בין אם אתם יודעים את זה או לא, אני לומד הוראה. ובכוונתי ללמד ספרות לתלמידי חטיבות ביניים. לאחרונה יצא לי לפגוש את ארין גרוול, האישה מאחורי "כותבי החירות". אני גדלתי על הסרט "יומני החופש", וזה היה מדהים לשמוע אותה מספרת את הסיפור שלה; כיצד היא לקחה 150 תלמידים אפרו-אמריקאים, אסייתים ולטינים, אשר נולדו בחיים מוכי אלימות וחונכו על שנאה, גזענות ומלחמות, ושינתה את מצבם כך שהם יצאו מהתיכון שהם אוחזים בתעודת בגרות מלאה, סבלנות וקבלה של האחר.
אנחנו לא שמים לב לדברים האלה, אבל גם בחיים האישיים שלנו אנחנו גדלים על מסרים שלא מיישרים קו עם מי שאנחנו באמת. אנחנו נותנים לאחרים להגדיר לנו מה אנחנו עושים, חושבים ואומרים. לדוגמה, הרבה אנשים באתר הזה אוהבים לצייר, אבל לחלק גדול מהם יש את האדם ההוא, בין אם זה הורה, מורה או חבר, שאומר לאותם אנשים כשרוניים ששום דבר טוב לא יצמח מזה, שאין בזה משכורת ועליהם ללמוד מקצוע אמיתי אחר. אני לא מאמין בדרך הזו. אני חושב שמי שהתברך באפשרות לצייר, עליו להפיק מזה את המירב ולרדוף אחר החלומות שלו.
מה שאני מנסה לומר הוא שיצירתיות אנושית היא מופלאה, זה במיוחד רלוונטי כשזה מגיע ליכולות של אנשים כמוכם. אבל הטבע האנושי הוא פשוט לדרוך על הנערים האלה ועל היכולות שלהם. אנחנו חיים בעידן משונה שבו אנחנו עדיין מודדים חוכמה, שכל ומצוינות לפי שני אספקטים בלבד: מתמטיקה ואנגלית. כל נושא שבא בניגוד לכך, זוכה להתעלמות גורפת. קחו לדוגמה את הילד שאוהב לשיר, או את הילדה שאוהבת לרקוד, או כל אחד מכם שאוהב פוקימון. ועכשיו חשבו טוב טוב איך החברה שסובבת אתכם חושבת על אותם נושאים?
התוצאה היא מעגל שלא נגמר, ולפיו אנחנו מחנכים את הדור הבא להתרחק מכל הדברים שהם אוהבים. אנחנו גם מחנכים אותם להתמקד בצד אחד של המוח, הצד השמאלי, שלטעמי הוא הצד המשעמם יותר. וכך יוצא שהרבה אנשים כשרוניים, מבריקים ויצירתיים מאוד, חושבים שהם פשוט כשלון טוטאלי. כי הדבר שהם טובים בו, לא זכה להערכה, או זכה להוקעה. ובתור אחד שלומד על הסוגים השונים של האינטילגנציה, אני יכול לומר לכם שרבים מאיתנו לא מתחברים ל-לשבת על כיסא כל היום וללמוד. חלקנו מתחברים יותר למוסיקה, חלקנו לתנועה, חלקנו למילים ולכן על כל אחד מאיתנו ללכת בדרך שמתאימה לו.
ובכלל, עלינו לאמץ תפיסה חדשה לגבי החיים שלנו. אלה לא החיים של ההורים שלנו, ואלה לא החיים שהתרבות המערבית מצפה מאיתנו לחיות. בכל אחד מאיתנו יש שביב של גאונות. החוכמה היא לקחת את מה שאנחנו טובים בו, את מה שאנחנו אוהבים, ולעסוק בזה. זה יכול להיות פוקימון, זה יכול להיות ציור, ריקוד, שירה, כתיבה, פיסול, או אפילו אנגלית ומתמטיקה, אבל שההחלטה תבוא מאיתנו, בלב שלם ובהכרה מלאה! רק כך נוכל לממש את העושר האמיתי של היכולות היצירתיות שלנו! ואם אתם אוהבים לעסוק בפוקימון, אל תתנו לאף אחד אחר לומר לכם שזה לא מספיק טוב!