זאת קיווה שלא להישאר מאוכזב כל כך מהמקום הזה.
אם לא היה די בכך, הוא כלל לא היה בטוח שהוא רוצה לראות את הדרקון האדום. אם המשימה הבאה שהוא ייתן לו ולפרסי תהיה לשדוד עוד אדם חף מפשע, הוא לא בטוח איך יתמודד עם זה. מצד שני, סירוב לקבל משימה מהגנרל עלול לגרום לכך ששניהם ישובו למשימות פשוטות, שעדיין יחזיקו את צוות רוקט ויאפשרו למישהו אחר לעשות את העבודה במקומם. אם הוא רוצה לצאת מהמעגל הזה, הדרך היחידה היא לפרוש מצוות רוקט. זה היה הרבה יותר קל אם היה לו מקום אחר ללכת אליו, מלבד הכלא.
"ריק", פרסי הביטה בו, "הכול בסדר?"
"מה? כן", שיקר, "אני פשוט לא יודע מה אנחנו אמורים לעשות כאן. הדרקון האדום אמר לנו לפגוש אותו כאן, אבל אין לנו מושג איפה בדיוק, וזה לא שאנחנו יכולים לשאול מישהו".
"אולי יש סיבה שהוא רצה להיפגש דווקא כאן. אולי המקום הזה אמור לגלות משהו בקשר לחפצים שהשגנו. כלומר, אם הם באמת אוצר היסטורי חשוב כל כך".
ריק פתח את התיבה. כשקירב את ידו אל הטבעת האדומה, נראה שהאוויר סביבה רוטט בצורה משונה, כמו הילה שלא הייתה שם קודם. הוא לקח את הטבעת והיא הפסיקה לרטוט. הוא ענד אותה על אצבעו, אבל לא הרגיש דבר.
"אולי מישהו כאן יוכל לומר לנו יותר בקשר לחפצים האלה", אמר.
"אתה באמת חושב שזה רעיון טוב להראות אותם למישהו?"
"לא. פשוט חשבתי להציע את זה לגנרל כשנמצא אותו".
"קודם נמצא אותו, אחר כך נחליט".
הרבה מנהרות קטנות הקיפו אותם. הם בחרו אחת מהן ונכנסו פנימה, בתקווה שימצאו שם משהו מעניין.
– – – – –
ג'ני הגיעה אל המעבדה של פרופסור אלם, המקום הראשון אליו הפנו אותה בניו-בארק. היא לא ביקרה במעבדה של חוקר פוקימונים מזה 13 שנים, מאז שעזבה את מסע הפוקימונים שלה, ונראה שהרבה השתנה: במקום כתבי-מחקר ענקיים שכיסו את הקירות, כל הציוד היה ממוחשב. הספרים היחידים היו ישנים, כאלה שעותק ממוחשב שלהם לא היה זמין, ורובם צברו אבק על המדפים הצמודים לקירות. במדפים שמילאו בעבר את חלל המעבדה לא היה עוד צורך, ומכונות משונות תפסו את מקומם. פרופסור אלם עצמו ישב מול המחשב, ולצדו מה שנראה כמו פוכדור עשוי זהב בחציו העליון וכסף בחציו התחתון. ג'ני דפקה על הדלת, למרות שהייתה פתוחה, לבשר לפרופסור שהגיעה. הפרופסור הסתובב, וכשהבחין בג'ני מיהר לקום מהכיסא.
"גברתי השוטרת! קרה משהו?"
"שום דבר. באתי הנה לחקור משהו שקרה בעיירה הזאת, והבנתי שאתה תוכל לעזור לי כאן יותר מכולם".
פרופסור אלם נאנח. "את מדברת על מותו של ג'ק ריילי, נכון?"
"בדיוק".
"בואי שבי. אפשר להציע לך משהו לשתות?"
"אולי רק כוס מים. תודה".
כעבור דקה, ג'ני ישבה על אחד מכיסאותיהם של העוזרים של הפרופסור, והוא עצמו חזר למקומו, בידיו שתי כוסות מים שאחת מהן הוא הגיש לה.
"ג'ק ריילי היה חבר יקר לקהילה. כולנו הצטערנו על מה שקרה".
"כמובן. הבנתי שאתה הכרת את שני הבנים שלו. מה תוכל לספר לי עליהם?"
הפרופסור נשען קדימה. "בואי ניגש לעניין, טוב? ריק לא הרג את אבא שלו".
"אתה נשמע מאוד בטוח בכך", ציינה ג'ני.
"אני בטוח. כל עדי הראיה שהיו במקום יוכלו לספר לך אותו דבר".
"תוכל להפנות אותי אל עדי הראיה הללו?"
"כמובן, אבל כולם ילדים, אז אני מציע לך שלא לחקור אותם אלא אם זה באמת הכרחי".
"אני אשקול את העניין. בינתיים, נראה שאתה יודע הרבה על המקרה. למה שלא תספר לי מה שאתה יודע?"
"התלמידים העידו שהם ראו פוקימון מסוג בידריל דוחפת את ג'ק ריילי מהגג. לפני שהשוטרים שהגיעו לניו-בארק עזבו את העיירה, הם נתנו לי פוכדור ובתוכו בידריל שהוחרמה מהאח השני, ריאן. הוא היה המאמן של בידריל, והיא נלקחה ממנו כי הוא לא יכול היה לשלוט בה".
הסיפור הזה כבר היה מוכר לג'ני. למעשה, זה היה בדיוק מה שריק ופרסי סיפרו לה, ונראה לה יותר ויותר נכון.
"אתה אומר לי שהמשטרה יודעת שהאשמה היא בידריל? אם כן, למה אנחנו רודפים אחרי ריילי?"
"את השוטרת. תגידי לי את".
"באתי הנה לחקור בדיוק את זה. יש כאן פרט ששנינו מפספסים. כולם יודעים מי עשה את זה, אבל האשמה התגלגלה איכשהו על ריילי".
פרופסור אלם גמר בלגימה מהירה את מה שנשאר מהמים שלו והטיח את הכוס בשולחן, כאילו היה בה משקה אלכוהולי חזק. לאחר מכן השתהה לרגע קצר.
"אני לא רוצה להפנות אצבעות מאשימות", אמר, "אבל כולם יודעים שריק היה מסוכסך מאוד עם ריאן אחיו. אם הייתי מחפש מישהו שהיה עלול להעיד נגדו, הייתי פונה קודם כל אליו".
"זה לא מספיק. עדות שקר אחת לעומת הרבה עדויות אמיתיות לא יכולה להפיל אשמה על מישהו".
"זה הכיוון היחיד שאני יכול לחשוב עליו".
"בסדר. תוכל לומר לי איפה למצוא את ריאן?"
"בפעם האחרונה ששמעתי ממנו, הוא מצא עבודה בנמל אוליבין. הוא לא ביקר בניו-בארק מאז הלוויה".
"תודה, פרופסור. אני מקווה שזה יעזור".
ג'ני לחצה את ידו, שחררה את ג'ינקס והתעתקה משם.
– – – – –
בתוך אחת המערות של חורבות אלף, אשר קירותיה היו מכוסים בסימנים לא ברורים שנראו כמו כתב מסוג כלשהו, מצאו ריק ופרסי אישה שעמדה ליד הקיר ושרבטה בפנקס, ונראה שניסתה לפענח את הכתב המוזר.
"סליחה", אמרה פרסי.
האישה פנתה להביט בהם.
"שלום. במה אוכל לעזור לכם?"
"אנחנו מחפשים מישהו שהיה אמור להגיע הנה בימים האחרונים. ראית אותו במקרה?"
"אני לא חושבת שמישהו הגיע לפה בימים האחרונים", אמרה, "תוכלו לתאר לי אותו?"
"אנחנו לא בדיוק יודעים איך הוא נראה…"
"עד עכשיו רק התכתבנו אתו", הוסיף ריק.
הוא בקושי סיים לדבר, וכמה מילים מהכתובת על הקיר השתנו לנגד עיניו. האישה הבחינה בכך, ומיד הפנתה את עיניה אל הקיר. נראה שהיא מבינה מה כתוב שם.
"מה?" מלמלה לעצמה, "גנב אך לא רוצח? למי הכוונה?"
ריק מיהר להתרחק מאלומת האור שהאירה את המערה מבחוץ ולעמוד בצל, לפני שהאישה תקלוט את הבעת פניו. הוא חשש שיסגיר שיש בידיו משהו שלא אמור להיות שם.
"אולי לורנס השני?" פרסי הציעה את האישיות ההיסטורית הראשונה שעלתה על דעתה.
"לורנס השני?"
"כן. כי הוא גנב… את אקרוטיק, אבל אולי הוא לא זה שרצח את התושבים… כלומר, שמעתי שיש כאלה שמאמינים שהוא רצח… את יודעת?"
"מה שמך?" שאלה האישה.
"אני ליילה, וזה ריאן", ענתה פרסי.
"נעים מאוד. אני דוקטור תמי לויד, בלשנית", היא התקרבה אליה ולחצה את ידה, "ליילה, אף אחד לא יודע בוודאות מה קרה באקרוטיק. לסיפור יש הרבה גירסאות, ומכיוון שאף אדם לא חי בשביל לספר אותו, כנראה שלעולם לא נדע".
"אבל חשבתי שהמקום הזה מתעד את כל ההיסטוריה".
"זה לא פשוט לקרוא את ההיסטוריה. פרטי מידע מתגלים ונעלמים כל הזמן, כפי שבוודאי הבחנת. המקום הזה מדבר בשפה מוזרה".
"מה זאת אומרת, המקום הזה מדבר?" שאל ריק.
"יש לו שפה משלו", תמי החוותה אל הקירות, "וגם אם תצליח להבין אותה, עדיין תבין רק חלק קטן. תחשוב שאתה ילד קטן שמאזין לשיחה של מבוגרים – אתה אולי תבין חלק מהמילים, אבל המשמעות לא תהיה ברורה".
"אז מה אתם עושים כאן?"
"מנסים להבין ככול יכולתנו. לפעמים זה מצליח, לפעמים לא. עכשיו, לדוגמה, הייתי אומרת שיש סיבה שהקירות הראו לנו מידע דווקא על אקרוטיק – אם זה באמת מה שהם הראו לנו".
"אמרת שאי אפשר לדעת".
"תוכלו לומר לי מה הקשר שלכם למה שקרה באקרוטיק?"
"סתם מתעניינים. שמענו גרסה שונה ממה שלימדו אותנו בבית הספר, והבנו שלא כולם מכירים אותה. זה הכול".
החפצים בתיבה של ריק רטטו חזק כל כך, עד שהתיבה עצמה רעדה בידיו. בתנועה פתאומית היא נשמטה מידיו, נפתחה, החליקה אל האור ונותרה שם דוממת. תמי הביטה אל תוכה.
"מאיפה השגתם את החפצים האלה?" שאלה.
"מצאנו אותם", מיהר ריק לומר.
פרסי סגרה את התיבה והרימה אותה בידיה, אבל כבר היה מאוחר מדי.
"תני לי לראות", ביקשה.
כדי שלא תחשוב שהם מסתירים שום דבר, פרסי פתחה שוב את התיבה. תמי בחנה את החפצים בקצרה, הזיזה אותם בעדינות והרימה את הספר המצהיב. בצדה השני של הכריכה היה כתב-יד דומה מאוד לסימנים על הקירות.
"את מסוגלת לקרוא את זה?" שאלה פרסי.
"זה יומן", אמרה תמי, "יומנה של האם נוריקו".
"איזו שפה זו?"
"זה נכתב בשפה האקרוטית העתיקה. מעניין שזה הופיע כאן בדיוק עכשיו, כשדיברנו על כך שאף אחד לעולם לא ידע מה קרה באקרוטיק, והנה לפנינו רמז ממי שחיה באותה התקופה".
"איך את יודעת מתי היא חיה?"
"לפי התאריכים שעל היומן. אלה לא התאריכים שאנחנו משתמשים בהם, אבל לפי לוח השנה האקרוטי העתיק, השנים מתאימות למלחמת האזרחים של ג'וטו".
ריק בהה בה ללא מילים, כשתמי פתחה את היומן והחלה לדפדף בו. אז ככה המקום הזה פועל? הייתכן שהוא לא רק מספר דברים, אלא גורם להם לקרות?
"את מבינה את השפה?" שאל.
"קצת. אני יכולה לפענח את היומן, אבל זה ייקח זמן. אם תוכלו להשאיר אותו כאן…"
"אנחנו לא יכולים", קטע אותה ריק.
"למה לא?"
"אנחנו צריכים להביא את היומן הזה למישהו אחר, ואז להמשיך מכאן".
"אתה מבין על מה אתה מוותר, ריאן?" שאלה אותו תמי, "היומן הזה אולי יענה סוף סוף על השאלה מה באמת קרה באקרוטיק. אם תיקח אותו, אולי לא תהיה לנו עוד הזדמנות!"
"אולי", הסכים ריק, "אבל מה שהיה היה, ואני לא חושב שלדעת את האמת ישנה משהו למישהו. אני חייתי 14 שנה בלי לדעת, את חיית יותר, ואני מאמין ששנינו נוכל להמשיך לחיות גם בלי לדעת".
הוא לקח את היומן והחזיר אותו לתיבה בידיה של פרסי.
"חכה…" אמרה פרסי.
"אין מה לחכות. גם ככה בטח גילינו לדוקטור לויד יותר ממה שהיינו אמורים".
הוא יצא מהמנהרה, פרסי בעקבותיו.
"מצטערת", הספיקה לומר לתמי.
– – – – –
על מכולה ענקית ופתוחה בנמל אוליבין ישב נער צעיר, עוקב אחר הסחורות שהגיעו ומוודא שהכול נמצא במקום. ג'ני הביטה בו. הוא פעל בצורה אוטומטית, לא נראה שהוא מקדיש מחשבה רבה לעבודתו, אלא רק עושה זאת כי העבודה צריכה להיעשות. לאחר שכול הסחורה הייתה בחוץ והנער התיישב לנוח ונשען על המכולה, ניגשה אליו ג'ני. עוד מרחוק יכלה לראות את בגדיו המיוזעים, שיערו הפרוע וזיפי לחייו המועטים, אבל מקרוב יכלה לראות גם שהופעתו המרושלת לא מפריעה לו בכלל.
"ריאן ריילי?" שאלה אותו.
"מי רוצה לדעת?"
"השוטרת ג'ני. אני חוקרת את המקרה שהיית מעורב בו בחודש שעבר".
"את מתכוונת שאח שלי רצח את אבא שלי?"
"חשוד ברצח", תיקנה אותו ג'ני, "כל עוד שום דבר לא הוכח…"
"אמרתי לכם כל מה שאתם צריכים לדעת. יש לכם את כל ההוכחות שאתם צריכים. מה את רוצה ממני?"
"זו הבעיה, שאין לנו מספיק הוכחות", אמרה ג'ני, "אני צריכה שתחזור על העדות שלך. מה בדיוק אמרת?"
"בדיוק את מה שאת יודעת. אבא שלי היה על גג הספריה של בית הספר עם אחי. הוא דחף אותו משם, וכשהגעתי לשם, כבר לא היה אפשר להציל אותו".
"כשהגעת לשם?" שאלה ג'ני, "זאת אומרת שלא היית שם כשזה קרה?"
"הפוקימונים שלו היו אצל אבא שלי. הוא היה מוכן לעשות הכול כדי לקחת אותם בחזרה".
"אפילו לרצוח? אפילו את אביו?"
"הוא היה פושע. הוא חבר בצוות רוקט. הוא היה מסוגל לעשות הכול…"
"ריאן, העובדה שמישהו חבר בצוות רוקט לא הופכת אותו לרוצח, ואפילו לא לרוצח פוטנציאלי", אמרה ג'ני, "אתה מודע לכך שכול שאר העדויות, של עדים אמיתיים שהיו שם, סותרות את העדות שלך?"
ריאן משך בכתפיו. "ריק תמיד שיקר לכולם. אני לא יודע מה הוא אמר להם כדי לשכנע אותם לקחת את הצד שלו".
"בינתיים, ממה שהספקתי לראות, הוא דיבר אמת ואתה משקר".
"ובכול זאת כל החברים שלך במשטרה בחרו לסמוך על העדות שלי".
ג'ני רצתה לענות לו, אבל לא מצאה את המילים. ריאן צודק: שאר העדויות כלל לא מופיעות בתיק, וגם לא סיבת המוות האמיתית של ג'ק ריילי. אבל מי יכול היה למחוק ראיות חשובות כל כך מעיני המשטרה?
"ריאן ריילי, אתה מודע לכך שעדות שקר היא פשע חמור ועילה למעצר?"
ריאן הושיט את ידיו כלפיה.
"אז קדימה, תעצרי אותי".
אין דבר שג'ני רצתה יותר מלעשות בדיוק את זה, אך לא הייתה לה שום דרך לעשות זאת מבלי להודות בכך שהיא עדיין חוקרת מקרה שכבר אינו שלה.
"אני לא אעצור אותך, ריילי, אבל אני מציעה לך להיזהר. אני מבינה שהיית מסוכסך עם אחיך בגלל הדרך שהוא בחר בה, אבל אתה הולך באותה דרך בדיוק".
"לקחתי לתשומת לבי", ענה כלאחר-יד.
"טוב מאוד. שיהיה לך יום נעים".
הפעם ג'ני הלכה מן המקום ולא התעתקה. היא לא ידעה לאן להמשיך מכאן, ועם המידע החדש שקיבלה, הרגישה שהמקום הכי טוב לפנות אליו כעת הוא אחד הפאבים של הנמל.
– – – – –
לאחר שבמשך שעה ארוכה ריק ופרסי לא מצאו דבר בחורבות, הם הלכו לנוח בספריה, המבנה המרכזי במקום שעדיין תפקד. רוב המחשבים היו פנויים, והם מצאו שני מחשבים סמוכים ותפסו אותם כדי להעביר את הזמן עד שיגיע הגנרל. ריק היה באמצע משחק שמצא ברשת, כשאחת הספרניות ניגשה אליהם.
"סליחה", אמרה, "אני מאמינה שהמכתב הזה הוא בשבילכם".
ריק הביט במכתב. אף שם לא היה עליו, אבל על המעטפה היה מצויר דרקון אדום.
"מאיפה הוא הגיע?" שאל.
"מישהו בא הנה לפני כמה ימים, וביקש ממני לתת את המכתב לשני נערים שאמורים להגיע לכאן והתאימו לתיאור שלכם. אתם יודעים במה מדובר?"
"כן, זה בשבילנו", ענה.
לאחר שהספרנית הלכה, ריק פתח את המכתב, והוא ופרסי קראו:
"אריק ופרסיליה היקרים, לא יכולתי לפגוש אתכם בחורבות אלף, אך אני מאמין שאין בכך צורך בזמן הקרוב. אם אתם קוראים את המכתב הזה, אני מבין שהמשימה עברה בהצלחה. לעת עתה שמרו את האוצר בידיכם. הגנו עליו כאילו חייכם תלויים בו. אנשים מעטים מבקרים בחורבות, וכל עוד תישארו שם, אני מאמין שתהיו בטוחים מלהיתפס. ליתר ביטחון, המקום נמצא כרגע גם תחת מעקב שלי. אין לי משימות נוספות לתת לכם כרגע, אך יהיו בעתיד. אינני רוצה שתחזרו למשימות הרגילות בינתיים. הישארו מוגנים היכן שאתם, ואצור עמכם קשר כשיהיה לאן להתקדם. בהצלחה לשניכם".
ריק קיפל את המכתב כשסיים לקרוא וראה שפרסי כבר סיימה לפניו.
"לפחות הוא השתמש בשמות הפרטיים שלנו", אמר.
"היה נחמד אם הוא לא היה משתמש בשמות המלאים".
"זה מספיק טוב בעיניי".
הוא הכניס את המכתב לתיק.
"נראה שאנחנו הולכים להישאר כאן זמן מה", אמרה פרסי, "אולי כדאי שנשקול שוב לתרגם את היומן הזה".
"בשביל מה? זה אומר לשתף מישהו מחוץ לצוות רוקט במשימה שהייתה לנו".
"תמי כבר יודעת שהיומן אצלנו. זה לא ישנה כלום".
"בדיוק. זה לא ישנה כלום, אז אני לא רואה מה הטעם".
"ריק", אמרה בשקט, "אתה זוכר מה הסיבה שהצטרפת לצוות רוקט?"
"בטח שאני זוכר. רציתי לגלות את הסודות של עולם הפוקימונים. ההיסטוריה לא מעניינת אותי, זה התחום של… מישהו אחר".
"אקרוטיק קשורה לכול כך הרבה דברים. חיות הפרא, ציפור הקשת, מי יודע מה עוד. התשובה להרבה שאלות בידיים שלנו, ואתה באמת תוותר על זה?"
"אם זה יסבך אותנו, כן".
"חבל מאוד", אמרה פרסי, "אני חשבתי שהנאמנות שלך היא קודם כל לעצמך, ורק אחר כך לגנרל".
ריק לא ענה. האם זו באמת הנאמנות שלו? האם באמת נהיה חייל של צוות רוקט ולא יותר מזה? הוא חש את דפיקות לבו המואצות כאשר הושיט את ידיו אל התיבה מתחת לרגליו והוציא ממנה את יומנה של האם נוריקו.