דבר המתרגם: כתבה זו נכתבה על ידי הווארד צ'ואה-יואן וטים לרימר עבור מגזין "טיים" היוקרתי בשנת 1999. אני מביא בפניכם את תרגום הכתבה בארבעה חלקים על מנת לבדוק כיצד תפסו את המותג "פוקימון" בתחילת הדרך, והאם משהו השתנה ב15 שנים האחרונות? קריאה נעימה!
מפלצות יכולות להיות חברי משחק מדאיגים. לא משנה כמה הם דומים לצעצוע או מבדרים בצורה שלהם, מפלצות תמיד ישארו לא טבעיות, והעיסוק בהן תמיד יהיה כלול בפחד לא פתור. אבל למפלצות יש דרך גישה לילדים. קחו לדוגמה את יצורי הפוקימון: גנגר, קיובון וצ'נסי. הראשון הוא כדור רפאים סגול עם חיוך שטני חמוד, קרניים תואמות ועמוד שדרה. השני הוא סוג של גור דובים עם גולגולת מעל לראשו – או שמא כל הדבר הזה הוא הראש שלו בפועל? והשלישי הוא ענן ורוד ומתוק. הביזאריות של היצורים האלה באה בצורות שורות, כמו הבדל הגבהים בין פידג'י שנמתח לגובה של 30 ס"מ לבין אוניקס שנמתח לגובה של 8.79 מטר. או בהבדל בין דיגלט ששוקל 800 גרם לבין סנורלקס ששוקל כחצי טון. המתקפות שלהן הן פראיות, כמו מתקפת הנגיחה של ריידון, מגעילות כמו ליקוק הלשון של ליקיטאנג, וילדותיות כמו התקף הזעם של פריימיפ. יש יותר מ150 סוגים, וכמעט כל ילד בן 12 יכול לנקוב בשמותיהם, בסוג שלהם ובהתפתחויות שלהם. ברוכים הבאים לעידן הפוקימון החדש. הדרך החוצה היא בלחיצה על האיקס.
הורים אשר סובלים את המשחקים, את סדרת האנימה ואת אין ספור מסעות הקניות יכולים להתנחם בעובדה במדובר באותה קבוצת דמוגרפית אשר זנחה את צבי הנינג'ה ואת הפאואר ריינג'רס. מה שיהיה יותר קשה לשרוד זה את מתקפת הפוקימאניה. מדובר במתקפה שאין כמותה, כאשר ילדים מהופנטים לאיסוף וקטלוג של פוקימונים. ולהלן, קלפי פוקימון מחוברים למשחקים ואלה מחוברים לתוכנית הטלוויזיה, וזו מחוברת לצעצועים, שמחוברים לאתר הרשמי, שמחובר לממתקים, והכל חוזר חלילה. הכל מזימה אחת ענקית. חברת הסברו הריחה את המזומנים והצליחה לעשות עסקה בשווי 325 מיליון דולר על מנת לקבל את הזיכיון להפיץ את הצעצועים. חברת WB לא פיגרה אחריה ושילמה מכספה הטוב על מנת להיות בעלת הזכויות לשידור האנימה. וורנר גם קנו את הזיכיון להפיץ את הסרטים. מיותר לציין ביום שיצא הסרט אלפי ילדים התקשרו לבתי הספר והודיעו שהם לא יכולים להגיע עקב מחלה. הם כנראה חולים במחלת פוקימון. קלפי הפוקימון שחולקו למי שקנה כרטיס נגמרו כבר בימים הראשונים. ובינתיים בבורגר קינג הודיעו שאין באפשרותם לעמוד בקצב של ארוחות הילדים שחילקו את בובות האקשן הקטנות, מה שהותיר עשרות רבות של ילדים בדמעות.
פוקימון יכול להביא ילדים בני 4-12 יכולים להפגין קנאה מטרידה ביותר. קחו לדוגמה את הטרנד שבו ילדים כתבו אימיילים של שנאה למבקרי קולנוע אשר ביקרו את הסרט. נאמר גם שלאחר הקרנה מהפנטת של הסרט וקרבות הפוקימונים שמופיעים בו, ילד נרגש סיפר לאביו "הסרט הזה גורם לי לרצות להשתתף בקרבות (פוקימון)". לא בדיוק המילים שהורים רוצים לשמוע.
גם שגעון משחק קלפי ההחלפה הוא במרכזו של העניין. קולם מקניאלאיס, בן 11, הוא מדריך טוב לכל העניין. מסביב ילדים עוברים המעוניינים לסחור בקלפים. "אנחנו לא רוצים את אלה". הוא נמשך לילדים אחרים שהוציאו קלסרים מלאים במאות כרטיסים. "זה דבר מסוכן", הוא אומר, "חלק מהדברים פה הם ממש נדירים, לך תדע מה ילדים אחרים יעשו על מנת להשיג אותם". יש לשחקן הצעיר ביד רק את הקלפים שהוא מעוניין לסחור. "היי, יש לך מגנמייט", אומרת אחת. "הו, אני צריך דראוזי", אומר מישהו אחר. "תסתכל, זה קלף הולוגרפי". מאוחר יותר, נוכחות של הקלף של דרגונייט חמקמק מעוררת קריאות התפעלות מכל עבר.
התנהגויות מסוימות של אוהבי פוקימון היו עברייניות. לדוגמה, ילד בן 6 נכנס לאתר פוקימון והדפיס את הקלפים שהוא ראה, אותם הוא החליף עם נער תמים בבית ספרו. התנהגות אחרת יכולה להיות פלילית. לדוגמה, בשבוע שעבר ילד בן 9 דקר חבר לספסל הלימודים בעקבות ויכוח על קלפים. וכך יוצא שבשיחה עם מנהלת בית הספר היא מסבירה מדוע אצלה, בדומה לבתי ספר אחרים, קלפי פוקימון הם מחוץ לתחום: "ילדים שאין להם קלפים מרגישים כאילו הם מחוץ לעניינים. כאשר ילדים מביאים אותם, הם לרוב מבזבזים את הזמן ב-להסתכל על הקלפים במקום לאכול את ארוחת הבוקר שלהם". התופעה הזו הגיעה עד לבית משפט שבו קבוצת הורים מניו ג'רזי תבעה את יצרנית הקלפים על כך שהם יצרו מספר כרטיסים מוגבל לקלפים נדירים, מה שמביא ילדים לרכוש עוד ועוד חפיסות. "זו סחטנות!", זועקים ההורים.
אבל זו לא באמת האלימות שמפחידה את ההורים, אלא ההוצאות הכספיות, הרי הם חיו עם רמיזות לאימה ופחד במשך דורות. באגדות האחים גרים לדוגמה, הזאב כידוע אוכל את סבתא של כיפה אדומה. וכאשר ילדים אוספים בובות של דינוזאורים, ההורים מושכים בכתפיהם כאשר הילד צועק במוזיאון: "תראי אמא, הדינוזאור הזה אכל את התינוק של השני". אחרי כל זה, מה יכול להיות שנוי במחלוקת לגבי יצור חמוד שקוראים לו ג'יגליפאף? אחרי הכל, מדובר בכדור קצפת שכוחו היחידי – מבלי לזלזל – הוא לשיר שיר ערש מטומטם.
אבל יש בעיה: עקרון המפתח של פוקימאניה הוא רכושנות. ככל שיהיו לך יותר פוקימונים, כך יהיה לך כוח גדול יותר. הסלוגן הוא "חייב לתפוס את כולם". ולעולם אל תזלזל בכוחו של ילד לצבור כוח שכזה: הקלות שבה הם יכולים להחליק לתוך חליפת עורך דין ערמומי או בריון שכונתי יכולים להיות הרסניים. הורים לא מוכנים לתרחיש שבו הילדים החמודים שלהם יהפכו להיות רצחניים. האם פוקימון הוא הנקמה שלנו לעולם שבו אנחנו מלמדים את הדורות הבאים שהדבר הכי חשוב הוא להתעשר במהירות? או האם פוקימון פשוט משקפת את המציאות שאנחנו חיים בה?
– – – – –
לכתבה המקורית: http://content.time.com/time/magazine/article/0,9171,34342,00.html
לחלק השני בכתבה: http://pocketmonsters.co.il/?p=25409
לחלק השלישי בכתבה: http://pocketmonsters.co.il/?p=30394
לחלק הרביעי בכתבה: http://pocketmonsters.co.il/?p=30958