Site icon מפלצות כיס

פוקימון; במהירות החושך – פרק 21: רוחות העיר אקרוטיק / איידן סוייר

ריאן התעורר במרכז הפוקימונים של אקרוטיק, והרגיש ערני כמו שלא היה מעולם. אם הכול ילך לפי התוכנית, הוא יספיק היום להילחם במכון וגם לראות את חיות הפרא. מיטתו של ריק כבר הייתה ריקה, וריאן ניחש שגם הוא כבר קם. הוא מצא אותו מחוץ למרכז הפוקימונים, משחק עם סינדקוויל ובלספראוט בזריקת מקל. בלספראוט ניצחה, אבל זה לא היה הוגן – בזמן שסינדקוויל רצה לתפוס את המקל, בלספראוט פשוט שלחה קדימה את חבלי הגפן שלה ותפסה אותו.

"בלספראוט, תפסיקי לרמות או שאני מחזיר אותך לפוכדור!"

"בוקר טוב, ריק", אמר ריאן, "מה אתה עושה?"

"אני מנסה לראות איך זה לתת לפוקימונים שלי להישאר מחוץ לפוכדורים", אמר ריק, "החלטתי להתחיל רק עם שניים, בתור התחלה".

ריק נראה שמח על הניסיון הזה, אבל ריאן לא היה מרוצה. לאחרונה הוא החל להרגיש שהשינוי שחל באחיו משפיע עליו לרעה, והעובדה שהסכים לקבל את הגירסא של יוסין למלחמת האזרחים לא הוסיפה בהרבה לשביעות רצונו. הוא ניסה להבליג כדי לא לקלקל את מצב רוחו של ריק.

"אני הולך למכון כדי לסיים מוקדם ולהספיק לראות את חיות הפרא", אמר ריאן, "אתה בא?"

"מצטער, ריאן. אמרתי לך, סיימתי עם קרבות פוקימונים".

"אתה לא צריך להילחם בעצמך, רק להיות שם בשבילי".

"מצטער, ריאן, אני עוד לא בטוח איך אני מרגיש לגבי זה. אולי בפעם הבאה".

"מה זאת אומרת, איך אתה מרגיש לגבי זה? עד לפני שבוע אתה היית מאמן פוקימונים בדיוק כמוני! חלמנו להתחרות בליגה ביחד! מה כל כך השתנה מאז?"

"הרגתי פוקימון ואיבדתי את קלויסטר".

סינדקוויל ניגשה להתכרבל בחיקו של ריק, שנראה שהוא כבר לא מעוניין לשחק. הוא ליטף אותה מתחת לסנטר. ריאן לא ידע מה לעשות – התנהגותו של ריק הרתיחה אותו, אבל הוא עדיין לא נרגע ממה שקרה בניו-בארק.

"תעשה מה שאתה רוצה, אני הולך למכון", אמר לבסוף, "בוא איתי אם אתה חבר אמיתי".

וריאן הגיע למכון לבדו. הוא ידע שיהיה לו הרבה יותר קשה בלי ריק לצדו. מצד שני, אם הצליח לנצח בלעדיו במכון של ויולט, אין שום סיבה שלא יצליח גם עכשיו. הוא ניסה לחשוב מה לעשות, אבל הוא לא ידע דבר על המכון, ובלי ריק לא יהיה לצדו אף אחד שמבין בפוקימונים שונים ויוכל לייעץ לו.

"ברוך הבא למכון של אקרוטיק!" נשמע קול מוכר.

ריאן הרים את ראשו. "יוסין?!" עיניו נפקחו לרווחה, "אתה מנהיג המכון?"

"הבהלתי אותך לרגע, מה?" צחק יוסין.

לחדר נכנס גבר צעיר, בעל שיער בלונדיני ארוך ומקושט בבנדנה שחורה. לפי התג שענד על חזהו, הבין ריאן שזה מנהיג המכון.

"יוסין הוא חבר ותיק שלי", אמר, "שמעתי שנפגשתם".

"כן", אמר ריאן כלאחר-יד, "אנחנו הולכים להילחם, או מה?"

"תיזהר ממנו, הבחור רציני", אמר יוסין.

"אני בטוח. אני מורטי, מנהיג מכון הרוח של אקרוטיק".

מכון הרוח. ריאן שמע שקיימים פוקימוני-רוח, אבל לא ידע עליהם דבר. יהיה עליו פשוט להשתמש בפוקימונים החזקים ביותר שלו, ולהמר אילו מתקפות ישפיעו עליהם יותר מאחרות.

"אני מוכן", אמר ריאן ושלח ידו אל הפוכדור על תליונו.

"טוב מאוד", אמר מורטי ושלף פוכדור משלו, "גסטלי, צא!" הפוקימון הראשון של מורטי נראה כמו עננת-גז אפלה, עם פרצוף מפחיד בוקע ממנה. אז ככה נראה פוקימון רוח, חשב ריאן. לא נורא כל כך.

"טוטודייל, אני בוחר בך!"

לריק לא הייתה שום כוונה להוכיח לריאן שהוא חבר אמיתי. גם לא התחשק לו להמשיך לשחק, ובלספראוט ממילא לא הפסיקה לרמות. כדי לשחרר אנרגיה, הוא החליט לעשות סיבוב בעיר באופניים, ולתת לסינדקוויל ובלספראוט לרוץ אחריו. הן היו מהירות מספיק כדי להשיג אותו רוב הזמן, למרות שלפעמים היה עליו לעצור ולחכות להן. אקרוטיק הייתה עיר יפה מאוד, עם המצבות והאנדרטאות של מלחמת האזרחים, אבל ריק לא נהנה ממנה – הריב עם ריאן העיק עליו. ראשו נדד במחשבות, והוא לא שם לב לאן הוא רוכב, עד שנתקל במישהו.

"זהירות!"

ריק שמע את הצעקה מאוחר מדיי. הוא הצליח להגיב בזמן כדי למנוע התנגשות חזיתית, אבל החליק הצידה עם האופניים שלו, וגופו פגע באישה הזקנה שכמעט דרס. שניהם נפלו על האדמה והאופניים נחתו לצדם בקרקוש גדול.

"את בסדר?" נבהל ריק.

האישה הזקנה ניסתה לקום, אך לא הצליחה להקים את עצמה. ריק הושיט לה יד ברגע שהצליח לייצב את עצמו, ובלספראוט תמכה בה בעזרת חבליה.

"את מסוגלת לעמוד?"

"אני חושבת שכן", אמרה הזקנה.

היא ניסתה לעשות צעד, אך כשלה. בלספראוט מיהרה לתפוס אותה.

"בואי, אני אקח אותך לרופא", הציע ריק.

"לא צריך רופא. אם רק תוכל לקחת אותי הביתה".

"אין בעיה. תראי לי את הדרך".

ריק תמך בה והחל ללכת לכיוון שהורתה לו, בעוד בלספראוט לוקחת את האופניים אחריהם. רגלו של ריק הלמה בכאב, אבל הוא הצליח להתגבר עליו. הוא ניסה לפתוח בשיחה כדי להשכיח את הכאב.

"אני ריק, ואת?"

"שמי הולי", אמרה הזקנה.

"יש מי שיטפל בך בבית?"

"אני אסתדר", אמרה, "בעלי נפטר לפני שנים רבות. אני מסתדרת בלעדיו".

"אני מצטער לשמוע", אמר ריק.

"זה בסדר. זה קרה לפני שנים", אמרה הולי, "הוא היה מאמן פוקימונים, כמוך".

ריק שקל אם לומר לה שהוא לא מאמן פוקימונים, אבל החליט שזה לא הזמן הנכון להיכנס לזה.

"את בטח מתגעגעת אליו".

"היו לנו הרבה שנים יחד", אמרה הולי, "כשאתה מכיר מישהו כל כך הרבה זמן, הזיכרון שלו ממשיך לחיות בך, ואתה אף פעם לא לבד. חיים שלמים יחד הם לא דבר שנעלם בקלות".

– – – – –

לשונו החלקלקה של גסטלי התקרבה ללקק את טוטודייל. גסטלי היה מהיר ממנו, ולכן כשטוטודייל לא הצליח להתחמק, הוא נשך את הלשון בחוזקה.

"לא, טוטודייל, מה אתה עושה?"

ריאן כבר הספיק להבין שהתקפות פיזיות לא פוגעות ברוחות, אלא פשוט עוברות דרכן. אבל להפתעתו, הפעם גסטלי זעק בכאב – נראה שהנשיכה הכאיבה לו במיוחד. הכאב היה משתק, ואקדח-מים אחרון הספיק כדי להעיף את גסטלי משם ולסיים את הקרב. מורטי בחר בפוקימון הבא שלו, האנטר. פרצופו היה מפחיד כמו של גסטלי, אבל הפעם נראה שיש לו חצי גוף מרחף באוויר.

"בסדר טוטודייל, אם הם חלשים לנשיכה, נשך אותו כמו את גסטלי!"

"אל תתן לו לפגוע בך, האנטר!"

והאנטר הפך את עצמו לבלתי-נראה. הוא הופיע מאחורי טוטודייל, לשונו הארוכה מושטת.

"טוטודייל, היזהר!"

מאוחר מדיי – טוטודייל היה משותק מהליקוק, והאנטר ריחף מעליו, מבטו נעוץ באיום.

"חסל אותו עם כדור-צל!"

וידיו של האנטר יצרו כדור אפל, שמיד נזרק על טוטודייל. אם טוטודייל לא היה משותק, היה ודאי צורח בכאב מפגיעת הצל הקטלני.

"בסדר, טוטודייל, חזור. סלופוק, אני בוחר בך!"

ריאן ידע שעליו לסיים את הקרב מהר, או שסלופוק לא יהיה יעיל.

"מתקפת בלבול!"

"האנטר, צל-לילה!"

מעיניו של האנטר נורו קרניים שחורות שפגעו שוב ושוב בסלופוק, אבל נראה שהדבר לא הזיז לו, כיוון שהוא רק המשיך לבהות בחלל. רק אחרי מספר שניות, לאחר שנזכר כי עליו לתקוף, הרגיש את המתקפה. המכון כולו התמלא באור העל-חושי ממתקפת הבלבול של סלופוק, שמיד לאחר מכן הרגיש את מלוא עוצמת ההתקפות של האנטר. המתקפה של סלופוק מילאה את כל החדר, שאפילו ריאן ויוסין איבדו את שיווי המשקל ומעדו על הרצפה. האנטר נפגע קשה במיוחד מסלופוק, ואם לא די בכך, גם הוא לא הצליח עוד לשלוט על עצמו וצנח על רצפת המכון. היה זה סוף הקרב עבור שניהם.

הפוקימון הבא של מורטי היה גנגר – הצורה המפותחת של גסטלי והאנטר. לו כבר היה גוף שלם, אך עדיין נראה כמו רוח מרושעת. ריאן שקל באיזה פוקימון להשתמש עכשיו, אבל הבלבול הקשה עליו לחשוב.

"תשתמש בספירו", נשמע קול מאחורי גבו.

ריאן הסתובב. ריק היה שם, בכניסה למכון.

"ריק!" קרא ריאן, "אבל ספירו משתמש בהתקפות פיזיות, ורוחות חסינות להן".

"גם ספירו חסין להתקפות מסוג רוח", אמר ריק, "זה בגלל שמדובר בשני סוגי פוקימונים עם אנרגיה מנוגדת. התקפות רוח לא ישפיעו על ספירו, אבל התקפות האוויר שלו ישפיעו על גנגר. אל תשתמש בטפרים, רק במקור ובכנפיים".

"בסדר", אמר ריאן, "ספירו, אני בוחר בך!"

נראה שזו הייתה בחירה טובה. ספירו זינק מייד לעבר גנגר, ומכיוון שהיה מהיר אפילו יותר ממנו, הצליח לפגוע בו עם המקור לפני שגנגר הספיק להיעלם.

"בסדר, גנגר, אם הצללים שלך לא ישפיעו עליו, תהפנט אותו!"

"ספירו, צוות כפול!"

ספירו הזריז זז כה מהר, עד שנראה כאילו שלושה ספירואים חגים במכון. גנגר הופיע וניסה להפנט אחד מהם, אבל לפני שהספיק, ספירו האמיתי חבט בו בכנפו.

"נסה אגרוף-פתאים!"

ספירו המשיך להתחמק, אך כעת היה עליו לברוח מגנגר כאשר הוא ממש קרוב להכות בו, ולא היה בידיו להתקיף אותו בעצמו.

"תן לו לפגוע בספירו", לחש ריק.

"מה? מה פתאום?"

"אגרוף-פתאים זו התקפה מסוג אופל, אבל לא מסוג רוח. גנגר הוא פוקימון רוח, לכן הוא לא מסוגל לתעל את מלוא האנרגיה שלה. אם גנגר וספירו יפגעו זה בזה, ההתקפות של ספירו יהיו חזקות יותר, ואתה תנצח".

"בסדר. ספירו, תתעלם ממנו ותן לו לפגוע בך!"

ספירו אכן הצליח לנקר חזק בגנגר, ולמרות שספג כמה אגרופים, הוא הצליח לעמוד בהם. המקור של ספירו חדר את גופו המיסטי של גנגר כאילו היה גשמי לחלוטין, ובסופו של דבר, מורטי הבין שהוא עומד להפסיד.

"בסדר, גנגר, הפוך לבלתי-נראה!"

גנגר נעלם, וספירו לא יכול היה עוד לתקוף אותו. במקום זאת, הוא נעצר ונחת על רצפת המכון. נוצותיו החלו לגדול לפתע, ואז התכווצו שוב, כאילו מזרימות אנרגיה לתוך גופו. ריאן הביט בתדהמה.

"הוא מתפתח?" שאל בתדהמה.

"לא", אמר ריק, "הוא נח ומרפא את עצמו. חלק מפוקימוני האוויר יכולים לעשות את זה כשהם לא עפים".

מורטי לא נשאר אדיש למראה ספירו המתרפא. היה ברור לו שעליו לסיים את הקרב מהר.

"גנגר, הפנט אותו מהר כל עוד הוא נח!"

גנגר הופיע מול ספירו, אבל ספירו היה זריז ממנו, ונעלם מהמקום עוד לפני שגנגר הספיק להשלים את ההיפנוזה. ספירו הספיק לעופף אל מאחורי גנגר, לנקר אותו מאחור ולסיים את הקרב – הפוקימון החזק ביותר של מורטי הוכנע.

מורטי נתן לריאן את התג ולחץ את ידו. גם יוסין התקרב אליו ללחיצת-יד, אבל ריאן התנהג כאילו לא ראה אותו, ומיהר לפנות משם.

"לאן אתה הולך?" שאל אותו יוסין, "חשבתי שאתה רוצה לבוא אתנו לראות את חיות הפרא".

"יש עוד זמן, לא?" שאל ריאן.

"תוכלו להישאר כאן ולנוח עם יוסין", אמר מורטי, "אין לי בעיה שתישארו במכון שלי".

"אני צריך לקחת את הפוקימונים שלי למרכז הפוקימונים", אמר ריאן, "הם חייבים ריפוי".

"טוב, אז אני אפגוש אתכם מאוחר יותר. ניפגש ליד מגדל האש בשעת השקיעה".

"מורטי, גם אתה תבוא לראות את חיות הפרא?" שאל ריק.

"אני לא חושב", אמר, "אני חי באקרוטיק. כבר ראיתי אותם בעבר, במקרה. הם חוזרים פעם בכמה שנים למגדל האש, בו הם נוצרו".

"אז הם באמת קיימים?" שאל ריאן.

"הם בהחלט קיימים. לראות אותם היה מראה מקסים, אי אפשר לתאר עד כמה הם מרשימים".

"לא תרצה לראות אותם שוב?"

"לא כדאי. אם יהיו שם יותר מדי בני-אדם, הם לא ירצו להתקרב אליכם".

"טוב, לא צריך", אמר ריאן, "להתראות, מורטי. תודה על התג".

ריאן השאיר את הפוקימונים שלו במרכז הפוקימונים. בשעת השקיעה, הוא וריק פגשו את יוסין במגדל האש, כפי שהבטיחו, והחלו ללכת לכיוון היער. הם הלכו במשך כשעה, עד שמהשמש נותר רק פס דק של אור שהאיר את האופק בסגול רך. אז נעצר יוסין לפתע.

"עצרו", לחש, "ושמרו על שקט".

הם הביטו סביב, מחכים שמשהו יקרה. תנועה חרישית נשמעה מסבך העצים, אך יוסין לא זז. הם הביטו לכיוון הקול, כאשר לפתע, הם היו שם.

מורטי צדק – הם באמת היו מרשימים מעבר לכל דמיון. יותר מכול הם הזכירו חתולים גדולים מהודרים, אך תיאור זה לא יוכל להעביר את מלוא יופיים ועוצמתם. ראיקו דמה לטיגריס שן-חרב מלכותי, בעל רעמה מפותלת וסגולה וטפרים עצומים. אנטיי נראה כמו אריה שמיימי מכונף, רעמתו כמו ענן שמרחף על גבו. סוויקון, אשר ריגש את יוסין במיוחד, דמה לנמר תכול מנומר בלבן, רעמתו הסגולה המפוארת מתבדרת ברוח, וראשו מעוטר ביהלום כחול.

יוסין חייך למראהו. הוא הרים מעלה את ידיו, מסמן שאין לו כוונה לפגוע, ובצעד איטי התקרב אל שלושת הפוקימונים. ריק וריאן הביטו בהשתאות לא פחות ממנו, אפילו ריאן, שעד לרגע זה הטיל ספק בקיומן של חיות הפרא. שניהם הביטו במתח לראות מה יקרה – האם סוויקון יסכים לקבל את יוסין כמאמן שלו?

קול נפץ פתאומי הפר את השלווה. קרן סגולה פגעה באדמה, היכן שעד לפני רגע עמד סוויקון. אייל גדול הגיח מן היער, בקרניו קבועים שני כדורים סגולים שכעת החלו לזרוח שוב. קרן נוספת נורתה לעבר חיות הפרא. כעבור רגע, ריק זיהה את הרוכבת על האייל.

"הולי!" קרא, "מה את עושה?"

"אני אתפוס את חיות הפרא", קראה, "הבוס יאהב אותי על זה!"

"הבוס?" נדהם ריק.

"בדיוק. צוות רוקט, במהירות האור ללא רחם!"

רק אז הבחין ריק שהולי לובשת כעת מדים שחורים, בדיוק כמו אלה שראו בעבר. הזעם פעפע בו. רק הבוקר הוא עזר לקשישה הנחמדה הזו, ועכשיו התגלה פרצופה האמיתי.

"קדימה", קרא יוסין ושלף פוכדור, "אנחנו חייבים לעצור אותה!"

"אבל מה אנחנו יכולים לעשות שפוקימונים אגדיים לא יכולים?" שאל ריק.

"אתם לא מבינים? הם רוצים שנגן עליהם! הם רוצים לראות למה אנחנו מסוגלים! זו ההזדמנות שלנו!"

ובמילים אלה, שחרר יוסין את מיסטר-מיים מהפוכדור שלו. ריק בחר בסינדקוויל שעוד עמדה לצדו, ואילו ריאן, ששלושה מהפוקימונים שלו עוד נשארו לטיפול במרכז הפוקימונים, נאלץ לבחור בקטרפי. הולי ירדה מהפוקימון שלה, ונראה שהקרב לא מאיים עליה במיוחד.

"שלושה נגד אחד, מה?" צחקה, "בסדר, סטנטלר, תראה להם למה אתה מסוגל!"

סטנטלר שעט לכיוון קטרפי וכמעט דרס אותה. היא הצליחה לזחול ברגע האחרון מתחת לרגליו הדורסניות, וברגע שקטרפי יצאה מטווח איום, סינדקוויל ירתה סילון להביור לעבר סטנטלר. הוא הסתובב וירה את קרניו אל סינדקוויל. השניים החלו לירות ולהתחמק זה מזה. גם קטרפי ניסתה להצטרף וירתה חוט משי דק בניסיון ללכוד את סטנטלר, אבל גם כשהצליחה לפגוע, האש החמה של סינדקוויל המיסה אותו מיד.

"זה לא יעזור, אנחנו צריכים לשתק אותו", אמר ריאן.

"בסדר", אמר ריק, "סינדקוויל, עזבי את הלהבות, תשתמשי בזריזות שלך! אבל אל תתקרבי לחוטים של קטרפי!"

סינדקוויל החלה לשסף את האוויר מולה, אשר נורה על סטנטלר בצורת כוכבים קטנים. כעת הוא נאלץ לנסות להתחמק מההתקפות של קטרפי, אבל סינדקוויל הייתה זריזה מדיי בשבילו. בכול ההמולה, הולי וסטנטלר שכחו ממיסטר-מיים – הוא התקרב אליהם בתנועה שקטה לחלוטין, וכאשר היה בטווח קרוב מספיק, ניצב מול סטנטלר והיפנט אותו. סטנטלר המופתע לא הצליח להתחמק. הוא נרדם מיד.

"סטנטלר, חזור", קראה הולי, "מיאו, צאי!"

הפוקימון הבא של הולי נראה כמו חתול קטן ולבן, לוחית מוזהבת על מצחו.

"טפלי קודם במיסטר-מיים, הוא הבעייתי כאן!"

מיאו שלפה את ציפורניה וזינקה לעבר מיסטר-מיים. הוא הרים את ידיו, ורגע לפני שתפסה אותו, נתקלה מיאו בחומה בלתי-נראית שיצר מיסטר-מיים. החוטים של קטרפי הצמידו אותה לחומה, והיא לא הייתה מסוגלת להשתחרר כאשר סינדקוויל ירה עליה את הלהביור החזק והממוקד ביותר שיכלה לגייס. איש מהם לא ידע אם להולי יש פוקימונים נוספים, כי היא כנראה הבינה שאין לה סיכוי להתמודד מול שלושה מאמנים. היא ניסתה להימלט מהמקום, אך מיסטר-מיים התעתק לכיוונה, וכעבור רגע נתקלה גם היא בחומה. ניסיון לברוח לכיוון השני זיכה אותה בחומה נוספת, וכיוון שהייתה זקנה ואיטית, עד מהרה הייתה הולי כלואה בין ארבע חומות.

"יופי, עכשיו אני אקרא למשטרה ואגיד להם לא למהר", חייך ריאן.

כל אותו זמן, חיות הפרא צפו מרחוק במתרחש. יוסין הביט בסוויקון, ששלח בו מבט בוחן בחזרה. הוא התקרב אליו בצעד איטי, וסוויקון לא נרתע.

"סוף סוף", אמר, "חיפשתי אותך שנים רבות, ועכשיו מצאתי אותך. תן לי להתלוות אליך. נהיה צוות, אתה ואני".

סוויקון לא הגיב כל עוד יוסין התקרב אליו. ואז, הרכין את ראשו על-מנת להזיז את רעמתו ולאפשר ליוסין לעלות על גבו. ריק הביט ביוסין מטפס על גבו של סוויקון כמנצח. לבו פעם בחוזקה על שזכה לראות את הרגע הזה, וקיווה יום אחד להיות כמוהו. הוא הביט הצידה אל ריאן, ועיניו נפערו למראה שנגלה לפניו.

ריאן וראיקו עמדו במרחק סנטימטרים ספורים זה מזה, בוחנים אחד את השני. ראיקו היה כה גדול, שנראה כאילו הוא עומד לטרוף את ריאן בבת-אחת. במקום זאת, הוא הרכין את רגליו הקדמיות לעומתו. ריאן שלח את ידו אל חגורתו ושלף ממנה את הכדור-מהיר, נזהר שלא לעשות תנועה פתאומית. אך ראיקו שלח מייד את כפתו אל הכדור-מהיר, שנפתח מייד ולכד בתוכו את ראיקו. הוא לא ניסה להתנגד כלל – הוא היה של ריאן.

אנטיי עוד עמד במרחק, נועץ את מבטו בריק. לבו של ריק הלם בחוזקה כפי שלא הלם מעולם בעבר. הוא נתן את חלקו להגן על חיות הפרא בדיוק כמו יוסין וריאן. הוא הוכיח את עצמו בדיוק כמוהם, וכעת אנטיי, חיית האש האגדית, עומד להתלוות אליו. ריק התקרב אליו בצעד בטוח, ומבטו של אנטיי נהיה חודר יותר ויותר. כשהיה במרחק נגיעה, שלח ריק את ידו אל אנטיי. לשבריר שנייה נגע בפרווה הרכה, הסמיכה, המלכותית – ואז, במהירות עצומה, סב אנטיי על עקביו ודהר לכיוון היער, משאיר מאחוריו פרץ רוח שהפיל את ריק לאדמה.

Exit mobile version