הלכנו בקצב אחיד, לא סובבנו את ראשנו אחורה ואפילו לא לצדדים אם לא היה נחוץ. סרג' כל הזמן דיבר במכשיר הקשר שלו, שהיה תלוי לו על החגורה עם אנשי המחקר שלו, מבקש שישלחו כמה אנשים כדי ללוות אותנו אל היעד. שמעתי זמזום של מכת ברק חלושה וקול אנקה חלוש מכיוון צפון מערב. הסתכלתי על סרג' והוא הנהן לעברי. ידעתי שאני צריך להפסיק לדאוג כי כל סימן של דאגה עלול להסגיר אותנו לידי האנשים המבקשים לשלוח את ידם בפוקימון מיו.
כעבור חמש-עשרה דקות הופיעו שלושה אנשים לצידנו וסרג' לחץ את ידם. כולם היו גברים גבוהים מסרג' בחצי ראש לפחות וכולם עטו ז'קט חום, דומה למעיל המלחמה שעטה האיש שכמעט חטף אותי. את המשך ההליכה המשכנו בדממה מוחלטת. כאשר הגענו לכניסה ליער, האנשים הורידו את הז'קטים שלהם, לא הבנתי מדוע, אבל ברגע שנכנסתי ליער הבנתי.החום ביער היה מטורף, בערך ארבעים מעלות צלזיוס.התחלתי לנטוף זיעה, אז קיפלתי את שרוולי החולצה שלי. הלכנו עוד הליכה קצרה ואז הגענו ליעדנו.
מקום המחקר היה ביתן גדול, בערך עשרה מטרים על חמישה, ובתוכו נמצאו כל מיני חוקרים ואנשים אחרים שלא הבנתי בדיוק מה תפקידם. חלק מהחוקרים עמדו ליד שולחנות, בודקים המצאות ומכשירים מסוימים. החלק השני ישב ליד מחשבים וכתב כל מני דברים בשפת תכנות שלא הבנתי בכלל. אחד מהחוקרים ניגש אלינו, בחור נמוך מסרג', בערך מטר שבעים וחמש עם חלוק מעבדה ומשקפיים עגולים, בערך כל סטריאוטיפ של מדען. הוא לחץ את ידו של סרג' ואמר לנו לגשת אחריו וכך עשינו.
הוא הוביל אותנו לשולחן ארוך שעליו היו פרוסים כל מני מכשירים, בעיקר שעונים. "שלום אדריאן, הרשה לי להציג את עצמי כראוי. אני הוא פרופסור דונלד ת'ומפסון ואני מנהל את אגף ההמצאות של המחקר. ועכשיו לעניין, השולחן שלפנינו ערוך בסדר כרונולוגי לפי כל המצאתו של כל מכשיר. זה מתחיל משנות השמונים ונמשך עד לפני שבועיים. המכשירים הללו מיועדים להקל על מי שיצא לחיפוש, זאת אומרת עליך". הוא סיים אפילו בלי נימת סיום כך שחיכיתי להמשך. הסתכלתי עליו כמה שניות ואז הבנתי שהוא סיים.
"אוקיי, תודה", השבתי לו.
"אתה מוזמן להתבונן ולשאול מה כל מכשיר עושה", דונלד אמר ומיד התחלתי בחיפושים. התחלתי בצד הימני, המכשירים שנבנו בשנות השמונים. הם היו גדולים ומגושמים, כמו לפטופים גדולים במיוחד ולידם היו תיקים גדולים בכדי לסחוב אותם. הבנתי למה הם היו צריכים לפתח את המכשירים הללו.
עברתי לאמצע שם היו מכשירים יותר מתקדמים. מחשבים יותר קטנים שיכלו להיכנס לתיק הרבה יותר קטן, יעיל וקומפקטי. לצד המחשבים היו כמה מכשירים עגולים, לא פוכדורים. הם היו בצבע שחור ומסביבם בלטו כמה גלילים כסופים וקטנים.
"מה הם הכדורים האלו?" השאלתי את דונלד.
"אלו הם פצצות עשן, הן מעולות בתעתוע ובבריחה מאויב, אך הן מחזיקות מעמד זמן קצר יחסית של חמש-עשרה שניות. זהו דגם נסיוני וראשוני כמובן". הוא ענה.
המשכתי אל הצד השמאלי, שהיו בו מכשירים משוכללים הרבה יותר. היו בו סוג של טאבלט אבל הוא היה גמיש ועשוי פלסטיק וגומי שעטפו את מכשירי החיווט שהיו בפנים כדי שלא יהרסו. המסך עצמו היה מחומר שלא הכרתי, דומה במגעו לזכוכית הרגילה שבדרך כלל שמו על טאבלטים, אך גמיש יותר. לצד הטאבלטים היו שעונים. דונלד הסביר לי שהשעונים האלו מסוגלים להראות איך מחזיק הפוקימון בקרב, לאסוף מידע על פוקימונים בלי צורך ללכוד אותם, לסרוק את הסביבה ואפילו למדוד את לחץ הדם שלך!
"טוב, עכשיו כשסיימת לסייר, לראות ולהתרשם, יש עוד משהו שאתה צריך לדעת לפני שאתה יוצא?" שאל אותי סרג'.
לא הייתי בטוח, מצד אחד הרגשתי נורא מוכן, הפוקימונים שלי איתי ויביאו לי מכשירים מתקדמים שיעזרו לי במסע, אבל מצד שני הרגשתי רע כי הייתי צריך לעזוב כל כך מהר, בלי אפילו להיפרד מאמא שלי. 'היא בטח נורא דאגה לי. לא! אסור לך להראות שיש לך ספקות, כי אין לך!' חשבתי לעצמי.
"יש לי שאלה, איך אני אדע מתי אני עומד ליד אותו מיו שאתם מדברים עליו?"
"השעון שלך ידלק כאשר אתה מתקרב אליו באופן אוטומטי", ענה לי סרג'.
"אוקיי", אמרתי ונאנחתי.עכשיו כל השאלות שלי הסתיימו ונענו באמת.
אחרי עשרים דקות בערך כבר יצאנו אל היער החם. דונלד פשט את חלוק המעבדה שלו וסחב איתו את התיק עם הציוד שהיה נדרש לי כדי לעבור את המסע.
"יש כאן את כל מה שאתה צריך, מהטאבלט ועד סירת מנוע קטנה. היא אמנם איטית מפאת המנוע הקטן שלה, אך היא מספיק טובה למסע הזה", אמר דונלד.
"תודה", השבתי.
"הו, והנה השעון שלך", הוסיף דונלד, "אם אתה לא בטוח בנוגע לפוקימון מסוים, פשוט תסרוק אותו".
סרג' התקרב אלי, הוא טפח על שכמי ולחץ את ידי, ראיתי איך הוא נרגש, פיו התעקל בחיוך.
"בהצלחה ילד", הוא אמר.
"תודה", השבתי.
סרג' הוביל אותי אל שיח גדול, הוא תפס אותו בקצה אחד ומשך אותו, השיח נפתח ובתוכו נתגלתה מחילה.
"מיו נמצא שם בפנים", הוא אמר והסתלק.
מכאן לא היו עוד דיבורים. נכנסתי לפתח.