ריק ופרסי ישבו על הגג והתווכחו.
"מה פתאום להישאר עוד שבוע בסרוליאן?" שאלה פרסי, "כרגע אין לנו איך להתקדם בכלל כל עוד אנחנו כאן. איך אתה מתכוון להסביר את זה לגנרל?"
"הוא יודע שאנחנו מתעכבים. אני לא חושב שהוא ישאל יותר מדי שאלות".
"אז אתה פשוט חושב להתעכב עוד יותר, רק בשביל איזו חברה מלפני שנים?"
"אנה היא לא סתם חברה".
"לא? חשבתי שהיא רק חברת ילדות".
"זה לא רק מה שהיא… זאת אומרת, זה גם… קשה לי להסביר".
"בכול מקרה, החברה הזאת רק מסבכת אותך בצרות. אל תשכח שריאן נמצא פה בעיר. אתה רוצה להיות כאן כמה שיותר זמן כדי שיתפוס אותך?"
"עד עכשיו הוא לא תפס אותי כל כך בקלות".
"לא? נדמה לי שבפעם הראשונה הוא הכניס אותך לכלא, ובפעם השנייה ניצלת רק בזכות פידג'י שלי".
"בפעם הראשונה לא הייתי מוכן אליו, ובפעם השנייה… טוב, תודה על זה".
"ואני לא מתכוונת לסכן אותה שוב, רק כי אתה עשית החלטה מטופשת להישאר במקום מסוכן כמו סרוליאן", אמרה פרסי, "תעשה מה שאתה צריך כדי לספר לחברה שלך את האמת, ונעוף מכאן כבר מחר. זה הכי הרבה שאני מוכנה לתת לך".
"ומי אמר שאת קובעת?"
"אני מוכנה לוותר על יום אחד. זה כבר נותן לנו סיכון דיי גבוה שריאן ימצא אותך".
"ואם ריאן יתפוס אותי, מה יקרה? הוא לא ישליך אותי שוב לכלא, הוא יודע שזה לא יעזור. מה הוא יעשה, יהרוג אותי? יקשור אותי ויחזיק אותי בכלא משלו? הוא בן 13, פרסי, הוא לא יחידת משטרה מיוחדת".
פרסי גלגלה את עיניה. "הרעיון הזה עדיין לא מוצא-חן בעיניי".
"אם כך, את מוזמנת להמשיך בלעדיי לסאפרון. נראה איך תסתדרי".
– – – – –
מחשבותיה של אנה נדדו כל אותו יום. היא חיכתה שהיום ייגמר ותוכל לראות את ריק, כמעט ולא הקשיבה בשיעורים, ואת כל האנרגיה שלה הוציאה באימונים. תנועותיה היו חסרות דיוק, אך היא רקדה כדי להשתחרר, ולמרות הנזיפות שקיבלה מהמורה, ידעה שזו הדרך היחידה שלה להישאר מרוכזת ולא לחשוב על ריק.
הוא חיכה לה בסוף השיעור האחרון, אחרי שאנה החליפה לבגדים הרגילים שלה.
"איך היה היום שלך?" שאלה.
"בעיקר חיכיתי לראות אותך".
"גם אני. זה בטח הרבה יותר קל כשאין לך עוד הרבה דברים להתרכז בהם".
"מצד שני, גם אין מה שיסיח את דעתך".
להפתעתו של ריק, אנה הובילה אותו אל חדר המדרגות.
"לאן אנחנו הולכים? חשבתי שהחדר שלך בקומה הזאת".
"היום לא נוכל להיות שם. הבנות האחרות צריכות להתכונן למבחנים, אם נהיה שם זה יפריע להן".
"את לא צריכה להתכונן?" שאל ריק.
"אני בכול מקרה לא אוכל להתרכז. חשבתי שאולי אתה תוכל לעזור לי".
אנה הובילה את ריק אל מחוץ לבית הספר, והם הלכו אל האגם הגדול שליד סרוליאן. מעל האגם היה גשר גדול ועליו הם התמקמו. ריק ישב על הצד הפנימי של מעקה הגשר, צופה אל מערה גדולה בצדו השני של האגם, ואנה שכבה עם ראשה על רגלו הימנית, מלטפת את רגלו השמאלית ומנסה להתרגל לתחושת המתכת. ריק הקריא שאלות ממבחן לדוגמא מתוך ספר הלימוד שלה.
"הסבירי מדוע ויתר המלך לורנס הראשון על רמת אינדיגו".
"אוף, ידעתי את זה… משהו על זה שהוא הכריז עליה כשטח ניטרלי, כדי לא להיכנס למלחמה עם קנטו?"
"זה מבחן בהיסטוריה, את צריכה לפרט הרבה יותר".
"אני לא זוכרת", אמרה, "בוא נעשה הפסקה מהלימודים".
"אין לך עוד הרבה זמן עד המבחן", הזכיר לה ריק.
"מה כל כך אכפת לך? חשבתי שהיסטוריה משעממת אותך".
"היא לא משעממת אותי, זה פשוט אף פעם לא היה הצד החזק שלי". חוץ מזה, חשב, כל עוד אנחנו עסוקים בללמוד למבחן, אני יכול לדחות את מה שאני צריך לספר לך. אלה יכולים להיות הרגעים האחרונים שלנו ביחד, וממש לא אכפת לי להעביר אותם ככה, כל עוד אני אתך.
"אני בכול מקרה חושבת שזה הזמן להפסקה קטנה. אנחנו לומדים כבר כמעט שעה".
היא התרוממה לישיבה והניחה את ראשה על כתפו.
"אז ספר לי, מה עבר עליך בשנה האחרונה? בטח ראית המון מקומות יפים ופגשת פוקימונים מעניינים".
"כן, אפשר לומר שזה מה שקרה", אמר, "אני וריאן הגענו עד אקרוטיק, ושם נפרדנו".
"עדיין לא סיפרת לי מה בדיוק קרה ביניכם".
ברגע הזה, לריק כבר לא היו תירוצים. כשאנה שואלת אותו את כל השאלות הללו מיוזמתה, לא יהיה לו תירוץ לא לספר לה. אבל הוא בכול זאת הרגיש שהוא לא מסוגל.
"את זוכרת את הפעם האחרונה שנפגשנו בניו-בארק, שבסופה נסעת לבית הספר?"
"בטח שאני זוכרת. הגעתם לשם בשביל טקס פתיחת השנה".
"אז ביום למחרת, בילי הופיע פתאום בטקס. התפתח קרב בין שלושתנו ואני…" הוא נשם עמוק, "אני הרגתי בטעות את הפוקימון של בילי".
"אוי לא", נבהלה, "איך זה קרה?"
"במקום לשלוט על הפוקימון שלי כמו שצריך, עודדתי אותה לתקוף באכזריות. אבל למדתי מהטעות הזאת, והפסקתי להיות מאמן פוקימונים ולהילחם בקרבות. מאז אני וריאן לא כל כך הסתדרנו עם השקפות העולם השונות שלנו, ובסופו של דבר דרכינו נפרדו".
זה לא היה לגמרי שקר, ניסה לשכנע את עצמו.
– – – – –
ריאן נכנס אל אחד מאולמות בית הספר לריקוד. קבוצת רקדניות היו עסוקות באימונים, וכאשר אחת מהן הבחינה בריאן בוהה בהן, שלחה בו מבט עקום.
"אפשר לעזור לך?" שאלה.
"אני מחפש את אנה רוס. היא לומדת פה, נכון?"
שתי בנות צחקקו.
"אנה ממש מבוקשת בזמן האחרון", ציינה אחת מהן.
"חבל לך על הזמן, היא הלכה עם מישהו אחר", אמרה השניה.
"אתן יודעות אולי לאן הם הלכו?"
"לא, אבל לא הייתי מציעה לך לחפש אותה. הם נראו… עסוקים".
ושתיהן שוב צחקקו. את ריאן זה הרגיז ביותר. ככול שריק אוהב יותר את אנה, יכאיב לו יותר אם היא תדע מה הוא באמת, וריאן יוכל לפגוע בו יותר. אבל איך הוא אמור למצוא אותם בכול העיר הזאת? אם רק היה יודע שהוא קרוב מספיק, היה יכול להשתמש בסלוברו ובסלוקינג כדי שינסו לחוש אותו, אבל הם לא יכולים לסרוק את כל העיר. כשיצא מבית הספר, הוא החליט לשלוח את ספירו לחפש אותם מלמעלה.
– – – – –
בינתיים, אנה וריק הספיקו להחליף כמה נושאי שיחה.
"מצטערת, עדיין לא נראה לי הגיוני לשלוח ילדים בני 10 למסע פוקימונים", אמרה אנה, "מילא בגיל 12, אבל ילדים שעדיין לא סיימו בית-ספר יסודי?"
"את אומרת את זה רק כי אני בעצמי סיימתי רק בית-ספר יסודי. בניגוד אלייך, שהלכת ללמוד ריקוד במקום להמשיך בלימודים רגילים".
"זה לא אותו דבר. עדיין יש לי קצת לימודים רגילים, כמו המבחן המעצבן הזה בהיסטוריה".
"בסדר, בואי נראה. אילו מקצועות בדיוק את לומדת?"
"היו לי כמה קורסים לבחירה. בחרתי היסטוריה, ספרות, מתמטיקה…"
"אילו עוד קורסים היו לך?" שאל ריק, "יכולת ללמוד איך עובדות מערכות יחסים, או איך לא להתמכר להימורים, או איך להיות אדם טוב יותר?
"אתה יודע שזה לא מה שלומדים בבית-ספר".
"זו בדיוק הנקודה שלי. את הדברים החשובים באמת אנחנו לומדים בעצמנו. אם הייתי מחכה עד גיל 30 כדי לצאת למסע פוקימונים, לא הייתי מוכן יותר מעכשיו".
"היית אדם בוגר ועצמאי יותר".
"אני בספק אם זה היה הופך אותי למגדל פוקימונים טוב יותר".
"אולי לא, אבל בהחלט היית אחראי יותר", מבטה של אנה עבר אל רגלו, שהייתה מוסתרת כרגע מתחת למכנסי הג'ינס שלו, "אולי לא היית נפצע ככה…"
"בגלל שהייתי אחראי יותר?" השיב, "להציל את הפוקימון שלי ממוות זו חוסר אחריות? גם בגיל 30 או בגיל 100 עדיין הייתי קופץ מתחת לעץ כדי להציל את סלופוק, אם הייתי יכול".
אנה ידעה שלא כדאי להתווכח על הצלת פוקימון, אבל עדיין, משהו בכול הסיפור הזה נראה לה לא בסדר. לשלוח ילדים למסע פוקימונים, מסע שבו הנער שאהבה איבד את רגלו כך… איך היא אמורה להשלים עם זה שחיים של הרפתקנות הם בטוחים עבור ילד בגילה?
"ריק", שאלה, "איך באמת איבדת את הרגל שלך?"
"סיפרתי לך. היה קרב פוקימונים, ואני…"
"הסיפור הזה לא מסתדר לי", אמרה, "כשהתראינו בניו-בארק, עוד לא נפצעת. לפי מה שסיפרת לי, ביום למחרת הפסקת להיות מאמן פוקימונים. אני מניחה שהתאונה לא קרתה בניו-בארק, אחרת הייתי שומעת עליה… מתי הספקת לערוך עוד קרב פוקימונים?"
פניו נפלו. "את באמת שמה לב לפרטים, מה?" נאנח, "קיוויתי לחסוך ממך את הפרט הזה, אבל הפרידה שלי מריאן… לא הייתה נעימה כל כך".
"מה קרה?" שאלה.
"רבנו כל כך, שבסופו של דבר הסתבכנו בקרב פוקימונים. זה לא הסתיים כל כך טוב".
"אוי. אני מצטערת".
אנה חיבקה אותו שוב, חיבוק צמוד ומנחם. שוב הייתה לו הזדמנות לספר לה על צוות רוקט, והוא לא עשה זאת. למרבה הצער, הוא לא היה היחיד שחשב כך.
"נו, ריק, למה אתה לא מספר לה את כל הסיפור?" נשמע קול מאחריהם, "מה עם הקטע שהצטרפת לצוות רוקט וגנבת את הפוקימון שלי?"
הם הסתובבו. ריאן היה שם, ספירו המוכן לקרב יושב על כתפו.
ריק ואנה קמו מיד ממקומם. לא היה טעם לנסות לברוח – אך כרגע, נראה שריאן לא מתכוון לתקוף. הוא רק צפה בהם בחיוך של ניצחון.
"ריאן!" קרא ריק, "מה אתה רוצה?"
"כרגע הייתי רוצה שתפסיק לשקר לחברה שלך. שיקרת לי, ואני יודע עד כמה זה כואב".
"ריק, על מה הוא מדבר?" שאלה אנה, "זה נכון?"
"קדימה, ריק, ספר לה!"
ריק נשם עמוק. לא היה עוד טעם להסתיר זאת.
"כן", הודה, "אני חבר בצוות רוקט".
אנה התרחקה ממנו כמה צעדים לרוחב הגשר, עד לקצהו השני. ריאן נראה מרוצה.
"התכוונתי לספר לך, פשוט לא הייתי מסוגל".
"מה עוד חשבת לא לספר לי? איבדת רגל, הצטרפת לארגון פשע, יש עוד משהו חשוב?"
הוא השפיל את מבטו. אין ספק שהמצב הזה נראה לא טוב בכלל. למשך כמה רגעים השתרר שקט מוחלט.
"בסדר, ריאן, ניצחת", אמר לבסוף, "גרמת לאנה לשנוא אותי. עכשיו אתה מרוצה?"
"ריק, אני לא שונאת אותך. אני אפילו לא יודעת בעצמי מה אני מרגישה. אבל מה שזה לא יהיה, אל תאשים את ריאן, אני אפילו לא יכולה… מה פתאום אתה חבר בצוות רוקט?"
"הם הציעו לי קריירה בטוחה, אחרי שכול דבר אחר במסע הפוקימונים שלי השתבש לחלוטין".
"קריירה במה? שוד בנקים או מתן שוחד?"
"למעשה, זו הייתה גניבת פוקימונים", התערב ריאן, "אני מניח שהוא לא סיפר לך שהריב בינינו פרץ בגלל שהוא גנב ממני את הפוקימון הכי יקר לי, נכון?"
אנה הנידה בראשה, לא מאמינה למשמע אוזניה ומנסה לעכל זאת. החלק הגרוע מכול היה שריק לא הכחיש.
"אז החלטת לבוא הנה ולסכסך ביני לבין אנה", אמר ריק, "ואתה בטוח שאתה יותר טוב ממני".
"אני בטח יותר טוב מגנב-פוקימונים כמוך!"
"כן?" קרא ריק, "השגת את הנקמה שלך. לקחת ממני את כל הפוקימונים שהיו לי, שאתה יודע שהיו חשובים לי הרבה יותר ממה שכול פוקימון היה אי-פעם חשוב לך, והשארת אותי למות מתחת לעץ! מה עוד אתה רוצה?"
"אתה באמת חושב שהשארתי אותך למות? קראתי לאמבולנס ברגע שהעץ נפל עליך. למרבה הצער, ההליקופטר של החברים שלך הגיע קודם".
"למרבה הצער? מה פתאום אכפת לך ממני כל כך?"
"בטח שאכפת לי!" קרא ריאן, "איך אתה חושב שאני מרגיש? לדעת שאחי צועד לעבר קריירה מזהירה של פשע? אתה בטח לא מבין אותי, אבל אני בטוח שאתה מבין את אנה! תחשוב איך היא מרגישה עכשיו ותבין איך אני מרגיש!"
ריק הביט בה, יושבת על מעקה הגשר ומביטה בהם בעיניים ופה קרועים לרווחה, עדיין לא מאמינה שכול זה קורה. הוא לא שם לב שגם בגרונו של ריאן מתחילות לעלות דמעות.
"אז הסגרת אותי למשטרה וסכסכת ביני לבין אנה".
"מה יכולתי לעשות? הייתי חייב שתבין שהפשע לא משתלם. אבל אחרי הפעם הראשונה הבנתי שזה לא עובד ככה, שלחברים שלך יש כוח אפילו בתוך המשטרה, ושאני חייב לפעול בעצמי. בטח לא חשבת שאני אוותר לך אחרי הנקמה הקטנה שלך בי".
"בסדר, הבנתי. אתה לא תוותר לי", אמר ריק, "אז מה אתה רוצה?"
"אני רוצה שתחזור הביתה, ריק. אני רוצה שתעזוב את הצוות הטיפשי הזה ותחזור להיות אח שלי".
לקראת סוף המשפט, קולו כבר החל להיחנק מדמעות, וריק כבר לא היה מסוגל שלא להבחין בהן. הוא הביט בעיניו, שנראו ממש כמו עיניו-שלו, וראה אותן כמעט בוקעות החוצה.
"אני מציע לך הזדמנות אחרונה. אתה יודע שאין לך סיכוי בקרב, ואתה לא רוצה שאני אקח אותך מכאן בכוח".
ריק ידע שאין לו סיכוי בקרב. הוא גם ידע שאין לו דרך אחרת לברוח. הוא הביט באנה השבורה, ולראשונה הבין מה גודל הכאב שידע שיגרום ליקיריו. אבל כבר לא הייתה דרך חזרה. עיניו החלו לדמוע גם הן.
"אני מצטער", אמר ריק, "אני כל כך מצטער".
הוא החל להתקרב אל אנה. הוא ציפה שתירתע ממנו, אך היא לא נרתעה; במקום זאת, פרשה זרועותיה לקראתו, והוא צנח לתוכן ושחרר את כל מה שהיה עצור בו מאז שהתעורר. ריאן צפה בהם, מרגיש שהפך לפתע לצופה מן הצד ברגע שלא קשור אליו כלל.
"תקבלי אותי בחזרה?" הצליח ריק לומר.
"ברור שכן", ענתה לו, "אם רק תבטיח לי לא להסתיר ממני עוד דבר".
ואז הרים ריק את ראשו מחיקה של אנה, והביט בריאן.
"תן לי זמן עד סוף השבוע", ביקש, "אנה כמעט סיימה את שנת הלימודים. אני רוצה לבלות את השבוע הזה איתה לפני שאני חוזר אתך".
"ואיך אני אדע שאפשר לסמוך עליך?" שאל בספקנות.
"כי גם אני הייתי רוצה את אחי בחזרה".
בבוקר יום שבת, חפציה של אנה כבר היו ארוזים והיא הייתה מוכנה לחזור הביתה. כשהיא יצאה החוצה ועלתה על אוטובוס בית הספר הכחול הגדול שייקח אותה בחזרה לניו-בארק, היא קיוותה לראות את שוב את ריק ולהיפרד ממנו שוב, אבל ידעה שהוא לא יבוא. הוא הסתלק מכאן בלילה, לפני שריאן ימצא אותו. היא ידעה זאת לפי מה שאמר לה כאשר ריאן עזב אותם באותו יום על הגשר.
"אנה, הבטחתי שאני לא אסתיר ממך עוד דבר, אז כדאי שתדעי…"
הוא התקשה לסיים את המשפט. אבל היא הבינה.
"אתה לא באמת מתכוון לעזוב את צוות רוקט", אמרה.
ריק הניד בראשו.
"חשבתי ככה. אתה לא אחד שמוותר רק בגלל שמאיימים עליו", חייכה חיוך עצוב, "תודה שסיפרת לי".
"אז מה עושים עכשיו? את רוצה שאני אלך ולא נדבר יותר, או ש…?"
"לא, ריק, אני לא רוצה שלא נדבר יותר", ענתה אנה, "אני לא יכולה לבחור שלא לאהוב אותך בגלל זה. אבל ברור שכול אחד מאתנו בחר את הדרך שלו בחיים. זה היה ברור לפני שנה, וזה ברור גם עכשיו".
"אז מה את מציעה לעשות?"
"אני מציעה לך ללכת למשטרה ולהסגיר את עצמך, לפני שתהיה עמוק מדיי בצוות רוקט ולפני שהאמת תפגע בעוד אנשים. אם תסגיר את עצמך יקלו עליך את העונש, במיוחד שאתה רק בן 13. אבל אני לא יכולה להחליט במקומך".
"בסדר, לקחתי לתשומת לבי. ומה את מציעה לעשות בקשר אלינו?"
"אני תמיד אוהב אותך, ריק", אמרה, "אבל אני לא אחכה לך".
"הבנתי. זה הגיוני, בסך הכול", הוא לקח את ידה, "אבל עכשיו את לא צריכה לחכות לי, ויש לנו עוד כמה ימים ביחד… אנחנו צריכים לנצל אותם עד כמה שאפשר, לא?"
הוא קירב אליה את שפתיו, והיא נענתה לו. טעמה של הנשיקה הזאת, ושל כל אלה שבאו בימים שלאחר מכן, ליווה את אנה עד שעזבה את סרוליאן.