ריק חזר אל המחסן ברגל, מתרגל לרגלו החדשה ומלווה בפרסי ופידג'י, למקרה שהפרסיאנים יחליטו לתקוף שוב. למזלו הם לא הופיעו עוד במהלך אותו יום, ולאחר שריק חזר למחסן, הוא היה עייף ורצה לנוח; ההליכה עלתה לו במאמץ רב. ונדי לא ריחמה עליו והטילה עליו לבצע הזמנת ציוד חדש, כולל השוואת מחירים מקיפה, עבור בית החולים. ריק התנחם בעובדה שאת העבודה הזאת הוא יכול לעשות בישיבה.
תוך כדי ההזמנה, הוא שם לב שחלק גדול מהציוד כלל לא היה ציוד של בית חולים, והבין שצוות רוקט משתמשים בו בתור תחנת מעבר לציוד שמיועד למחסן. בין הפריטים היו מחשבים חדשים וציוד היקפי, אבל הפריט המעניין ביותר היה מחשב נייד אחד, אשר ריק ידע שלא משתמשים בו במחסן. הוא חשד שהוא מיועד לאחד מארבעתם, שיוצאים כעת מהאי ואולי יזדקקו לו.
"אל תחסוך על זה", אמרה לו פרסי כשראתה אותו בודק את נתוני המחשבים הניידים, "קנה את הכי טוב שיש. צוות רוקט יכול להרשות זאת לעצמו". בכך היא אישרה את חשדותיו.
"למה שלא פשוט תזמיני את? את יודעת מה בדיוק את צריכה".
"זה לא קשה, פשוט תסתכל איזה דגם הוא המתקדם ביותר. תוכל לדעת לפי זה שהמספרים שלו הכי גדולים".
משהו בגישה של פרסי הרגיז את ריק. היה נדמה לו שהיא חושבת שהוא עובד בשבילה. אף על פי כן, היא עזרה לו מאוד להגיע לבית החולים ובחזרה, וכיוון שהיא הייתה היחידה מבין שניהם שיש לה פוקימון שמוכן להקשיב לה, הוא החליט שעדיף לנסות להסתדר איתה לפחות בתחילת דרכם.
ביחסה של וולפיקס אליו עדיין לא הורגשה התקדמות משמעותית. באותו יום, כאשר יצא לסיבוב רגלי מסביב למחסן במטרה להתאמן עוד קצת, החליט לשחרר גם את וולפיקס לחלץ את עצמותיה. הוא הקיף את המחסן ברבע שעה, כאשר לפי הערכתו, אדם רגיל היה עושה זאת תוך פחות מדקה. למרות זאת הוא היה מרוצה – הוא נפל רק פעמיים בדרך. הוא פחות היה מרוצה מוולפיקס, שהעדיפה לטפס על הגג ולנוח במקום ללכת אתו.
"בואי, וולפיקס, יש לי משהו בשבילך!"
הוא הוציא מכיסו אשכול ענבים ששמר מארוחת הצהריים. הוא הושיט את ידו לכיוון וולפיקס, אך היא הפנתה ממנו את ראשה ולא התעניינה. ריק הפריד כמה ענבים מהאשכול וזרק אותם על הגג. וולפיקס רחרחה אחד מהם, אבל החליטה בסופו של דבר לא לאכול והפנתה את גבה. לאחר שריק התייאש, הפנה ממנה את מבטו והמשיך להקיף את המחסן, הוא חשב ששמע קולות לעיסה מכיוון הגג, אבל החליט שלא להסתכל שוב.
למחרת ריק המשיך להתאמן בהליכה, ביום שלאחריו ניסה גם לרוץ ולקפוץ מעט, וביום שלאחר מכן אפילו הצליח לנחות על הרגליים כמה פעמים אחרי שקפץ. במהלך האימונים, רגע לפני שהחליט לסיים אותם ולחזור לעבודה, ראה את ג'סי וג'יימס מתקרבים אל המחסן.
"ערב טוב. מה אתם עושים פה?"
"באנו לקחת אתכם", אמר ג'יימס, "המעבורת שלנו הגיעה".
לקחה עוד שעה עד שהם באמת עזבו את המחסן – רוב החפצים שלהם כבר היו ארוזים, אבל פרסי הייתה חייבת לסיים כמה דברים במחשב, וונדי התעקשה שריק לא סיים את העבודה האחרונה שלו, סגירת אחת מטבלאות המעקב, שריק היה משוכנע שעבר עליה באופן מושלם כמה פעמים. הם יצאו מהמחסן והחלו ללכת ביער, ריק נישא בידי פידג'י כדי לא לעכב את המעבורת.
"למה אתם באים איתנו? חשבתי שאתם מפליגים להוואן", אמר ריק.
"נכון, אבל קודם כל אנחנו צריכים לעבור בנמל של ורמיליון. רק משם יוצאות ספינות להפלגות ארוכות כמו זו".
"ורמיליון נמצאת במחוז קנטו, נכון?"
"כן", השיבה פרסי, "שם אנחנו נעבוד".
באי כרונו לא היה נמל גדול, אלא רק מזח במערב העיר, סמוך לבית החולים. מעבורת קטנה, לא גדולה יותר ממשאית, כבר חיכתה להם שם, וכמה סבלים עדיין פרקו את הציוד שהיא הביאה לאי, אותו ריק הזמין כמה ימים קודם לכן. כמה מהם היו לבושים בבגדי ימאים, ואחד מהם, בעל דרגות צבאיות על כתפו, ניגש אליהם והושיט ידו ללחיצה.
"ברוכים הבאים לפרש הים", אמר, "אני קפטן המעבורת הזאת, דווין".
"אני ג'סי, ואלה ג'יימס, פרסי וריק".
היא לחצה את ידו, וריק הבחין לרגע בשטר כסף שהיה מקופל בידה וכבר לא היה שם כשהרפתה את אחיזתה. מעט מאוד אנשים עוד השתמשו בשטרות, ולרוב עצם העובדה שמישהו משתמש בהם בכלל, אמרה שהוא לא היה רוצה שמישהו ידע שהוא ביצע עיסקה.
"נעים מאוד. בואו איתי, אני אראה לכם את החדר שלכם. אתם יכולים להתמקם עד שהצוות יסיים לפרוק".
"חדר?" שאלה פרסי, "אתה מתכוון, חדר אחד לכולנו?"
"אל תדאגי, זה רק חדר לשינה".
"מזה בדיוק אני דואגת".
"לא תרגישי בכלל שאתם שם", ניסה להרגיע אותה דווין, "את תלכי לישון וכשתתעוררי בבוקר כבר נהיה בורמיליון".
פרסי לא נראתה משוכנעת, אבל ג'סי וג'יימס כבר התחילו לעלות אל המעבורת, ולפרסי לא נותר אלא להצטרף אליהם ולעלות בעקבותיהם.
"אל תדאגי. ישנתי במקומות הרבה יותר גרועים", אמר ריק כשהלך עמה.
"ריק, אני יודעת שאתה חושב שאתה מבין, אבל זה לא העניין".
"אז מה העניין?"
"זה פשוט… פשוט תאמין לי שאני יודעת על מה אני מדברת, טוב?"
חדר השינה היה בבטן המעבורת, ובתוכו שתי מיטות קומותיים, שג'סי כבר התמקמה באחת הקומות העליונות שבהן. על המיטה שמתחתיה חיכה להם תיק שחור מהודר, אותו פרסי פתחה בהתרגשות, כאילו שכחה שהיא לא רוצה לישון שם – המחשב החדש שלה חיכה על המיטה. ריק התמקם במיטה התחתונה שלידה. הוא אמנם יכול היה לטפס מעלה, אבל היה לו ספק שתהיה לו מספיק שליטה בתנועה שלו במהלך ההפלגה. ג'יימס לקח, אם כן, את המיטה העליונה הנותרת, והם החלו לנוע כעבור זמן לא רב, אותו העבירו בעיקר בשיחה על תחילת דרכם של ריק ופרסי בצוות רוקט.
"אל תצפו ליותר מדיי בהתחלה", אמרה ג'סי, "בהתחלה הסיכון הכרוך בעולם הפשע ירגש אתכם, אבל מהר מאוד זה יהפוך לשגרתי ומשעמם. ייקח זמן עד שתתחילו לקבל משימות מיוחדות".
"אנחנו 4 שנים בצוות, ועד היום לא קיבלנו משימות מעניינות", אמר ג'יימס.
"אבל עכשיו אנחנו יוצאים למחוז הוואן", הזכירה לו ג'סי.
"רק בגלל שביקשנו רשות מיוחדת מהדרקון האדום".
"זה עוד דבר שכדאי שתזכרו", אמרה ג'סי, "אם אתם רוצים משהו, כל דבר, אל תהססו לפנות לגנרל ולבקש ממנו. סביר להניח שבשלב הזה הוא לא יסכים לכם לסטות מהשגרה, אבל הוא בהחלט יעריך את האומץ שלכם".
לריק זה נשמע כמו ההפך הגמור ממה שהבטיחו לו. ג'סי וג'יימס אמרו לו שלצוות רוקט יש הרבה ידע על עולם הפוקימונים, ושהוא ייקח חלק בלגלות עוד ממנו. כמה זמן יצטרך לחכות עד שיקבל משימות מהסוג הזה? 4 שנים כמו ג'סי וג'יימס, ואולי אף יותר?
"אילו מין משימות מיוחדות יש לצוות רוקט?" שאלה פרסי.
"כל מיני דברים. להשיג חפצים מיוחדים, או ידע ממקורות מסווגים במיוחד".
"אותנו אף פעם לא שלחו להשיג שום דבר, אבל פעם קיבלנו משימה מיוחדת, לקלקל משימה לצוות יריב", נזכרה ג'סי בעונג, "הדרקון האדום רצה לסכל ניסיון של העורב להשיג משהו. זה לא היה מעניין במיוחד, אבל הפרצוף של קאסידי כשגילתה שאנחנו אלה שהסגרנו אותם למשטרה היה שווה הכול".
"מה הם ניסו להשיג?"
"אני לא יודעת. כנראה ארטיפקט מסוים".
"מה זה ארטיפקט?"
ג'סי משכה בכתפיה. "אני לא יודעת".
"יש לך משהו נגד קאסידי, נכון?" שאל ריק, "משהו אישי".
"אנחנו מכירות עוד הרבה מלפני צוות רוקט. היא תמיד קינאה בי כי הייתי כל כך הרבה יותר יפה ומוצלחת ממנה. לפעמים יש לי הרגשה שהיא הצטרפה לצוות רוקט רק כדי להמשיך לרדת לי לחיים".
"את באמת מאמינה בזה?"
"זו בהחלט אפשרות. הסיבות להצטרף לצוות רוקט מגוונות כמו מספר החברים שבו".
"ומה הסיבה שלך?"
"אני?" שאלה ג'סי, "לי פשוט שיעמם".
היא נשכבה במיטה שלה, עיניה בוהות בתקרה.
"ג'סי ואני הצטרפנו יחד", אמר ג'יימס, "היינו חלק מכנופיית אופניים שהסתובבה ברחבי קנטו וחיפשה מה לעשות, עד שפגשנו את ונדי. היא זו שהציעה לנו להצטרף. עד אז, שנינו לא מצאנו את מקומנו בחיים".
"כמוני", אמר ריק.
"וכמוני", הוסיפה פרסי.
ג'סי התיישבה במיטתה, נזהרת שלא לדפוק את הראש בתקרה, וכולם הביטו זה בזה. ארבעתם היו שם בדיוק מאותה סיבה. אנשים בלי מקום בעולם הזה, שהגורל הפגיש לגמרי במקרה.
"אנחנו נעשה כמוכם", הרהר ריק בקול רם, "נפתח גם אנחנו בציד מאובנים".
"אל תהיה טיפש, ריק. רק הצטרפתם לצוות רוקט".
"בדיוק בגלל זה זו ההזדמנות שלנו", אמר, "ג'יימס אמר שאתם לא יכולים לסרוק את מחוז קנטו, כי כולם יודעים מי אתם שם. אבל אותנו אף אחד לא מכיר. כולם יודעים שנמצאו שרידים של אירודקטיילים בקנטו, זה בזבוז לא לחפש כאן".
"הגנרל לעולם לא יאשר את זה", אמרה פרסי, "הוא לא ייתן לנו להזניח את המשימות הרגילות".
"אנחנו לא נזניח אותן. נבצע אותן תוך כדי חיפוש מאובנים. הרי אנחנו בכול מקרה נודדים בין הערים השונות, אז למה לא ללכת בעקבות המאובנים?"
"כי אם הדרקון האדום לא גילה עד עכשיו איך למצוא מאובנים, זה בטח מידע מסווג מאוד. עלול להיות מסוכן להתעסק עם זה".
"מסוכן", צחק ריק, "אנחנו חברים בצוות רוקט עכשיו. מה חשבת לעשות כאן אם לא להסתכן?"
ריק היטלטל לאורך ולרוחב הסיפון כולו, כאשר נאבק לשמור על יציבות עם הרגל התותבת שלו, אליה לא התרגל עדיין. חושך מוחלט שרר בחוץ, והוא רק הרגיש שהוא מיטלטל על פני הגלים הגועשים, המעבורת נושאת אותו הרחק אל מקום לא ידוע. רק שני אורות בהקו הרחק באפלה, וריק צמצם את עיניו לראות אותם. אחד מהם היה קווילאבה שלו. השני היה וולפיקס, שאיכשהו זנבותיה זהרו באש, ממש כמו קווילאבה. שתיהן רצו על המים כאילו היו אדמה, מקיפות את פרש הים במעגלים גדולים. ריק ידע שעליו לשחות אליהן, אבל הן היו רחוקות מדי זו מזו, והיה עליו לבחור רק באחת… הוא פשט את חולצתו וקפץ אל המים. הוא שחה, נאבק בגלים הסוערים וברוח שהלכה וגברה. כשכמעט הצליח לשלוח יד ולתפוס בזנב בוער, גל גדול הרחיק אותו. מהמים עלה תנין ענק, והרוח החלה לשאת את ריק ישר אליו. התנין פער את פיו… כשהתקרב אליו, ריק הספיק לראות את ריאן יושב על גבו וצוחק…
ריק התעורר במיטתו. במיטה שמעליו הוא שמע את נחירותיו של ג'יימס. הוא הביט במיטה לידו, אבל לא היה שם אף אחד. הוא קם ונעמד על הרצפה המיטלטלת, אוחז בסולם שליד המיטה, לא מרפה כדי לא ליפול. הוא המשיך להיעזר בידיו כל הדרך למעלה אל סיפון המעבורת.
לא היה קל לפספס את פרסי. פניה היו ככתם לבן בתוך הלילה השחור, ממוסגרים בשיערה שהתמזג בלילה, כמו רוח-רפאים מעומעמת. הוא התקרב אליה בזהירות, אוחז במעקה כל הדרך.
"את לא מצליחה לישון?"
"לא ניסיתי", ענתה, "חבל על המאמץ".
"את תהיי עייפה כשנגיע לורמיליון".
"יש שם מרכז פוקימונים, לא? אני אנוח שם".
"אני לא מבין מה הבעיה שלך לישון בבטן המעבורת כמו כולנו".
פרסי נאנחה.
"ריק, תחזור לישון. כדאי שלפחות אחד מאיתנו יסרוק את העיר מחר, אחרת כל היום יתבזבז לנו".
"ומה את תעשי?"
"אני אוהבת להביט בים", ענתה, "תסתכל".
הוא הסתכל אל האופק. הוא לא ראה דבר, רק כמה גלים שחורים מתנפצים על ירכתי המעבורת, ואלפי כוכבים נוצצים בשמיים.
"אני לא רואה כלום".
"אין כלום ברדיוס של כמה קילומטרים טובים מאיתנו", אמרה פרסי, "אלה רק אנחנו, לבד בתוך הכלום הגדול הזה. אתה לא חושב שזה מדהים?"
ריק לא הבין על מה היא מדברת, אבל אז הבחין ביד לבנה אוחזת במעקה המעבורת. הוא שלח את ידו והניח אותה על היד הלבנה כשלג, ולפתע הבין בדיוק למה התכוונה. אצבעותיה נסגרו על ידו והשתלבו באצבעותיו. זה נראה כמו מעבר חצייה, חשב. עם קצת מאמץ, הצליח לדמיין שהאצבעות הבהירות שייכות לו והאצבעות הכהות שייכות למישהי אחרת, שכול הזמן הזה הייתה במחשבותיו… אין ספק, ידע, שאין דבר בעולם שהיה רוצה יותר מלחלוק את הרגע הזה עמה.
השמיים והים נצבעו בכחול עמוק, ומעט לאחר מכן, פרש הים עגנה בנמל ורמיליון. ריק מעולם לא ראה נמל גדול כל כך – הם עגנו בתוך שורה של ספינות שנמתחה מאופק אל אופק, כאשר על החוף נערמו ארגזים גדולים מכול עבר, מנופים גדולים מרימים אותם. אוניה גדולה ומפוארת עגנה לידם והתנשאה מעליהם, וג'סי וג'יימס נשאו אליה את מבטם כאשר יצאו מבטן פרש הים בדרכם אל החוף.
"האוניה הזאת היא סנט אקווה", אמר ג'יימס, "עליה אנחנו אמורים להפליג להוואן".
ריק הביט באוניה המפוארת. האוניה הזאת תיקח ממנו את ג'סי וג'יימס, והוא ופרסי יישארו לבד, שני גנבי-פוקימונים בתחילת דרכם שאין להם מושג מה הם עושים.
"אל תדאג, ריק", אמר ג'יימס כששם לב לעיניו המודאגות, "אתה תהיה בסדר גמור".
"עד עכשיו כלום לא היה בסדר", אמר, "איבדתי את כל הפוקימונים שלי, וולפיקס שלי שונאת אותי, הספקתי להרגיז את הדרקון האדום, ולרגל החדשה שלי עוד לא התרגלתי".
"אתה מתרגל אליה לא רע. אתה רק צריך להתאמן קצת".
"אם אני מתכוון להיות גנב-פוקימונים, זה לא יספיק. אני חייב להשתפר ומהר".
ג'סי ניגשה אליהם והניחה יד על כתפו.
"יש לי רעיון איך לעזור לך".
"באמת?" שאל ריק, "חשבתי שאת לא מחבבת אותי במיוחד".
"הפעם יהיה לי העונג".
ריק עמד מול קופינג ואקנס, שניצבו מולו מוכנים להתקפה. רגלו רעדה תחת משקלו, אך הוא ניסה להתגבר על זה.
"אתה לא נורמלי", אמרה פרסי.
"אני צריך להתאמן איכשהו, ולא רק בהליכות".
"אתה עוד רחוק מרמה כזאת של אימונים".
"את זה עוד נראה", אמר ריק, "קדימה, אני מוכן!"
"תהיי עדינה אתו", לחש ג'יימס באוזנה של ג'סי.
"בטח", חייכה ג'סי, "קדימה אקנס, מתקפת התחפרות!"
"קופינג, מכת בוץ!"
קופינג עלה מעלה אל השמיים והמטיר על ריק בוץ מלמעלה. הבוץ לא היה רעיל הפעם, אבל הוא צנח על ריק כמו ברד חזק ומכאיב, והוא פשט את חולצתו בניסיון להתגונן. הוא ידע שלא יגיע אל קופינג בגובה כזה, ולכן החליט להתמקד באקנס – הוא ניסה לחוש היטב את התנודות מתחת לאדמה, והספיק לקפוץ הצדה רגע לפני שאקנס קפץ מהאדמה. הוא התגלגל על הקרקע, וממקום משכבו בעט בו עם הרגל המתכתית. לפי זעקתו של אקנס, זה כנראה כאב יותר משהתכוון, והוא פנה אליו בעיניים בוהקות. ריק הסתובב כדי לא להיות משותק מהמבט, קם ממקומו והחל לטפס על ערימת הארגזים בדרכו אל קופינג.
"התרחק מהארגזים, קופינג!"
ריק משך את עצמו מעלה, נעזר ברגל אחת, ממשיך לארגז הבא ומושך עצמו שוב עליו. אקנס ניסה לחבוט בו בזנבו, אבל ריק היה מהיר מספיק כדי לחמוק ממנו – הזריזות בידיו כבר חזרה. כשהגיע לראש הערימה, ראה את קופינג מרחף במרחק כמה מטרים ממנו.
"אל תנסה לקפוץ, הוא רחוק מדיי בשבילך!" קראה פרסי.
"אני יודע מה אני עושה!"
ריק מיקד את עיניו בקופינג וקפץ – ומייד הסיט את מבטו לעבר אקנס שמתחתיו, נחת עליו ונאחז בצווארו בחוזקה. אקנס התנער ממנו בקלות, נכרך סביבו והחל לחנוק אותו. תוך שניות ריק התחיל לחרחר ולהכחיל.
"זה מספיק!" קרא ג'יימס.
"למה? הוא רצה קרב, שימשיך עד הסוף".
קופינג חבט בחוזקה בראשו של אקנס, אשר שחרר את ריק מההלם. הוא צנח על האדמה, מתנשם בכבדות.
"הקרב נגמר", הכריז ג'יימס.
"לעולם אל תעשה את זה שוב לפוקימון שלי", סיננה ג'סי כשהחזירה את אקנס לפוכדור.
"אל תגרמי לי לעשות את זה".
ג'יימס הושיט את ידו לריק ועזר לו לקום על רגליו.
"זה היה קרב טוב", אמר, "אני בטוח שתחזור לעצמך בקרוב".
ריק הביט בג'סי. ללא מילה נוספת היא עלתה אל סיפון הסנט אקווה, למרות שההפלגה תצא רק בעוד כמה שעות.
"היא באמת בסדר", אמר ג'יימס, "היו לה הרבה עצבים להוציא בחודשים האחרונים. אני מקווה שזה סיפק אותה".
"אני חושב שעכשיו היא עצבנית בעיקר עליך".
"אני כבר יודע להתמודד איתה. אנחנו נהיה בסדר".
ובמילים אלה נפרד ריק מג'יימס והביט בו עולה על הספינה, יודע שהם לא יתראו עוד חודשים ארוכים. מעתה עליו לדאוג לעצמו.
אחרי שפרסי הלכה לנוח במרכז הפוקימונים, ריק נשאר לבד. הוא החליט, כפי שהציעה לו, להסתובב מעט בנמל, להכיר את העיר סביבו ולדעת אם יש כאן משהו מיוחד ששווה לדעת. הנמל של ורמיליון היה ענקי; ריק לא ידע להעריך בדיוק, אבל דומה היה לו שהנמל לבדו גדול יותר מהעיירה ניו-בארק כולה. רעש גדול של מכונות בקע מכול מקום, והמולת המון הפועלים התמזגה בו. ריק לא היה רגיל לערים גדולות כל כך. במרחק ראה מכונית משטרה נוסעת לכיוונו באיטיות באחד הכבישים הראשיים, וההמון מפנה לה דרך. לרגע ריק נלחץ, אבל אז נרגע. הוא לא עשה שום דבר שמצדיק שיעצרו אותו… עדיין.
אבל כאשר המכונית נעצרה מולו ושני שוטרים יצאו ממנה, ריק הבין שהוא בצרות. לרגע חשב להסתובב ולברוח, אבל ידע שאין לו סיכוי להתקדם יותר ממטר או שניים בריצה לפני שייפול. התנגדות להם רק תזיק לו, ידע.
"אתה אריק ריילי?" שאל אחד מהם.
"מי רוצה לדעת?"
הוא הציג בפניו את תג השוטר שלו. זה לא ייתכן, חשב ריק. איך הם יודעים?
"אריק ריילי?" שאל שוב.
"כן, זה אני".
"בוא איתנו בבקשה. אתה עצור על חברות בארגון פשיעה. יש לך הזכות לשמור על שתיקה, כל מה שתגיד עלול לשמש נגדך בבית המשפט".
הוא סובב אותו עם פניו אל המכונית וביצע חיפוש בגופו מלמעלה למטה, מצא את הפוכדור של וולפיקס ולקח אותו. השוטר השני אחז בכתפו והושיב אותו בכוח במכונית, כמעט מתעלם מהעובדה שמדובר בנער בן 13. הוא טרק את הדלת בחוזקה ופנה להתיישב במושב הקדמי.
ריק לא האמין שזה קורה לו. הוא עדיין לא הספיק לעשות שום דבר, במה בדיוק הוא מואשם? וכמו כתשובה, הוא הבחין במשהו שלא שם לב אליו עד כה: לצד הכביש היו קשורים אופניים. אופניים שחורים שנצבעו ביד, ועם מעט מאמץ אפשר היה להבחין בשארית הצבע האדום המקורי שלהם.