Site icon מפלצות כיס

פוקימון; במהירות החושך – פרק 45: מאמן פוקימונים / איידן סוייר

"בשום פנים ואופן לא!" נשמע קולו של הדרקון האדום.

"אבל בלי מחשב…"

"ומה תעשי עם מחשב? תפוצצי אותו שוב בניסיון השני שלך?"

"השגתי 50 אלף קרדיטים לצוות רוקט!" מחתה פרסי, "זה לא נחשב?"

"זה מה שכול גנב-פוקימונים משיג בשוד ממוצע, גם בלי להרוס מחשב. אני מצטער, אבל הרסת רכוש של צוות רוקט. אם את חושבת שאת צריכה מחשב כדי להיות יעילה, תצטרכי לקנות אותו מהמשכורת האישית שלך".

"מאיפה תהיה לי משכורת? אני לא אוכל לעבוד בלי מחשב!"

"מצדי תחזרו לשיטה הישנה של שוד עם אקדח ומסכה. לא אכפת לי, העיקר שתבצעו את עבודתכם. יום טוב".

ובמילים אלה, ניתק הדרקון האדום את הפוקיפון. פרסי חזרה אל ריק, שניצל את הזמן לנסות לפתות את וולפיקס לבוא אליו, בעזרת גרגירי-יער טעימים שמצא בדרך. אך וולפיקס לא נראתה מעוניינת והעסיקה את עצמה בתלישת חופני-דשא בשיניה.

"נו, איך הלך?" שאל ריק כשראה את פרסי מתקרבת.

"לא יותר טוב ממך", ענתה, "הגנרל לא מוכן לתת לי מחשב חדש".

"אנחנו תמיד יכולים לגנוב מחשב", הציע ריק, "אחרי הכול אנחנו גנבים, אז למה שלא נהיה כאלה עד הסוף?"

"המומחיות שלי היא פריצת מערכות אבטחה. אם אתה חושב שתוכל לגנוב משהו בכוח, אתה מוזמן לנסות".

"אני אנסה, אבל אני אצטרך את העזרה שלך", אמר, "אחרי הכול, זה מחשב בשבילך".

"בשביל שנינו. אנחנו צוות, אל תשכח".

שטח רחב-ידיים של שדות ירוקים הפריד בין הר הירח לעיר סרוליאן, לשם הם היו אמורים להגיע תוך כמה ימי הליכה. מלבד וולפיקס, לא היו להם עוד פוקימונים, וגם לא פוקדורים ריקים. את פידג'י הם יפגשו שוב רק בסרוליאן. מאז התקרית עם פוריגון, שניהם חשו פגיעים מאוד, וידעו שכדאי לגרום לוולפיקס להקשיב לריק בהקדם האפשרי. הם החלו ללכת מזרחה, וולפיקס מאחוריהם.

"בואי, וולפיקס טובה!" קרא לה ריק.

אך היא התעלמה ולא באה בעקבותיהם. כעת הייתה עסוקה בלרחרח שורשי עץ.

"אולי לך היא תקשיב", אמר ריק, "תנסי את".

"וולפיקס!" קראה פרסי.

היא ניגשה בזהירות והושיטה את ידיה, אך וולפיקס נהמה לעברה בכעס. זה לא יעזור, הבינה, היא יודעת שהיא משתפת פעולה עם ריק.

"תחזיר אותה לפוכדור לפני שהיא מתפרצת עליי".

ריק החזיר את וולפיקס באי-רצון. הוא החזיר את הפוכדור לחגורתו והמשיך ללכת, בעוד פרסי מדביקה את צעדיו.

"ננסה שוב מחר", אמר.

– – – – –

במרחק יום רכיבה משם, הלך גם ריאן לכיוון סרוליאן. המכתש לא היה נוח לרכיבה, לכן הלך עם האופניים בידיו, ומדי פעם היה צריך להרים אותם מעל ערימות סלעים נפולות. כשהתקרב לאחת מערימות הסלעים הללו, ראה אישה נוברת בערימה. היא נראתה לו מוכרת, ורק כאשר התקרב, זיהה אותה.

"ויטני!" קרא.

זו הייתה היא – מנהיגת המכון של גולדנרוד, שריאן עוד זכר את ההפסד הצורב לה כשעוד היה מאמן פוקימונים מתחיל. לא נראה שהיא זיהתה אותו. הוא ידע שמנהיגי מכון נלחמים נגד הרבה מאמנים ולא יכולים לזכור את כולם.

"ואתה…?"

"ריאן ריילי", אמר, "נלחמנו פעם במכון".

"אהה", אמרה, "נעים מאוד".

"מה את עושה רחוק כל כך מהמכון שלך?"

"יצאתי לחופשה, ואני מתכוונת לנצל אותה כדי לפתח את הפוקימונים שלי סוף סוף", אמרה.

"מילטאנק שלך הייתה מספיק חזקה, עד כמה שזכור לי".

"פוקימון חזק אחד זה נחמד, אבל לאחרונה השקעתי בה את כל האנרגיה שלי והזנחתי את השאר. נתקלתי בכמה מאמנים מנוסים שמילטאנק לא הייתה אתגר מספיק גדול בשבילם, ואני רוצה לפתח גם את שאר הפוקימונים שלי".

"אז למה הגעת עד לכאן, למחוז קנטו?"

"מה זאת אומרת?" שאלה, "רק כאן אפשר למצוא את אלה".

והיא הוציאה מכיסה אבן שחורה, לא גדולה יותר מכף ידה, שבהקה בברק מוזר לאור השמש. ויטני בהתה באבן כמו אוצר בלום, וריאן לא הבין מדוע.

"מה האבן הזאת?" שאל.

ויטני הביטה בו כאילו נפל מהירח.

"אתה לא יודע?" שאלה בעיניים גדולות, "זו אבן-ירח, רסיס מהמטאור הענק שמוצג במוזיאון. אמורות להיות כאן הרבה כאלה, אבל בינתיים מצאתי רק אחת, ואני צריכה לפחות עוד אחת".

"ומה כל כך מיוחד בה?"

"היא מפתחת כל מיני סוגים של פוקימונים. איזה מין מאמן פוקימונים לא יודע את זה?"

זעם נורא עלה בריאן. במקום לענות, הוא החל ללכת קדימה בתקיפות, בכוונה דרך המקום שבו עמדה ויטני, מוכן לדרוס אותה אם לא תסור מדרכו.

"חוצפנית", סינן.

"מה כבר אמרתי?"

"עופי לי מהדרך!"

היא דילגה הצדה ברגע האחרון, מתחמקת בקושי מכידון האופניים. עד לפני כמה ימים, ריאן היה מגיב להערה שלה בעקיצה משלו, אבל הפעם היא פגעה בו כמו סכין בפצע פתוח. הוא בקושי הספיק להתרגל למחשבה שהוא כבר לא מאמן פוקימונים ושהכרטיס האישי שלו נשבר לשניים. פעם בכמה דקות הוא עוד היה בודק בכיסו שחצאי הכרטיס שלו עדיין שם, למקרה שיתברר שמדובר בטעות. אבל הוא ידע שזה לא יקרה, ושהוא לא יהיה עוד מאמן פוקימונים.

– – – – –

ריק ופרסי המשיכו ללכת דרך השדות הרחבים שסופם לא נראה בינתיים באופק. באמצע היום הם הגיעו למטע עצי אפרסק והחליטו שזה מקום טוב לעצור להפסקת צהריים. הם קטפו כמה פירות והתיישבו לאכול. כעבור כמה נגיסות, הפר ריק את השלווה.

"מעכשיו זה יהיה ככה תמיד?" שאל.

"למה הכוונה?"

"דיברנו על לגנוב מחשב. עכשיו אנחנו גונבים פירות ממטע. פעם הייתי חושב שזה נורא, ועכשיו… לא יודע, פתאום לגנוב לא מרגיש מוזר בכלל".

"כבר עשינו דברים הרבה יותר גרועים מזה", הזכירה לו פרסי.

"אני יודע. לגנוב מאות אלפי קרדיטים היה מרגש. להיתקל בפוריגון היה מפחיד. מה אם יום אחד גם הדברים האלה ייראו לנו שגרתיים, בסך הכול עוד חלק מיום העבודה?"

"אז זה יהיה בדיוק כמו כל עבודה אחרת. כשהתחלתי לעבוד במחסן, למשל, הרגשתי הצלחה גדולה כשפיתחתי את האלגוריתמים הראשונים שלי, ובהמשך זה סתם נהיה מה שאני עושה כל יום".

"ובאמת אין הבדל מבחינתך?"

פרסי משכה בכתפיה. "בשני המקרים אני בסך הכול מקלידה הרבה תווים במחשב".

פרסי כנראה התרגלה לפשע, חשב ריק. היא הייתה עם צוות רוקט יותר זמן ממנו, לפחות אם לא מחשיבים את שבעת החודשים בהם לא היה בהכרה. האם יום אחד גם הוא יהיה כמוה, ופשעים בקנה-מידה עצום יהיו בשבילו משמעותיים כמו גניבת אפרסקים ממטע, או אפילו פחות מזה, כמו משחק מחשב? כמה שלא ניסה לחשוב על זה, לא הצליח לדמיין את העתיד שלו כגנב-פוקימונים, עד שמחשבותיו החלו לנדוד למחוזות אחרים.

"זה לא נכון", אמר לבסוף.

"מה לא נכון?"

"זה לא נכון שכול דבר נהיה שגרתי בסופו של דבר. כשהייתי מאמן פוקימונים למשל, קרבות פוקימונים תמיד ריגשו אותי, עד הקרב האחרון".

"ובכול זאת הפסקת בסופו של דבר".

"זה בכלל לא היה כי הם הפסיקו לרגש. זה היה…"

הוא לא יכול היה לסיים את המשפט. אף אחד בצוות רוקט לא ידע מה גרם לו לקבל את ההחלטה להפסיק לאמן פוקימונים. עבורו, העבר הזה היה אפל ונורא יותר מההווה שלו.

– – – – –

ריאן המשיך ללכת במכתש, עיניו ישרות ולא פונות לרגע לצדדים. הוא נכנס לחלק חשוך במנהרה והדליק את הפנס באופניו. הוא היה כל כך חסר ריכוז, עד שלא הבחין שמשהו צופה בו מהצד, מרוגז מהאור שמפריע את שנתו. כשהוא התנפל עליו, כבר היה מאוחר מדיי. כנפיו של הזובאט הפראי הכו בפניו, שיניו מנסות לנשוך אותו, ובניסיון לנער את הזובאט בידיו, ריאן שמט את האופניים שנפלו בקרקוש על הקרקע.

"קרוקונאו, צא!"

קרוקונאו היה יריב מסוכן לזובאט. הוא השתמש במבט החודר שלו להאט את זובאט, ולאחר שהיה איטי מספיק, תפס אותו בשיניו. הוא השתמש באקדח המים שלו להעיף את זובאט למרחק, ומרחוק ראה ריאן את זובאט מתעופף משם ונעלם אל החשכה.

"עבודה טובה, קרוקונאו".

הוא החזיר אותו לפוכדור והתכופף אל האופניים שלו. כשהרים אותם, שם לב באלומת האור של הפנס למשהו נוצץ שנעלם מייד. הוא ניסה להאיר עליו שוב, מנסה לכוון את פנס האופניים למטה, וכשבסופו של דבר הצליח, הבחין באור העמום המוכר.

זו הייתה אבן-ירח, לא היה לו ספק בכך. למרבה הצער, לא היה לו מה לעשות בה; אף אחד מהפוקימונים שלו לא היה מסוגל להתפתח בעזרת האבן הזו. בסרוליאן ודאי יוכל למכור את האבן, חשב. הוא שם אותה בכיס והתכוון להמשיך הלאה, אבל כשהכניס את ידו לכיס, גב כף ידו נשרט מהכרטיס הישן שלו. במרחק לא רב מאחוריו יש מאמנת פוקימונים, בדיוק כמו שהוא היה, שצריכה את האבן הזאת הרבה יותר משהוא צריך את הכסף.

ריאן מצא אותה מחפשת בקן נטוש של זובאטים, נתלית בקושי על קיר המערה כדי להגיע אליו.

"היי, את!" קרא.

ויטני ניסתה להפנות אליו את ראשה, מאבדת שיווי משקל ונשענת במרפקה על הקן בניסיון לאזן את עצמה. כשראה שהיא עומדת ליפול, עזב את האופניים ורץ לכיוונה, תופס אותה ברגע האחרון.

"תודה", אמרה לו ויטני, "מה אתה עושה כאן?"

"חשבתי שתרצי את זה".

הוא נתן לה את אבן הירח. ויטני הביטה בה בעיניים נוצצות.

"מאיפה השגת את האבן הזאת?"

"מצאתי אותה במקרה ונזכרתי שחיפשת עוד אחת כזו. את עדיין צריכה אותה?"

"כן", אמרה, "אני יכולה לקחת?"

"בשביל זה באתי הנה".

היא לקחה את האבן, ידיה רועדות מעט. את ידה השנייה הושיטה לחגורת הפוכדורים ושחררה משני פוכדורים את ג'יגליפאף וקלפרי. היא הוציאה את האבן שלה מכיסה, וקירבה את שתי האבנים אל הפוקימונים שלה. ברגע שהאבנים נגעו בהן, הן התחילו לזהור ולהשתנות – גופה של ג'יגליפאף גדל והתארך, ואוזניה התארכו כאוזני ארנבת. גם קלפרי גבהה וכנפי הפיה שלה צמחו, אם כי עדיין לא נראה שהן מאפשרות תעופה כלשהי. ריאן היה בטוח שמשהו מדהים עומד להתרחש, כמו שקרה כששלדר התפתחה לקלויסטר; אך נראה שתהליך ההתפתחות הסתיים. אלה היו הצורות המפותחות וויגליטאף וקלפייבל.

"זה הכול?" שאל.

"למה ציפית? שיהפכו לטנקים אימתניים ושריריים?"

"לא, פשוט חשבתי שהן יהיו יותר… מרשימות".

"בעיניי הן יפהפיות", אמרה ויטני, "וכאות תודה על האבן, אני רוצה לתת לך את הכבוד להיות הראשון להילחם בהן. מה אתה אומר?"

פניו של ריאן נפלו. בפעם הקודמת שוויטני הזכירה לו זאת, תקף אותה. הפעם השתדל להישאר רגוע.

"עדיף שתתני את הכבוד הזה למאמן פוקימונים".

"מה זאת אומרת? אם נלחמת בי על תג, אתה לא מאמן פוקימונים?"

"כבר לא, לצערי", ענה ריאן.

"לצערך?" שאלה ויטני, "אם אתה מצטער, למה ויתרת על החלום שלך?"

ריאן הראה לה את הכרטיס השבור שלו. כשוויטני הביטה בכרטיס, הוא ראה דמעות עולות בעיניה; היא הבינה אותו, והיא הבינה בדיוק מדוע הגיב כפי שהגיב.

"מי עשה לך את זה?" שאלה.

"ליגת הפוקימונים", ענה, "עברתי על חוקי הליגה".

"מה עשית?"

"משהו קצת יותר חמור מלא לדעת מה זה אבן-ירח", ענה בקצרה.

וויטני החליטה שלא לשאול. היא הבחינה בשבעת התגים התלויים על דש חולצתו.

"לא שמעת את זה ממני, אבל אל תקשיב לליגה", אמרה.

"מה זאת אומרת?"

"מה אכפת לך שבאופן רשמי אתה כבר לא מאמן פוקימונים? מה שחשוב הוא מי שאתה, מה שאתה מרגיש שאתה. אם בלב שלך אתה עדיין מאמן פוקימונים, מי יכול לקבוע בשבילך אחרת? אתה יכול להיות מאמן פוקימונים גם עם כרטיס שבור וגם בלי הזכות להתחרות בליגה".

וריאן נזכר שלפני שנה, בביתו, אמר את אותן מילים לאחיו. אז זה לא עבד, אבל הוא עדיין שמע את מילותיו שלו בקולה של ויטני. אם הוא לא יקשיב לעצמו, חשב, מי יקשיב?

"ויטני", שלף פוכדור, "אני אשמח להילחם נגדך בקרב פוקימונים!"

ויטני בחרה בקלפייבל בתור התחלה. ריאן שחרר מהפוכדור את סלוברו, שכשכש בקונכיה על זנבו.

"בסדר, סלוברו, נראה לה שגם אנחנו התפתחנו. השתמש באקדח מים!"

"קלפייבל, מכת-גוף לפני שיספיק!"

אבל קלפייבל לא הייתה מהירה מספיק. ההתפתחות לסלוברו שיפרה פלאים את האינסטינקטים שלו, והוא לא היה צריך עוד להמתין 5 שניות להגיב; באמצע הזינוק על סלוברו, זרם המים הדף את קלפייבל בחוזקה על קיר המכתש.

"בסדר, קלפייבל, אור-ירח!"

קלפייבל זהרה באור מרפא. נראה שהתרפאה מהמכה שספגה, והתחמקה בקפיצה קלה מהקרן העל-חושית הבאה שסלוברו ירה עליה. הכנפיים שלה אמנם לא אפשרו לה לעוף, אבל בהחלט סייעו לה לבצע תנועות קלות.

"עכשיו תני לו פיצוץ ירח!"

כדור לבן זוהר נוצר בין ידיה של קלפייבל ונורה על סלוברו. הוא עדיין היה איטי מכדי להתחמק וחטף את מלוא עוצמת הפיצוץ, שהיה כבד יותר מכפי שריאן חשב. קירות המכתש רעדו, אך לא נראה שמשהו ניזוק באמת מלבד סלוברו, שריאן נאלץ להחזיק לפוכדור.

"בסדר", אמר, "סלוקינג, אני בוחר בך עכשיו!"

סלוקינג לא היה זריז יותר מסלוברו, אבל הפעם ריאן ידע שעליו לחסל את קלפייבל במכה אחת לפני שתספיק לרפא את עצמה. הוא התכוון לנסות לחסל אותה במתקפה על-חושית, אבל עוד לפני שהספיק לצוות על סלוקינג להשתמש במתקפה, הוא ביצע אותה בעצמו; נראה שהוא קרא את מחשבותיו של ריאן עוד לפני שביטא אותן במילים. כוחו העל-חושי היה חזק במיוחד, וחיסל את קלפייבל במכה אחת. ויטני נראתה המומה.

"תורך, וויגליטאף!"

<בסדר, סלוקינג, זנק עליה עם מכת זן!>

סלוקינג זינק עם ראשו קדימה אל וויגליטאף, שלא הייתה מוכנה למתקפה. היא נפגעה קשה, וויטני נאלצה לעבור למצב של מגננה, בתקווה לנצח בקרב הזה.

"וויגליטאף, מתקפת נטרול!"

<סלוקינג, אקדח מים!>

סלוקינג ניסה לירות את אקדח המים, אבל דבר לא קרה כאשר פער את פיו; ויטני חייכה בניצחון.

"חסלי אותו עם שיר ערש!"

קולה הערב של וויגליטאף הרדים את סלוקינג, אשר למרבה הצער, עדיין לא היה מוכן להתמודד עמו. הוא לא יכול היה להגיב מתוך שינה, וויגליטאף פשוט ניגשה אליו וזעקה באוזנו במתקפת קול העל שלה. זה היה סופו של הקרב.

"זה בהחלט היה קרב יפה", אמרה ויטני, "אבל כמו שראית, ההתפתחות כן שיפרה גם את הפוקימונים שלי".

"לא נורא, בסופו של דבר אני אביס אותך. אני אמשיך ואשתפר ולא אוותר, כמו כל מאמן פוקימונים טוב!"

ובמילים אלה נפרדו ריאן וויטני והלכו איש איש לדרכו.

Exit mobile version