כולנו היינו צריכים מנוחה אחרי הקרב הזה. אמי לחצה את ידי, אך מבטה היה עצוב. ידעתי כי המבט העצוב ההוא זה לא בגלל ההפסד, אלא בגלל העובדה שאני עומד כנראה לסכן את חיי במרדף אחר פוקימון אגדי. לא יכולתי להבין את זה, מה גורם להתנגדות הזו מצדה שכל כך מרחיק אותה מהמטרה האמיתית של המסע הזה, לגלות פוקימון מזן חדש. לא משנה כמה ניסיתי, כנראה שגם אני חשפתי את רגשותיי במבטי. הייתי מבולבל כל כך, ומעל זה הייתי כועס, אפילו רותח על אמי. היא טפחה על שכמי, נופפה להתראות וכנראה חזרה הביתה.
"ברכותיי", אמר סרג' וחיוכו שנוצר לאחר נצחוני נשאר על שפתיו, "ניצחת, יש לך קצת זמן להתארגן ולהתאמן עם הפוקימונים שלך, כי בדיוק בעוד שבוע אתה יוצא".
חזרתי לביתי דרך שביל של פרחים בגווני כתום, אדום וצהוב. קטפתי כמה מהם. רציתי להביא אותם לאמא שלי, להראות לה שהכל באמת בסדר בינינו. בדרך שוב פעם הרהרתי בסיבות למה היא לא רוצה שאלך. יש את פקטור הסכנה, כמובן. המסע יכול להיות מסוכן מאוד בלי הציוד הנכון, אבל סרג' והמדענים שלו הכינו במיוחד בשבילי דברים אשר יהפכו את המסע למסוכן הרבה פחות, שלא לדבר על הפוקימונים שיהיו לצידי.
בנוסף, חשבתי על מה שהיא אמרה לי לפני הקרב. אף פעם לא ידעתי שהיא הייתה בצוות של סרג'. צחקתי עם עצמי שהוא מאתר מנצחים בליגות ושולח אותם לעשות בשבילו כל מני משימות, אבל העניין נראה לי מגוחך מדי.
מה היה הדבר שגרם לאמי לפרוש כך מצוות המחקר שלו ולנטור לו טינה כל השנים האלו? כנראה שלא אדע.
כאשר הגעתי לביתי, השמש כבר שקעה. לא היו אורות בבית, אז הנחתי שאמא שלי יצאה לקניות. ראיתי פתק על ארון החשמל שהיה מחוץ לדלת. היה כתוב בו שהמפתח לבית נמצא בתוך ארון החשמל ושאשאיר את הדלת לא נעולה, למקרה ששוב אסתגר בחדר שלי ולא אשמע את אמא שלי דופקת בדלת.
פתחתי את דלת הארון החשמלי והוצאתי את המפתח. פתחתי את הדלת ונכנסתי לסלון ביתי. התיישבתי על הכורסה החומה הקטנה והדלקתי את הטלוויזיה. ראיתי סרט דוקומנטרי על מנהיגי מכון וביניהם ראיתי גם את סרג'. אמרו עליו שהוא גיבור מלחמה, אך לאחר שחזר ממנה, הפך לתמוה. לא התייחסתי אל חלק זה בכתבה. כל מי שראה מבט חטוף בסרג' אמר שהוא תמוה, שהוא לפעמים הוזה, אבל ידעתי שהוא בן אדם רציני וטוב.
שמעתי דפיקות חזקות על דלת הבית. ניגשתי לשם והסתכלתי דרך העינית. זה לא היה אדם שהכרתי, היה לו זקן עבות ושחור, מעיל מלחמה חום והוא עמד במרחק רחוק מספיק כדי שאוכל לראות שיש לו מגפיים ענקיות וחומות, בטח במידה 48-49. על מעיל המלחמה שלו היה חגור אקדח ולצידו ארבעה אולטרה בולים. עליתי במדרגות, הוצאתי את מאצ'אמפ מהפוכדור שלו ואמרתי לו להישאר בשקט, כדי שלא יחשבו שיש מישהו בבית. הסתכלתי שוב דרך העינית, הפעם היו שלושה אנשים. גם הם לבשו מעילי מלחמה דומים, אך הם היו צעירים יותר, מגולחים ולשניהם שיער בלונדיני.
זזתי הצדה ברגע שראיתי את רגלו של האיש הראשון מנחיתה מכה על הדלת וכמעט מוציאה אותה מציריה. הוריתי למאצ'אמפ להגיע מהר במקרה שנצטרך לצאת מהמצב בקרב. עליתי קצת במדרגות בדיוק כשמכה שנייה נחתה על הדלת וריסקה אותה על הרצפה. האיש הראשון הוציא את אקדחו ומיהר לירות לאוויר, מאחר ובשנייה הראשונה לא ראה אותי. בדיוק באותו רגע מאצ'אמפ ניגש אליו והנחית עליו מכה בבטנו, שהעיפה אותו אחורנית והוא נתקל בקיר. שני האנשים האחרים בדיוק הוציאו את הפוקימונים שלהם, האחד הוציא סייטר והשני אלקטאבאז. שני הפוקימונים החלו להתקיף את מאצ'אמפ.
הוצאתי את רפידאש כדי שילחם בסייטר. בינתיים מאצ'אמפ נאבק באלקטאבאז. "מאצ'אמפ, מכת קראטה! רפידאש, סחרור אש!" מאצ'אמפ הנחית על אלקטאבאז מכה על כתפו שהובילה להתמוטטותו של אלקטבאז ובינתיים רפידאש הוציאה מפיה להבות שהסתחררו סביב סייטר חסר האונים ושרפו אותו עד שגם הוא לא יכל לשאת זאת והתמוטט.'בטח טירונים, הם לא חשבו שהפוקימונים שלי הם כזה איום מבחינתם'.
חשבתי שניצחתי, עד שהאיש עם הזקן השחור קם וירה שוב באקדחו. הירייה פספסה אותי מאחר והוא עוד היה מסוחרר, אך אם היה צלול, האיש היה עלול לפגוע בי.
"שיט!" אמר האיש וראיתי אותו מנער את אקדחו. כנראה נגמרו לו הכדורים. "צא וולטורב, השתמש בהשמדה עצמית".
וולטורב יצא ותוך שנייה בהק בלבן והתפוצץ. הבית נחרך והוילונות שבסלון נשרפו. אבק מילא את הבית. החזרתי את מאצ'אמפ ואת רפידאש, על מנת שלא ישאפו את העשן ובינתיים האיש ניגש אלי עם מסכת אב"כ ותפס אותי בידי. התפתלתי והרגשתי חסר אונים בידיו. אני כולה בן 15 והאיש הזה בטח בן ארבעים ומשהו. לא יכולתי להלחם בו פיזית.
הוא גרר אותי לרחוב וראיתי את עוזריו הבלונדינים ברחוב, מחכים לו. הם חייכו בניצחון, אך לא להרבה זמן. ברק הופיע מהשמיים ופגע באחד מהבלונדינים והוא נפל על הרצפה, מעוות ומשותק. השני רץ משם, מפחד שלא יחשמלו אותו גם כן. אז ראיתי את סרג' ואת הראיצ'ו שלו. ראיצ'ו שלח מכת ברק חזקה ועילף את האיש שהחזיק אותי, אך המכה פגעה גם בי קצת והרגשתי שהחזה שלי נכווה.
סרג' הגיע אלי ולקח אותי משם במהירות "אנחנו נצטרך לצאת עכשיו".
– – – – –
מפתח פוקימונים:
