פוקימון; במהירות החושך – פרק 12: עיירת הסלופוקים / איידן סוייר

ריק, שהיה קשור בגבו לכיוון המעיין, ניסה לסובב את ראשו ולראות מה קרה. ריאן, לעומתו, ראה טוב מאוד את עיניהם של צוות רוקט נעוצות בכעשרה סלופוקים עומדים על שפת המים ונועצים בהם מבט חודר בחזרה. ריאן לא הבין מאיפה הם צצו, עד שראה את החכה נעוצה עדיין באדמה ומוטלת במים. היא הייתה שם מאז שהגיעו לבאר, והסלופוקים כנראה טיפסו עליה מבלי שאף אחד הבחין בהם בלהט הקרב.

"לא רצינו לתפוס אותם אחד-אחד?" מלמל ג'יימס.

"מה זה משנה? כנראה שהגיע זמן הקציר!"

ג'סי שלפה מחגורתה זוג מספרי-מתכת כבדים למראה, והחלה לנוע לכיוון הסלופוקים. היא תפסה בזנבו של אחד מהם וקירבה אליו את המספריים.

"לא! מה את עושה?" זעקה גרייס.

אבל איש לא יכול היה לעשות כלום. נראה שגם הסלופוקים לא מגיבים כלל, עד שלפתע, רגע לפני שזנבו של הסלופוק נקצץ, הם נהמו יחד וג'סי קפאה במקומה. נראה ששאר חיילי צוות רוקט קפאו עמה, כי ברגע הבא כולם ריחפו באוויר, והסלופוקים החלו להתקדם לעברם עד מתחת לפתח הבאר, ושם זרקו את צוות רוקט הזועקים בפחד מעלה-מעלה אל השמיים, בכוח המחשבה בלבד.

השוטרת הצליחה לשלוח את רגלה הארוכה ולקרב אליה את מספרי המתכת שג'סי השאירה מאחור. לאחר שהשתחררה מהחבלים, היא שחררה גם את כל השאר.

"אל תתערבו בתוכניות של צוות רוקט להבא", היא אמרה, "הם מסוכנים מאוד, כמו שבטח ראיתם".

"אבל בזכותנו הסלופוקים באו והדפו אותם!" אמר ריק.

"היה לכולנו מזל גדול. זה עלול היה להיגמר הרבה יותר גרוע".

"ומה את עושה כאן?" שאל ריאן.

"אני שוטרת, זה תפקידי לעצור פושעים כאלה. אבל כמו שאתם רואים, אפילו בשבילי הם היו קשוחים מדיי. גם לי היה מזל שאתם והסלופוקים הופעתם". האיש הזקן, שעד כה רק מתח את שריריו מהקשירה הממושכת, ניגש אליהם.

"אנחנו בכול זאת חייבים לכם תודה", אמר, "גם אם המעשה שלכם לא היה חכם במיוחד, הייתם אמיצים מאוד. זאת ג'ני, ואני קורט".

"ואיך אתה הסתבכת כאן?"

"כשצוות רוקט פלשו לאזליה, הם פרצו לביתי והכריחו אותי לתת להם פוכדורים, למקרה שירצו לתפוס לעצמם כמה סלופוקים. אני יצרן פוכדורים, אתם מבינים".

"אתה יצרן הפוכדורים של אזליה?" עיניו של ריאן נצצו.

"כן", ענה קורט.

"באנו לכאן כדי לפגוש אותך!" ריאן הושיט ידו ללחיצה, "נעים מאוד, אני ריאן וזה אחי ריק. וזאת גרייס".

"נעים מאוד", אמר קורט, "בכול מקרה, צוות רוקט חשדו שנתתי להם פוכדורים מזויפים, והחליטו לחטוף אותי עד שיסתלקו מהעיר. בזכותכם יצאתי מכאן בלי שנגרם הרבה נזק… מלבד לשניים המסכנים האלה".

כל הראשים נסובו לעבר הסלופוקים המעולפים. כולם שכחו מהם עד עכשיו, מלבד גרייס, שכבר כמעט סיימה לחבוש את פצעיהם בעזרת בגד ישן שהיה לה בתיק.

"מה צוות רוקט רצו מהסלופוקים?" היא שאלה.

"הזנב של סלופוק מפריש חומר מתוק, בעזרתו הוא דג צדפות שעוזרות לו להתפתח. צוות רוקט באו הנה לכרות זנבות של סלופוקים ולמכור אותם בשוק השחור. העיר אזליה מפורסמת בסלופוקים שלה, וכאן אלה פוקימונים מוגנים ואסור לפגוע בהם".

"תגיד, קורט", פנה אליו ריק, "זה באמת נכון שלסלופוק לוקחות כמה שניות להרגיש התקפה?"

"כן, בערך חמש שניות. המוח שלו איטי מאוד, כמו ששמו מרמז, אבל הוא עלול גם להיות נשק מסוכן כמו שראיתם. הכוחות העל-חושיים של סלופוק חזקים אם יש לו הזדמנות להשתמש בהם כהלכה".

"נשמע כמו פוקימון לעניין!" אמר ריק, "אנחנו יכולים לתפוס כמה?"

"הסלופוקים מוגנים כאן, אבל לפעמים אנחנו מרשים למאמנים לתפוס אותם. נרשה לכם לתפוס אחד לכול אחד".

"יופי, תודה!"

ריק השליך שני פוכדורים על שני סלופוקים. הוא הניח שעד שהסלופוקים ירגישו שהם נלכדו בפוכדורים, כבר יהיה מאוחר מדיי עבורם להתנגד, וזה אכן פעל. לאחר מכן הוא דחף את אחד הפוכדורים לידיו של ריאן.

"עכשיו אני כבר לא חייב לך כלום!" אמר.

ריאן וריק השתמשו ביכולת הטלקינטית של הסלופוקים שלהם בכדי לצאת מהבאר, ולאחר מכן לקחו את כל שאר הפוקימונים אל מרכז הפוקימונים. ריק לקח עמו את החכה של צוות רוקט, כיוון שלהשאיר אותה בבאר נראה לו כמו בזבוז של חכה טובה. לאחר שהפקידו את הפוקימונים שלהם במרכז, קורט החליט לתת להם במתנה את אחד הפוכדורים שייצר. אלה היו פוכדורים מיוחדים, שסיכויי התפיסה שלהם משתפרים תחת תנאים מסוימים.

"יש שבעה סוגים", הסביר להם, "הראשון הוא כדור-מהיר, שטוב במיוחד ללכידת פוכדורים זריזים. יש גם כדור-כבד שטוב מול פוקימונים כבדים. זה כדור-אהבה, שטוב ללכידת פוקימונים מהמין השני מהפוקימון שמולם. זה כדור-חכה שטוב נגד פוקימוני מים. כדור-ידיד הופך את הפוקימון שתתפוס לחברותי במיוחד. כדור-ירח טוב ללכידת פוקימונים שמתפתחים באמצעות אבן-ירח, וזה כדור-רמה, שמצוין ללכידת פוקימונים בדרגות נמוכות".

"בחירה קשה", אמר ריאן, "אבל אני חושב שאני רוצה את הכדור-מהיר".

"היי, מי אמר שאתה מקבל את הפוכדור המיוחד?" שאל ריק.

"זה הוגן! אתה קיבלת חכה, אני מקבל פוכדור".

"ומה אני מקבלת?" שאלה גרייס.

כל העיניים הופנו אליה. אפילו ריאן לא יכול היה להכחיש שלגרייס היה חלק גדול מאוד בקרב מול צוות רוקט, ומגיע לה חלק שווה בפרסים שקיבלו. עד כה, הוא וריק קיבלו פוקימונים וגם ציוד טוב ללכידת פוקימונים נוספים, ואילו גרייס לא רצתה ללכוד פוקימונים בכלל.

"יש לי רעיון", אמר ריק, "קורט, מה מקום הבילוי הכי מפואר באזליה?"

"יש לנו כאן מסעדה שמופעלת רק באמצעות חימום טבעי, ממפעל הפחם הסמוך".

"אם ככה, היום בערב אני וריאן מזמינים אותך לארוחה מפוארת על חשבוננו. איך זה נשמע לך?"

גרייס הביטה בריאן, מצפה שיאמר משהו בכדי למחות. משלא הביע התנגדות, גרייס הנהנה.

"טוב. בתנאי שלא תאכלו פוקימונים במסעדה". אם לרגע גרייס קיוותה שהיא הצליחה לא לריב עם ריאן על דבר אחד, הרי שברגע זה פניו האדימו שוב, כאילו רק חיכו להזדמנות הזאת.

"שוב את מתחילה? עכשיו גם לאכול אסור לנו?"

"לי אין בעיה לא לאכול בשר, אם זה משהו שאנחנו עושים בשביל גרייס", אמר ריק.

"אנחנו מזמינים אותה למסעדה על חשבוננו, זה לא מספיק לה? תתעורר, ריק, היא מנסה להכתיב לנו איך לחיות! אני לא מתכוון לתת לה לעשות לנו את זה."

"ריאן, לא עזרת הרגע להציל סלופוקים מלהיאכל על-ידי צוות רוקט?" שאלה גרייס בקור-רוח, "איך זה שונה בדיוק?"

במקום לענות, ריאן קפץ על ההזדמנות. "אתה רואה? היא כבר מטיפה לנו!"

ריק נשם עמוק. "טוב, זה כנראה היה רעיון גרוע".

הוא לקח את החכה ויצא ממרכז הפוקימונים.

"אני אהיה ליד הבאר, אין לי כוח לריבים שלכם. תודה על הפוכדור, קורט".

ריק הטיל את החכה אל תוך הבאר בקצה העיירה. מסביבו החל לשמוע כיצד אזליה מתחילה לשקוק שוב חיים, לאחר שצוות רוקט הסתלקו. קולות רחוקים של רוכלים החלו להישמע מן השוק, ושאון גרזנים מן החורשה הקרובה. רק מפעל הפחם המשיך לפלוט את הענן הדק שבקע ממנו כל הזמן הזה. מדיי פעם סלופוק הגיח מן הסמטה, הביט בריק והמשיך בדרכו. נראה שהסלופוקים התרגלו לחיות בעיירה של בני-אדם, שהפכה לסביבת המחייה הטבעית עבורם. עיירה קטנה כמו אזליה לא הזדקקה לכול כך הרבה אנרגיה. כשריק היה מעלה משהו בחכתו, משך אותה מן המים וגילה סלופוק, הוא חייך אליו, שחרר אותו בחזרה אל הבאר, וחיבר פתיון חדש.

הפוקיפון של ריק צפצף. מאז שיצא ריק אל המסע, היחיד שהוא דיבר אתו היה אביו, וגם הפעם שמו הבהב על המסך. לריק לא היה חשק לדבר כרגע עם אף אחד, ולמרות זאת, השעמום שבדיג הכריע אותו.

"ריק!" לקול הזה הוא לא ציפה. ריק כמעט נפל אחורנית מהפתעה, כשבמקום את קולו של אביו שמע קול של נערה, קול מוכר כל כך, אותו השתוקק לשמוע עוד מאז שעזב את ניו-בארק.

"אנה! מה שלומך?"

"הכול מצוין", אמרה, "ריק, התקבלתי!"

"באמת? מזל טוב, מתוקה!"

אנה השכיחה ממנו בבת-אחת את מצב רוחו, אבל החדשות שהביאה טלטלו את לבו. הוא שוב רצה לחזור אל ניו-בארק ולראות אותה בפעם האחרונה לפני שתיסע משם, אבל ידע שאסור לו לסטות מן הדרך לליגת הפוקימונים, וכעת הם כבר עברו כברת-דרך ניכרת מכדי לחזור את כולה.

"אתמול חזרתי הביתה, אבל אני חוזרת לסרולין כשייגמר החופש הגדול. אבא שלך אמר לי שבטח תרצה לדבר איתי, אז התקשרתי". זה היה הגיוני, חשב ריק. באמצעות הפוקיפון ניתן לדבר רק עם ביתו של המאמן או עם מאמנים אחרים, לכן אנה הייתה צריכה להתקשר מהבית של ריק. ריק רצה לשאול אותה אם זו הייתה הסיבה היחידה שהתקשרה, או אם גם היא רצתה לדבר. רעד בידו השנייה הסיח את דעתו. הוא ראה את החכה רוטטת, ומיהר לאחוז בה בשתי ידיו, מסיט את מסך הפוקיפון ממבטו.

"ריק? הכול בסדר שם?"

"אני כבר חוזר, אנה…"

קולה של אנה בקע חלושות מן הפוקיפון שהיה כעת רחוק מפניו. ריק נאלץ לצעוק כדי שאנה תשמע אותו. הוא הביט לעומק הבאר, והפוקימון שהביט בו בחזרה בהחלט לא היה סלופוק. שתי עיניים גדולות ועגולות הביטו בו מתוך קונכיה שסגרה על החכה בכוח. הייתה זו שלדר, פוקימון-צדפה.

"מה קרה?" קראה אנה כששמעה את קולות המאבק. ריק כמעט רצה להמשיך לדבר עם אנה ולוותר על ההזדמנות לתפוס את השלדר. כבר היה לו פוקימון מים אחד, כיוון שרק היום תפס סלופוק, אבל ריק ידע שכששלדר מתפתח, הוא הופך לקלויסטר, פוקימון קרח חזק.

"אני אתקשר אלייך עוד כמה דקות!" ריק משך בכוח את החכה, ושלדר נקבה נחתה על האדמה. ריק הוציא את סלופוק מהפוכדור. הוא לא היה בטוח עד כמה יהיה מוצלח בקרב, אבל כל שאר הפוקימונים שלו היו במרכז הפוקימונים.

"קדימה, סלופוק, תשתמש בטלקינזיס שלך לבלבל אותה!"

סלופוק, כצפוי, לא הגיב. שלדר ניסתה לקפוץ בחזרה לתוך הבאר, אבל התנועה שלה על האדמה הייתה מוגבלת. לריק, שניתק שיחה עם אנה בשביל שלדר, לא הייתה כל כוונה לתת לה להימלט. הוא ידע שלהתערב בעצמו בקרב בין פוקימונים זו רמאות, אבל כששלדר זינקה אל הבאר, ריק זינק אחריה ותפס אותה בידיו החשופות. שלדר הפנתה אליו את פניה ואת לשונה החשופה, וירקה עליו סילון-מים קרים ורטובים, בעזרתו זינקה בכול הכוח בחזרה לבאר. הם נפלו נפילה ארוכה מטה, שלדר בידיו של ריק שלא הרפה ממנה, וריק כבר ראה את הקרקע מתקרבת וידע שהפעם הוא לא ייצא מהבאר בלי כמה עצמות שבורות.

לפתע, רגע לפני שפגעו באדמה, הם קפאו באוויר. משהו משך אותם בחזרה למעלה, וכשריק ריחף מעלה מהבאר, הוא ראה את סלופוק נועץ בשלדר את עיניו הקטנות, שכעת בהקו באור חיוור. כעבור רגע, שלדר החלה להיטלטל באוויר וריק עמה, עד שנאלץ לעזוב אותה והוטח בכוח על האדמה. מייד אחריו הוטחה גם שלדר, כואבת וסחרחרה.

כל גופו של ריק הלם מן הנפילה, והוא בקושי הצליח להושיט את ידו אל הפוכדור ולזרוק אותו על שלדר. עד שהצליח, ריק פקד על סלופוק לתת לשלדר עוד מכת-ראש. זו לא הייתה התקפה חזקה מול ההגנה המעולה של שלדר, ולסלופוק לקח זמן רב להוציא אותה לפועל, אבל שלדר רק שכבה חסרת-אונים ולא יכולה הייתה להימלט שוב. נראה שעבר נצח עד שריק הצליח סוף-סוף לזרוק את הפוכדור על שלדר. הוא ניסה לקום על רגליו הכושלות והמאמץ עלה לו בדמעות רבות, אבל כשהרים את הפוכדור עם שלדר בתוכו, הרגיש שהכול היה שווה.

ריק חזר אל מרכז הפוקימונים לפנות ערב. הוא אמנם דיבר שוב עם אנה, אבל פספס את ההזדמנות לשאול אותה את השאלה שהטרידה אותו, ולא היה כעת דבר שרצה יותר ממנוחה טובה. הוא פגש את ריאן באמצע הדרך.

"בדיוק הייתי בדרך לבאר, לראות אותך".

"תודה. רציתי להיות קצת לבד, אבל עבר לי", ענה לו ריק, "ותפסתי פוקימון חדש. תראה!" שלדר קפצה מהפוכדור, מביטה בריאן בסקרנות עם לשון גדולה בחוץ.

"שלושה פוקימונים ביום אחד. הישג מרשים", אמר ריאן.

"דיברת עם גרייס?"

"אני לא רוצה לדבר איתה. מי היא חושבת שהיא?"

"היה לי זמן לחשוב שם בחוץ", אמר ריק, "ברור לי שהרעיון שלי היה גרוע. אתם כנראה לא תסתדרו ביחד לעולם ונצטרך להשלים עם זה, אבל אני בכול זאת חושב שמגיע לה שנתייחס אליה יפה, אחרי כל העזרה שלה".

"אז מה אתה מציע?" שאל ריאן.

מאוחר יותר באותו הערב, ריק הוציא את כל כספו ולקח את גרייס למסעדה לבדו. הוא השתדל שלא לחשוב על החכה הטובה שנאלץ למכור כדי שיהיה לו כסף למסעדה היקרה, ולהתרכז בבילוי הטעים והמהנה. אך גם אז הבליחה במוחו המחשבה שאת הערב הזה היה מעדיף בהרבה לבלות עם מישהי אחרת.