שמי הוא ג'ולטיק, והיום הייתי צריך לנסוע למסע הטעינה שלי. אתם מבינים, המשפחה שלי מתה והשותף שלי מיוטו נשאר בתקופה אחרת בזמן ועובד עם מי ששיבט אותו. אני המשכתי בדרכי ביער והגעתי אל בקתה קטנה. השתמשתי בכוח ההתכווצות שלי ונכנסתי לבקתה. היו שם שלושה מאמנים מהיצורים שנקראים בני אדם. שניים מהם נקבות ואחד זכר. כל אחד מהם השוויץ בפוקימונים שלו. לאחד מהם היה פסיידאק, לאחת אחרת היה אקסיו, ולאחת מהן היה גלבנטולה שנראה בדיוק כמו אבא שלי! ניסיתי להגיע אליהם אבל נעצרתי, פחדתי. המאמנים החליטו להשאיר את הפוקימונים שלהם שם ולצאת החוצה. התקרבתי אליהם ושמעתי את פסיידאק משוויץ על החיים הטובים שלו. אליו הצטרפו גם אקסיו ואז הגלבנטולה אמר שהוא עדיין לא שמח ושהוא מתגעגע לבנו. מתברר שהסיפור הזה עלה לחבריו על העצבים. התקרבתי אליו ושאלתי בזהירות "אבא?" הוא התקרב אליי במהירות עד כמה שהזן שלנו מאפשר וחיבק אותי בחיבוק מעיכה. הוא שאל אותי מה המצב בבית ובישרתי לו את החדשות הרעות. סיפרתי לו על המסע שלי והוא היה גאה בי, ביקשתי ממנו ללכת איתי, אבל אז הוא הראה לי שכשתפסו אותו הוא קיבל גם קולר שמחשמל אותו אם הוא יתרחק מהבקתה. פסיידאק הציע דרך להוריד משלושתם את הקולרים: להשיג את הכרטיס מהתיקים של המאמנים. התיקים אומנם היו שם, אבל לא ידענו איזה כרטיס מחשמל ואיזה מוריד קולרים. פסיידאק הציע שנשתמש בכוחות שלו כדי לשחרר את הקולרים בלי הכרטיס. אבי הציע לבחור אקראי, אקסיו הציע להרוס אותם במתקפות ואני לא ידעתי מה לעשות. התחילו להישמע צעדים ולכן כל אחד ניסה במהירות כל אחת מהבחירות, בסוף רק פסיידאק השתחרר ואז התפרצו לו הכוחות העל חושיים והוא פשוט כופף את הקולרים לכיוון ההפוך.
ברחנו משם במהירות ככל שיכולנו. בשלב מסוים נפלנו אבל כבר היינו רחוקים מהאנשים אז הרשינו לעצמנו להירדם. כשהתעוררנו, היינו בספרון סיטי כשבאוויר נודדים גלים מוזרים שגרמו לכולם חוץ מהפוקימונים, להירדם. המשכנו להסתובב בעיר והחלטנו להתפצל. "לא! בסרטים תמיד מתים כשמתפצלים", אמר פסיידאק בזמן שחיפש חנות תרופות לכאבי הראש הקבועים שלו. ראינו ברחובות אנשים שוכבים ונוחרים, אבל על פני מאות של אנשים אני שמתי לב רק לשניים ששכבו ליד ערימה של מכופפי כפיות. לילדה קטנה אשר לובשת סוג של שמלת שבת וכובע ארוך ליד קולרס. בידיים של קולרס היו תוכניות למכונה כלשהי, אבל באותו רגע בדיוק כבר לא היינו רגועים. באו אלינו חבורת זזאדה, התת התפתחות של דראוזי, דראוזי והיפנו אחד. כולם הפעילו עלינו היפנוזה ביחד וגרמו לכל הפוקימונים להשתחרר ולציית להם, איך אני יודע את זה? כי אני ואבי היינו היחידים שלא הופנטו. ניסיתי להתחמק מהמתקפות שלהם, אבל ההיפנו התחזק ועכשיו שלט גם על אבי .כולם תקפו אותי, הייתי על הקרשים ואז היפנו שיחרר את הפוקימונים והרדים אותם. הוא התקרב אליי יחד עם קבוצת דראוזי והזיז את המטוטלת אחורה וקדימה, אחורה וקדימה, אחורה וקדימה…
הוא הפנט אותי עכשיו וגרר אותי לעולם החלומות. את המקום מילאו פוקימונים ואנשים ישנים ומלא מונות ומושראנות ערות. כמה מונות התקבצו מסביבי והתחילו לזהור, כמה מושראנות גם כן התקבצו וזהרו בזמן שהן מפזרות את העשן שלהן. כשהזוהר נגמר, נשארה רק מונה אחת בעלת דוגמה של ברק עליה שהתחילה לדבר: "אני שומרת החלום. שמעתי עלייך וביקשתי מהיפנו שישאיר אותך ער בהתחלה כדי להמשיך לסקור אותך, והרדמתי אותך בשביל שתבוא לכאן. במסע הטעינה שלך אתה תצטרך לטעון את כוחותיך עד שתהפוך לאתה האמיתי שלך. אני אעזור לך. אטען אותך בעוצמה של אלף ברקי חלום ואתן לך כוח מיוחד. תמסור להיפנו שיעיר את כולם כולל כולם". ואז נעלמתי משם. הייתי ליד היפנו ומסרתי לו את ההודעה, אבל כשהלכתי אל חבריי החדשים, גיליתי שאבי נעלם. הוא השאיר פתק ובו כתוב המשפט שהוא גם הקלישאה הכי גדולה – "אני אוהב אותך". פסיידאק, אקסיו ואני המשכנו בדרכנו קדימה ומה שהכי העסיק אותי היו השאלות: לאן הוא הלך? למה הוא הלך? מהם הכוחות החדשים שלי? ומה זה ברקי חלום? כנראה שרק זמן יגיד.