ריק המשיך בדרכו לבד. כבר לא היה אכפת לו שבלי פרסי אין לו סיכוי לפרוץ מערכות אבטחה כמו בעבר, הוא רק רצה להגיע לקניון גרמפא ולמצוא את המאובן. הדרקון האדום כנראה ירתח מזעם על שריק לא מבצע את עבודתו הרגילה, אבל זה לא משנה – עם או בלי פרסי הוא לא מצליח להביא כסף לצוות רוקט.
כעת היה ריק בדרכו לגשר הרוכבים, שחיבר בין סלאדון לפיושיה. הוא גילה שהרכיבה על אופניים הייתה קלה מהליכה בצורה משמעותית, וברגע שהצליח לאזן את משקלו, לא היה צריך להפעיל הרבה כוח כדי להתקדם. הוא כבר היה קרוב מאוד לגשר, כשלפתע, זרם מים קריר ורטוב פגע בצד גופו. ריק איבד שיווי משקל, נפל מהאופניים על שביל העפר והביט מעלה. לדיאן, חיפושית אדומה וגדולה, נשאה בארבע ידיה דג מוזר, כחול וצהוב עם שתי נורות חשמליות על ראשו, שהוסיף לירות מים. זה לא הגיוני, חשב ריק, הפוקימונים הללו לא נפוצים כלל במחוז קנטו.
ואז נשמע צחקוק מן השיחים בצד הדרך. ילד מוכר יצא מביניהם – עבר הרבה זמן מאז ראה אותו ריק לאחרונה, ובכול זאת זיהה אותו מיד.
"דון!" אמר בהפתעה.
ריק פגש את דון זמן קצר אחרי שהתחיל את מסע הפוקימונים שלו. דון היה צעיר מריק בשנה, אבל ותיק ממנו בשנה בניסיון שלו בגידול פוקימונים (וכעת אפילו יותר, בהתחשב בחודשים שריק שכב מחוסר הכרה בבית החולים). פוקימון הדג היה לאנטורן, הפוקימון שריק עצמו המליץ לו לתפוס – הצורה המפותחת של צ'ינצ'או, פוקימון מים חשמלי שחזק נגד הפוקימונים החזקים נגד חרקים, האהובים על דון.
"נחמד לפגוש בך ככה פתאום".
"יכולת לחשוב על דרך קצת יותר נחמדה לומר לי שלום", ציין ריק.
"חשבתי שזו הייתה הדרך המושלמת להראות לך שיש לי עכשיו לאנטורן", ענה דון.
"מזל שלא חשבת שהדרך המושלמת תהיה לחשמל אותי".
דון צחק. בעיניו זו הייתה בדיחה מוצלחת.
"אתה לא מבין מה עברתי בשביל לאנטורן! אני לא רגיל לתפוס פוקימונים במים, והייתי חייב להישאר על קו החוף, כי אף פוקימון שלי לא יכול ממש להעביר אותי את המפרץ. נשארתי כמה חודשים בניו-בארק…"
"כמה חודשים?" שאל ריק, "הייתי שם, איך לא ראיתי אותך?"
"רוב הזמן הייתי בחוף הים ולא ממש הסתובבתי בתוך העיירה. הרבה פעמים גם ישנתי שם למקרה שצ'ינצ'או יחליט להופיע בלילה. הם לא מתקרבים הרבה לחוף, וחשבתי שאולי דווקא בלילה יש יותר סיכוי לראות אותם, כי הם מפיצים אור".
"יפה".
ריק חייך בתגובה, ואז ניסה לקום ולעלות שוב על האופניים.
"היי, לאן אתה הולך? רק נפגשנו!"
"דון, נחמד לי לראות אותך שוב, אבל אני חייב להמשיך לפיושיה".
"לא כל כך מהר! אתה חייב לי משהו".
"מה אני חייב לך?" התפלא ריק.
"הבטחת לי קרב בפעם הבאה שניפגש", אמר דון, "קדימה, אני מוכן!"
לרוע המזל, זה היה נכון. ריק זכר היטב את ההבטחה הזאת.
"דון, זה קצת בעייתי".
"מה הבעיה?"
"הרבה דברים השתנו מאז. אני כבר לא ממש נלחם בקרבות פוקימונים".
"מה זאת אומרת?" שאל דון, "אבל הבטחת לי! חיכיתי לקרב הזה יותר משנה!"
"אני מבין, ואני מצטער", אמר ריק, "זו לא הבטחה שאני יכול לקיים".
ריק התיישב על האופניים, אבל דון קפץ מולו ונעמד בדרכו.
"אתה לא יכול פשוט לא לעמוד בהבטחה שלך".
"אני יודע שזה לא בסדר, אבל יש דברים שחשובים לי יותר. יש הרבה מאמנים אחרים שאתה יכול להילחם בהם, למה כל כך חשוב לך להילחם דווקא נגדי?"
"מה זאת אומרת? בזכותך יש לי את לאנטורן, אני חייב לך חצי מהנצחונות שלי בשנה האחרונה. לנצח אותך זה המבחן האמיתי שלי באימון פוקימונים".
"אתה מגזים".
"לא נכון! בשבילי קרב נגדך יהיה קרב כמו אלוף הליגה, או…"
"דון, מאוד מחמיא לי שאתה חושב ככה, אבל אני לא אלוף הליגה וגם אין לי שאיפה כזאת".
"מה אכפת לך להילחם בי?"
"כי אני כבר לא עושה את הדברים האלה", אמר ריק, "חוץ מזה, אני בטוח שאתה מאמן הרבה יותר טוב ממני. הפוקימון היחיד שלי כרגע היא וולפיקס שלא מקשיבה לי".
"מה זאת אומרת?" שאל דון, "מה קרה לסינדקוויל ולספירו?"
"סיפור ארוך".
"יש לי זמן".
"בסדר", ענה ריק, "אם אני אספר לך, תצטרך להבטיח לי שתשכח מהקרב".
וריק סיפר. הוא סיפר את כל מה שעבר עליו ועל ריאן עד לרגע שהחליט להפסיק לאמן פוקימונים, ובנקודה זו החליט לסיים את הסיפור. מלבד זאת הוא רק ציין שבסופו של דבר, דרכיו שלו ושל אחיו נפרדו.
"זה הכול?" שאל דון, "אני עדיין לא מבין איך איבדת את כל הפוקימונים שלך".
"זה… לקחו לי אותם. גנב-פוקימונים גנב אותם".
"הו, לא! איך זה קרה? הוא פשוט לקח אותם?"
"לא כל כך יכולתי לרדוף אחריו. הוא עשה לי את זה".
והוא הראה לו את רגלו השמאלית המתכתית. דון החניק צעקה.
"איך זה קרה?!"
"הוא הפיל עליי עץ. בקושי ניצלתי מזה".
דון רק הביט בו בעיניים פעורות לרווחה. הוא לא ציפה למצוא את ריק במצב הזה, אחרי שכול הזמן הזה רק חיכה לפגוש אותו ולראות איך התקדם.
"עכשיו אתה מבין למה אנחנו לא יכולים להילחם?"
ריק החל לקום ממקומו, מלאכה שעדיין הייתה קשה לו במקצת.
"לא", ענה דון.
"מה לא היה ברור?"
"אתה ויתרת", אמר דון, "אתה נתת לי את העצה הכי טובה שקיבלתי אי-פעם לאמן פוקימונים כשהיית רק מאמן מתחיל, ועכשיו אתה ויתרת".
"אני לא ויתרתי, דון, פשוט מצאתי לי דרך חדשה".
"לא, עדיין ויתרת. לפי הסיפור שלך עברה כמעט שנה מאז שאיבדת את הרגל, ואתה עדיין לא מסוגל לתפקד. יש לך וולפיקס, אבל היא לא מקשיבה לך. מאמן פוקימונים אמיתי היה עושה הכול כדי לשנות את זה, לא מקבל את רוע הגזירה".
"כמה פעמים צריך להסביר לך שאני כבר לא מאמן פוקימונים?"
"אז מה? זה אומר שמעכשיו אתה צריך לוותר? ללכת עם הרגל הזאת כמו קב עץ, כמו איזה זקן בן 100?"
"תאמין לי שגם אני לא מרוצה מהמצב הזה".
"אז אתה עושה הכול כדי לחזור לכושר? ניסית הכול כדי שוולפיקס תקשיב לך?"
"אני עדיין נוסע ברחבי המחוז באופניים או ברגל כדי לשמור על כושר…"
"וזה הכול? עושה רק מה שצריך? מה עם להציב לך אתגרים חדשים, למתוח את הגבולות שלך, לראות עד כמה רחוק אתה יכול להגיע?"
"אתה לא יודע כמה זה קשה", התעקש ריק.
"לי נראה שאתה מסתדר. ראיתי אותך רוכב לא רע על האופניים האלה. למה שלא תנסה משהו חדש? קרבות נגד פוקימונים, למשל?"
ריק נאנח. "אתה תעשה הכול כדי שאני אלחם נגדך, נכון?"
"הבטחת לי קרב. אין לך סיבה לא לקיים אם לא תשתמש בפוקימונים".
"בסדר", אמר ריק, "אבל גם אתה לא תשתמש בפוקימונים".
"אבל אני מאמן פוקימונים!"
"זה אומר שאתה צריך לזכור איך זה להיות בקרב בעצמך, לא פחות מהם", אמר ריק, "ואני לא רוצה לגרום לפוקימונים להילחם, גם אם הם לא שלי".
"אבל…"
"זו ההצעה האחרונה שלי, דון, קרב אחד על אחד ללא פוקימונים".
דון וריק חלצו את נעליהם והשאירו את הפוקיפונים שלהם בצד הדרך.
"החוקים הם כאלה", אמר ריק, "בלי מכות לראש, לצוואר או למפשעה".
"טוב, ובלי אגרופים או בעיטות, במיוחד לא עם רגליים מתכתיות".
"ובלי לתפוס בשיער או בבגדים".
ריק שם לב שדון ממשיך לעמוד במקום, מחכה שריק יעשה את הצעד הראשון וייכשל בגלל הרגל שלו. במקום לרוץ אליו, הוא השתמש ברגלו הטובה כדי לקפוץ קדימה. דון לא היה מוכן לכך, וריק נחת עליו עם כל כובד משקלו, מרתק אותו לאדמה. דון ניסה להשתחרר מן הריתוק, אבל הרגל המתכתית חסמה את רגליו שלו, והוא בקושי הצליח להזיז אותן.
"זה לא הוגן", אמר.
"לרגל הזאת יש יתרונות וחסרונות. אני לומד להשתמש ביתרונות כמו שרצית".
דון החליט, אם כן, להתמקד בזרועות שלפתו אותו, ולאחר מאבק הצליח לשחרר מהן יד אחת. הוא לקח בידו חופן של חול וזרה אותו בעיניו של ריק, אשר חוסר הריכוז הרגעי עלה לו באחיזתו. דון השתחרר, קם על רגליו ורץ למרחק של כמה מטרים, בעת שריק ניסה להתאושש.
"נו", אמר, "בוא נראה אותך תופס את זה שוב".
"הפעם אתה רוץ אליי".
"לא, אני לא זה שצריך לאמן את הרגל שלי".
ריק ידע שהוא צודק. בניסיון לרוץ הוא הטה את גופו קדימה ושעט ללא שליטה, וכך היה לו קל יותר, אך גם דון התחמק בקלות יתרה. הוא הניח את רגלו במסלולו של ריק שצנח אפיים ארצה. דון התיישב על גבו ותפס את שתי ידיו מאחורי גבו.
"איך ההרגשה?" שאל.
"כאילו אני צריך להתאמן עוד".
הוא השתמש בכול כוחו להתגלגל על הצד, וכעת שכב על הארץ ודון כמעט נמחץ מתחתיו, אך הוא התחמק ברגע האחרון ושוב קם על רגליו, אך ריק תפס בקרסולו ודון נפל כאשר ניסה לברוח. הם המשיכו להתאבק, לקום וליפול, עד שהתנשמו בכבדות וצדי גופם כאבו.
"מה אתה אומר", התנשף דון, "נעשה הפסקה?"
"זה אומר שאתה נכנע?"
"אני חושב שאחזור להילחם בעזרת פוקימונים. הם ששה ואני רק אחד".
כשכוחו של דון שב אליו, הוא קם וניער את האבק מבגדיו. ריק הושיט לו יד שיעזור גם לו לקום.
"לא", אמר דון, "אתה תעשה את זה בעצמך עד שתוכל לקום כאילו יש לך שתי רגליים רגילות".
ריק התכוון לקום בצד ימין של הגוף, אבל אז נעצר. אם הוא מתכוון לאתגר את עצמו עד שיוכל לתפקד כרגיל, כדאי שיתחיל כבר מעכשיו. הוא הטה את כל משקלו לצד שמאל ובמאמץ אדיר התרומם על רגלו התותבת. הוא הרגיש כאילו כל שריר בגופו מוחה על כך, חזהו וזרועותיו משכו אותו בחזרה לאדמה, אך ריק לא ויתר. תוך כמה רגעים היה שוב על הרגליים.
"תודה", אמר.
"אני לא עזרתי לך", ענה דון.
"עזרת לי לזכור שיש לי עוד המון עבודה שאסור לי להזניח".
"אז עכשיו אנחנו שווים".
ריק עלה שוב על אופניו והחל שוב לרכוב לכיוון העיר פיושיה, מתרכז בכוח שהפעיל על הדוושה השמאלית.