אייל שני הוא השף והבעלים השותף של מסעדות רבות. הוא מוכר בעיקר בזכות השימוש שלו בשפה צבעונית ובחיבתו לעגבניות, אבל גם בזכות ההופעות הטלוויזיוניות שלו: הוא הופיע לצד אישתו, מירי חנוך, ב"מחוברות", יחד עם הבמאי שחר סגל בתכנית "אוכל למחשבה" ששודרה בערוץ שמונה, וכשופט בתכנית "מאסטר שף". הנה מה שהיה לשף המכובד לומר כשהוא טעם פוקימונים.
אייל שני מסתכל על המנה. הוא מקרב את הפנים שלו אליה ומכניס את האף שלו לתוכה. מריח אותה. "עולים מן המנה ריחות שונים ומגוונים. כאילו אדמה וניחוח ים, אולי מעט שמיים. אני לא בטוח שאני מוצא את הקשר בין הדברים, אבל אולי בטעמם". הוא טועם את המנה. "המנה הזו… היא לא טעימה לי. זו לא מנה מוצלחת. יש פה רשלנות של ספרי בישול. זה מעציב אותי. זה אפילו מקומם אותי. אפשר היה לפתח את המנה הזו להרבה דברים, אבל היא נשארה כמו שהיא ועל זה אני עצבני עכשיו. רע לי. זה גיהנום אמיתי בשבילי".
אייל שני מסתכל על המנה השנייה. הוא בוחן אותה. משתעל מעט ואז טועם. "המנה שהכנתם לי כאן מעלה בי זכרונות של שני קרנפים רוקדים סמבה. זה כמו לצאת לחופשה ארוכה בעולם מבלי לדעת את משמעות החיים. הרי שנינו יודעים מהי טעמה של גלידה, אבל מי אנחנו שנצא נגד טעמה? הלא מדובר רק במכחול צבעוני אשר נועד לשמח ילדי שואה? אבל גלידה היא הרבה יותר מזה, מדובר במוות אמיתי. מוות שמתחיל במפעל ונגמר בקופסת קרטון. והרי כולנו יודעים שאין דבר נורא כמו המוות של גלידה".
"מי שם את האדם לבחור לקחת ביצה, פשוטה, מושלמת, ולשים אותה לבן על גבי שחור. שחור עם לבן. שני עולמות, שני ניגודים, והם נפגשים. והאמת שזה מרגש אותי עד כלות נשמתי, הפשטות שבדברים. ואני כאילו רוצה – אם יורשה לי – לנסות לחבר בין העולמות, בכל נפץ, בכל שבר אחד". אייל שני שובר את טוגפי על הצלחת. "איזה יופי, נברא לו עולם חדש. הו, כן, זו המנה. אנחנו חיים לפעמים בלי געגועים לשום, בלי געגועים לבצל, ולמה זה בעצם? כי אנחנו אנשים רדודים שרואים פוקימון וחושבים שמחר יהיה טוב יותר, אבל זה לא המצב".
מה חשבתם על הרשומה? איזה פוקימונים אתם הייתם נותנים לאייל שני לטעום? ומה אתם חושבים שהוא היה אומר עליהם?