מוצאים את מיו / ‫עופר פפיר ג'קסון‬

"עכשיו בלסטויז, תשתמש בתותח הידרו!” אמרתי במלוא הכוח. ידעתי שכאן זה נגמר, כל ששת הפוקימונים שלנו נפסלו ורק בלסטויז שלי וראפידאש של יריבי מייק נשארו. ראפידאש נראתה תשושה לחלוטין, אך יש סיכוי כי זו תפתיעה, בכל זאת ראפידאש מהירה מאוד. כמו שציפיתי, ראפידאש זזה במהירות בכדי להתרחק מהסכנה.
"עכשיו, תשתמש בריסוק גולגולת!” אמרתי. ראפידאש התחילה לזוז ממקומה בכדי לסגת, אך היא נתקעה במקומה.
"מה יש לך, ראפידאש, תתחמקי!” אמר מייק. הוא ידע טוב מאוד שראפידאש לא תוכל לחמוק מהמתקפה, אך בכל זאת הוא רצה להוכיח שהוא מאמין בה.
זהו, זה נגמר, בלסטויז פגע וזה חיסל את ראפידאש שקרסה על רחבת הקרב. הכל עבר מהר כל כך, כמו בסרט בהילוך מהיר. אני זוכר איך באתי אל בלסטויז בשמחה וחיבקתי אותו, אני זוכר את מייק קורס על הרצפה ביגון, ואת ראפידאש, שזה עתה רק התאוששה, מנסה לבוא ולנחמו.
את הימים הבאים ביליתי בביתי שבעיר ורמיליון. אבי הוא דייג, זה עסק מעולה בעיר ורמיליון בעיקר בזכות אלפי המג'יקארפים שמגיעים לשם מדי יום. אימי עובדת במכון החשמל, יחד עם סמל סרג', יש לה ראיצ'ו ממש מגניב, שבו אפילו השתמשתי בליגה והוא היה הפוקימון שנפסל לי אחרון ואחריו שלחתי את בלסטויז.
אני קיבלתי משרה כאלוף עלית הפוקימונים, אך עד שאצטרך לעבוד בזה תחלוף שנה שלמה, כי הקרבות עוד לא החלו. מייק היה האלוף הקודם, אותו הצלחתי לנצח.
הייתי חמישה ימים בבית של הוריי בחדרי שלי ובהיתי בגביע הזהב הנוצץ שקיבלתי על זכייתי בליגה.
"אדריאן, תפתח את הדלת כבר, נו!” אמרה אימי בכעס. יצאתי מחדרי חמש פעמים ביום בלבד, לארוחות ולשירותים, ואחרי הכל הייתי חוזר לחדרי.
"מה עכשיו?” שאלתי. אין קול עונה. שמעתי את המנעול של הדלת נפתח ואימי נכנסה דרך הדלת.
"אתה לא יכול לשבת כל היום בבית, תצא החוצה, לך לבקר את סרג', הוא ישמח לראות את האלוף החדש", אמרה אימי וסגרה את הדלת, לא לפני שהספיקה לתת לי את הבגדים הנקיים שהיא כיבסה.
'אוקיי', חשבתי לעצמי וחייכתי קלות. לבשתי את הבגדים הנקיים: חולצת טריקו ירוקה ומכנסיים חומות ארוכות, לקחתי משקפי שמש שהיו לי בארון הבגדים ויצאתי מחדרי. הקומה העליונה הייתה לא כל כך מטופחת, היו בה קורי עכביש על הפינות בתקרה ואבק בכל מקום, והיו רק שני חדרים בקומה העליונה, החדר שלי וחדר אמבטיה.
ירדתי במדרגות העץ החורקות והגעתי לקומת הקרקע. קומה זו הייתה נקייה ויפה: היה בה סלון עם טלוויזיה וספות חומות, שירותים, החדר של הוריי ומטבח.
יצאתי מהדלת האחורית של ביתי אשר הובילה לחצר. בחצר היו מלא פידג'ים ורטטות. היה שם אקווריום ענקי מזכוכית שאבא שלי היה שם בו מג'יקארפים עודפים בשביל להכין לנו ארוחות ערב.
הסתנוורתי מעט מאור השמש שלא ראיתי כבר חמישה ימים. אבא בדיוק חזר עם עוד כמה מג'יקארפים על חכת הדיג שלו. הוא לא שם לב אליי. חמקתי לידו ויצאתי מהחצר ומשם הלכתי לביתו של סמל סרג'.
הגעתי לבית, דפקתי בדלת העץ הגדולה ושמעתי צעדים המתקרבים לדלת. סרג' פתח את הדלת וחייך לעברי. הוא נתן לי טפיחה על הכתף והכניס אותי לביתו.
"נו, אז איך חיי האלוף עד עכשיו?” שאל סרג'.
"לא משהו מיוחד, עד עכשיו רק הייתי בבית שלי", אמרתי.
"אתה צריך לעשות משהו עם התואר הזה, זה לא משהו מקבלים כל יום".
"אני יודע, אבל פשוט אין לי מה לעשות, אני מרגיש כאילו סיימתי את תפקידי, חיזקתי פוקימונים שהפכו לחזקים במיוחד, ניצחתי את כל מאמני המכון וניצחתי את הליגה, יש לי הרגשה של מיצוי", השבתי לסרג'.
הוא נאנח קלות והתיישר על הכורסה.
"תשמע, יש לי מידע מסוים על פוקימון חדש ואדיר שעדיין אף אחד עוד לא ראה ותפס. כל האגדיים של מחוז קנטו כבר התגלו וידועים לכולם, אך יש אגדיים נוספים, כאלו שלא התגלו ורק צוות המחקר שלי יודע במי מדובר. הצוות שלי קורא לו מיו, הוא נמצא עמוק בתוך יער וירידיאן, מקום שאף אחד לא נכנס אליו עדיין, חוץ מהצוות שלי. אני בטוח שבעזרת הפוקימונים המתאימים תוכל ללכת ולתפוס אותו".
"אתה באמת חושב כך? אם הוא כל כך מיוחד ואגדי ,אז למה שאני מכולם אלך ואתפוס אותו?” שאלתי את סרג'.
"אתה זוכר את הסיפורים שאמא שלך סיפרה לך כשהיית קטן?” שאל אותי סרג'.
"כן", עניתי, "אבל איך זה קשור בדיוק?"
"מיו היה בהם. אמא שלך ידעה שגורלך הוא לתפוס את מיו, והיא בטוחה בזה שתצליח לתפוס אותו", השיב סרג' וקם מהכורסה שלו והלך למטבח.
'זה מטורף לחלוטין, אז יכול להיות שזה אמיתי, אבל אם אראה שאין שם כלום וזוהי רק איזו טעות, יכול להיות שאגלה שסתם בזבזתי את זמני', חשבתי לעצמי.
בינתיים סרג' חזר מהמטבח עם חבילות עוגיות.
"חשבת על זה? אני ממש לא הולך ללחוץ עליך ללכת ולתפוס את מיו, זוהי החלטה שלך בלבד", אמר סרג' וחזר להתיישב על כורסתו.
"חשבתי על זה. אני אלך על זה", אמרתי בביטחון מזויף.
"מצוין!” אמר סרג'. “תרצה אולי לקחת את הפוקימונים שלך חזרה?”
"כן", השבתי.
כשהתקרבנו אל דלת המרפסת, שמעתי רעשים של שמחה. פתחנו את הדלת וכל פוקימון שתפסתי אי פעם היה שם…