בפרקים הקודמים של הסיפור של סנדסלאש: https://pocketmonsters.co.il/?cat=1855
– – – – –
"אין צורך לפחד, סנדסלאש. קיוויתי שאחד מכם יגיע הנה."
אחד מאיתנו? האם הוא יודע על שבעת הגיבורים? או שאולי הוא התכוון לפוקימונים בכללם?
בכל מקרה, השאלה לא רלוונטית. מי שקרא לי חייב להיות סאטושי או לפחות אחד מאנשי הצוות שלו, שכן הוא יודע את השם שלי. "אלפא," אני קורא, "תברח מכאן. תחזור לצוות ותגיד להם שאני אתעכב. אם אני לא אחזור, תניחו שנהרגתי. תתקפו את סאטושי, תתקפו את האנשים שלו, את המבנה הזה, תהרסו כל דבר שיש בו פוטנציאל להרוס את עולם הפוקימונים. אם אני לא אצליח להרוס את הדבר הזה מבפנים, אתם תצליחו מבחוץ."
אלפא הסתכל עליי בפנים נדהמות. "אתה באמת חושב שאנטוש אותך פה למות?" שאל.
"זאת פקודה, אלפא." אני עונה, "אין כאן מקום לשאלות. לך."
אלפא מסתכל עליי בפה פעור, אך לבסוף הולך מהמקום. אני נאנח כשאני מבין שהוא פגוע. אך עדיף זה מאשר שימות יחד איתי.
"איפה אתה, חלאה?" אני רועם בתקווה שישמע אותי.
שקט משתרר. אך לא עובר הרבה זמן, ומהרמקול נשמע שוב קולו המבחיל של האדם, "למה לצעוק, סנדסלאש? תפגוש אותי בקומה העליונה, ונדבר על הכל בניחותא."
הוא צוחק עליי? לדבר בניחותא? "תגיד לי אם זה מספיק נינוח בשבילך." אני קורא, ובתנועה חדה משסף את הרמקול. אני תופס בחוטי החשמל שמאחוריו ומושך אותם כלפי בכל הכוח. מרוב עוצמה הקיר נשבר, וממנו יוצא גנרטור שמחובר לחוטים. אני מסתכל עליו בזעם ונועץ בו את טפריי.
לפתע הכל מואר באור חזק. אני מרגיש גלים של אנרגיה מכים בי, ואת הגוף שלי משתנה בהתאם. חשמל.
מצוין, גם הרסתי את כל התשתית של המקום, וגם זכיתי בבונוס קטן.
אני יוצא מדלת החדר ומתחיל לטפס במדרגות. אני שומע דפיקות מהמעלית, כנראה כמה אנשים נתקעו שם כתוצאה מהחבלה בחשמל, אבל זה לא מעניין אותי יותר מדי. הכל חשוך, אבל אני רואה מספיק טוב כדי להמשיך לעלות. כשאני מבין שזה עומד לקחת זמן, אני מזנק מקומה לקומה במקום לעלות מדרגה אחר מדרגה. "סאטושי!" אני צועק כשאני מזנק. הקול שלי מהדהד ברחבי הבניין כולו.
באחת הקומות כתוב על הדלת "חדר בקרה". בטח שם אוכל למצוא אותו. אני משסע את הדלת בטפריי ונכנס פנימה.
בפנים יש המון מכונות גדולות ומשונות עם הרבה כפתורים, וחלון גדול שמשקיף על מה שנראה כזירה. כמה אנשים מפוחדים שנמצאים בחדר נצמדים לקירות ברעד. אני תופס אחד מהם בחזקה. "איפה סאטושי?!" אני שואג.
"סנדסלאש!" אני שומע לפתע. אני מסובב את ראשי, ורואה אדם רזה עם עיניים מלוכסנות, לבוש בחליפה מהודרת ואוחז בידו בכדור מתכתי.
סאטושי.
בתנועה חדה אני שובר את חלון הזכוכית ומזנק אל הזירה. אני קופץ לעברו, מוכן לקרוע אותו לגזרים.
"רגע!" הוא קורא, ואני בתגובה עוצר. כדאי לראות מה יש לו להגיד לפני שאהרוג אותו. "אתה בטח רוצה לדעת מה בדיוק אתה עושה פה."
"את מי אתה מענה פה?" אני צועק.
הוא מסתכל עליי במבט משתומם. "מענה? אני? אתה טועה, סנדסלאש. ההיפך הוא הנכון. אני מציל את כל העולם שלך.
"אתה בטח זוכר את הצבא הענק שתקף אותך ואת אדמתכם. אתה חושב שזה חד פעמי? שיותר לא יתקפו אתכם? אתם מהווים סכנה לאנושות כולה."
"ולמה שזה יעניין אותי?" אני שואל בכעס, "האנושות יכולה להתפגר מצידי."
"אבל זאת בדיוק הבעיה, סנדסלאש. אתם, הפוקימונים, חושבים שאתם יכולים לעסוק בשלכם ושאנחנו בשלנו ושהכל יהיה בסדר. אנחנו חושבים קצת יותר קדימה. מה יקרה כשתתרבו יותר מדי, ותרצו להתפרס על עוד יבשות? אתה חושב שנוכל לחיות בשלום? בעולם שבו גם אתם חזקים הרבה יותר וגם חכמים כמוני, אי אפשר לחיות בשלום.
"מכאן יש שתי אופציות. האחת היא שתאבדו את כוחכם, והשניה היא את חכמתכם. תהיו חייבים לוותר על משהו בשביל שנוכל לחיות יחד בעתיד הלא רחוק."
"או שאתם תוותרו על שלכם," אני עונה, "הבעיה היא שלכם, לא שלנו."
"חשבתי שתגיד את זה." אמר סאטושי, "אתה יודע, אתה בכלל השפעה בעולם שלך. כולם מעריצים אותך. אם תשתף איתי פעולה, נוכל לשנות את העולם כולו יחד. נהיה האדם והפוקימון הכי חשובים בהיסטוריה. נגרום לכולם לחיות בהרמוניה, בשיתוף פעולה."
"ופוקימונים יהיו הצעצועים שלכם," אני עונה בכעס, "אולי עדיף שנסיים את זה עכשיו וזהו." אני משייף את טפריי אלו באלו.
"אני מבין שאין עם מי לדבר." הוא עונה במבט מעט מיואש, אך בטוח בעצמו. הוא מתרחק אחורה באיטיות כשאני מתקרב אליו. בדרך כלל הייתי קופץ עליו ומשסע אותו בלי לחשוב פעמיים, אבל משהו עצר אותי. "אולי כדאי שאדגים לך את האופציות שיפתחו בפניכם, הפוקימונים, בעולם שאני רוצה לבנות. אולי כדאי שתבין את היכולת שאתם מסוגלים להגיע אליה בעצמכם, מול היכולת שאני מציע לכם להגיע אליהם."
הוא לוחץ על הכדור שהוא מחזיק בידו, ולפתע הכדור גדל. הוא צבוע בחציו באדום, ובחציו השני בלבן מבריק. "שהטוב בנינו ינצח." הוא אומר, וזורק את הכדור לאוויר.
הכדור נפתח. ממנו יוצאת קרן אור אדומה ומלאה באנרגיה, שמתעצבת לצורה. צורה של פוקימון.
האנרגיה נהפכת פתאום לחומר. היצור הגדול שנוצר אל מולי מעופף בכנפיו ומסתכל עליי, ואני מסתכל עליו בתדהמה מוחלטת. זה מקור הצעקה.
הוא צווח בקול, ואני לא מבין מדוע זה מה שהוא צועק, אבל משום מה זה מזעזע אותי.
"דאסטוקס!"