הפוקימונים האגדיים של פוקימון הם מיוחדים בעיקר בזכות האגדות שסובבות אותם. לדוגמה: המגדל השרוף של הו-הו והכלבים האגדיים.
ואז חשבתי לעצמי: כמה נהדר זה יהיה אם יהיו אגדות סביב האגדיים של דור 9, הידועים בתור "אוצרות ההרס" (Treasures of Ruin).
ביקשתי מאיידן סוייר לכתוב כתב עט פרי דמיונו שיספר את האגדות הללו והוא למרבה השמחה הסכים. יש לפרויקט הזה 5 חלקים. תהנו.
= = = = = = = = = =
= = = = = = = = = =
1. טינה
סניזל קמה על רגליה לקול תשואות הקהל. היא הביטה מסביב ולא ראתה את יריבתה, וזה לא היה סימן טוב.
הנערה בהחלט הייתה שם, עיניה מרוכזות בה והיא מוכנה לתת לתפלצת שלה את הפקודה הבאה, מה שאמר שהקרב עדיין לא הסתיים. גם המאמן שלה היה שם, מחכה לכל תרחיש. האיש הזקן עמד בצד הזירה, גבו צמוד לקיר והוא מוסתר חלקית בגוף התפלץ שלו, כריש-יבשה ענק שקרא לו גארצ'ומפ. סניזל שמחה שלא גארצ'ומפ הוא היריב שלה, אבל כרגע המצב שלה לא היה טוב יותר.
התפלצת שהיא נלחמת נגדה, כך הבינה, היא מסוג רוח, ולכן התקפות הלחימה שלה לא יועילו בכלל והתקפות הרעל שלה ישפיעו רק במידה חלקית. אם לא די בכך, היא מתמחה בשינויי צורה, ואחרי כדור הצל שהפיל אותה לקרקע היא נעלמה. היא יכולה להיות בכל מקום, מסתווה בצורת כל דבר. אבל הזירה נראתה ריקה, פרט לכל מי שאמור להיות שם גם ככה שאין סיכוי שמישהו מהם הוא תפלצת בתחפושת – אלא אם המאמנת שלה חשבה על טקטיקה מתוחכמת במיוחד.
ואז הנערה הקישה באצבעה, ואחד התלמידים בקהל קפץ מייד אל תוך הזירה, עיניו רושפות ויורות קרניים שחורות על סניזל. היא לא הספיקה להתחמק ונפגעה מהקרניים השחורות שהטיחו אותה בחזרה לאדמה, תוך כדי שהתלמיד משנה צורה בחזרה לצורתו המקורית, שועלה לבנה שקצוות פרוותה אדומות. שאר הקהל הריע למראה ההתקפה הנוספת שחטפה, אבל האיש הזקן הרים דגל אדום.
"תרגיל יפה, אבל זורואה יצאה משטח הזירה," הכריז, "ניצחון טכני לסניזל!"
שני המאמנים נשפו בתסכול. המאמן של סניזל רץ אל תוך הזירה ואסף אותה בזרועותיו, נזהר מציפורניה החדות להפליא.
"כשביקשתי ממך לנצח פעם אחת, לא התכוונתי ככה," הניד בראשו, "נצטרך להתאמן קשה יותר."
סניזל הסיטה את ראשה הצידה, מביטה בזורואה שזכתה לשלל ליטופים בפרוותה הסמיכה, ונראה שהמאמנת שלה הרבה יותר מרוצה ממנה למרות ההפסד. האדמה תחתיהם נעה בעדינות, ובזווית עינה הבחינה סניזל בגראצ'ומפ עוצם את עיניו ומחזיר כל אבן שזזה במהלך הקרב למקומה.
"מאסטר, המתקפות בקושי פגעו באדמה," קרא מישהו.
"אתם צוחקים עליי שאני דואג לזירה," ענה האיש הזקן, "צחקו עליי ככה גם לפני שהגשר הדרומי קרס."
גארצ'ומפ סיים את עבודתו והחל ללכת בעקבות אדונו, שהתחיל להתקדם בחזרה לעבר אחד המבנים.
"חכה רגע," קראה אחריו הנערה, "אין לך הערות בשבילנו?"
"מי שמתעקש לקבל הערות יכול לפגוש אותי בספרייה, אבל זה יהיה בזבוז זמן שלי ושלכם," הוא אמר מבלי להפנות אליהם את פניו תוך כדי שהוא לוגם מבקבוק שהוציא מכיסו.
זורואה שינתה את צורתה לצעיף פרוותי ונשכבה לנוח על כתפיה של המאמנת שלה. וו-ז'ן ליטפה אותה בחיבה כמו ענן סמיך, משקלה כמעט לא מורגש משום שהייתה תפלצת רוח, וניגשה ליריבה.
"קרב טוב," היא הושיטה לו יד ללחיצה.
"אל תשקרי," הוא לא לקח את ידה.
וו-ז'ן משכה את ידה ולקחה צעד אחד לאחור. "קיובון, אל תהיה כל כך קשה עם עצמך. לפחות ניצחת."
"בגלל טעות טכנית שלך. זה יותר גרוע מלהפסיד, וזה לא יקדם אותי בכלום."
"אני מאמינה שאפשר ללמוד מכל דבר," ניסתה לפייס אותו.
הוא גלגל את עיניו. "כן, לצ'יין-פאו יהיה ממש אכפת אם אחד מאיתנו במקרה יצא מגבולות הזירה."
"יש עוד דברים בחיים חוץ מצ'יין-פאו."
"קל לך לדבר!" התפרץ עליה.
קיובון היה כל כך קרוב לאובדן שליטה, שסניזל נשמטה מידיו על האדמה הקשה וייללה בכאב. וו-ז'ן נרתעה עוד צעד לאחור, יודעת שכל דבר שתעשה מעכשיו רק יחמיר את המצב. אולי באמת קל לה לדבר – היא לא יודעת איך זה להיות במקומו של קיובון. לפני שהגיע לאקדמיה, כל משפחתו נרצחה בידי צ'יין-פאו, סמוראי ששירת בעבר את הנסיך צ'י-יו ואיבד את דרכו לאחר מותו. קיובון היה הניצול היחיד מהטבח. קיובון לא היה שמו האמיתי – הוא קרא לעצמו בשם הזה על שם מין תפלץ מן הדרום, שעל פי האגדה נולד יתום וחובש את גולגולתה של אימו המתה, עד שיתחזק מספיק ויביס בקרב את צ'יין-פאו. סניזל הייתה ידידתו הנאמנה, אבל קיובון לא היה מרוצה ממנה, ונראה שכל קרב מפלצות רק הזכיר לו עד כמה הוא רחוק ממטרתו. היא הביטה בו מלמטה, אבל לא נראה שהוא מתייחס אליה כעת.
"את באמת רוצה לעזור?" שאל קיובון.
וו-ז'ן הנהנה. היא פגעה בו ורצתה לפצות אותו על כך.
"אז אני אשמח ליותר זמן להתאמן עם סניזל. אם את יכולה לאסוף בשבילי את הספרים להיסטוריה למחר, זה יהיה מצוין."
"אין בעיה," אמרה וו-ז'ן, "וקיובון, אני מצטערת שלא נלחמתי כמו שצריך."
קיובון הנהן קלות והתרחק משם, וסניזל קמה על רגליה להצטרף אליו, מפנה את נוצות זנבה הסגולות לעבר וו-ז'ן.
וו-ז'ן המשיכה אל הספרייה. שומרת הספרייה ליליגאנט קידמה את פניה, והיא העניקה ליטוף לפרח הוורוד שעל ראשה לפני שהמשיכה פנימה. כצפוי, מאסטר טינג-לו ישב שם, הבקבוק האישי שלו מונח על השולחן מולו שעליו כתב משהו, גארצ'ומפ שוכב מכורבל לרגליו. הוא הרים את עיניו כשנכנסה.
"שם ומספר אישי," נהם לעברה.
"וו-ז'ן, 570," היא ענתה, "אבל לא באתי בגלל הקרב, מאסטר…"
"ותגידי לצעיף שלך להפוך בחזרה לתפלצת. בלי אשליות בנוכחותי."
וו-ז'ן צייתה, וזורואה קפצה על רגליה בצורתה המקורית וייללה. היא סימנה לה להיות בשקט.
"עכשיו תקשיבי בכל זאת," אמר המאסטר, "לצאת מתחום הזירה, זה אולי נראה לך עניין פעוט. אבל אני לא הגעתי לאן שהגעתי כי התעלמתי מכללים. היום זה לצאת מהזירה, מחר זה לצאת מתחום האקדמיה לכיוון ההרים, בדיוק כשהם מחליטים שתהיה מפולת שלגים."
"הבנתי," היא אמרה, "זה לא יקרה שוב, מאסטר."
מאסטר טינג-לו חזר לרשימותיו, ואילו וו-ז'ן המשיכה אל אגף ההיסטוריה, לחפש את הספרים שהיא וקיובון יזדקקו להם מחר. אגף ההיסטוריה היה מואר באור הקלוש של אחר הצהריים שחדר מבעד לתקרת הזכוכית, ועל המדפים הועמסו לא רק ספרי מחקר אלא גם מגילות עתיקות עשויות משי ונייר אורז. היא מצאה את הספרים שתצטרך על מדף גבוה, ועלתה על כיסא לקחת אותם. אפילו על הכיסא הייתה צריכה לעמוד על קצות האצבעות ולהתמתח כדי להגיע אל הספרים. היא הצליחה להכניס את אצבעה אל תוך שלדה של ספר אחד, משכה אותו בעדינות, תפסה אותו בין שני אצבעות ומשכה. הספר הראשון נחת לזרועותיה בקלילות, אבל הספר השני החליק מידיה, נפל על השולחן וניפץ קסת דיו ישנה שעמדה עליו.
"שתי ידיים שמאליות!" נזפה בה הספרנית שמיהרה למקום.
ליליגאנט מיהרה בעקבותיה, ידיה הצמיחו עלים שספגו את הדיו מהשולחן והרצפה, אם כי לא היה לה איך להציל את כריכת הספר הספוגה בדיו. באולם הכניסה גארצ'ומפ נעמד על רגליו למשמע הרעש, מוכן להגן על מאמנו מכל התקפה שעלולה לבוא, ונרגע רק כשהבין את המצב.
"מצטערת!" אמרה וו-ז'ן בקול קטן.
"להצטער זה לא מספיק! אני חושבת שדרוש כאן עונש."
וכך מצאה את עצמה וו-ז'ן מנקה אבק מכל הספרים באגף ההיסטוריה, מלאכה שנמשכה עד אחרי החשכה. שריריה כאבו וגופה היה מותש, ונאסר עליה אפילו להיעזר בזורואה, ולכן המשיכה אפילו אחרי שעות הסגירה הרשמיות, כשכולם כולל מאסטר טינג-לו כבר עזבו. כשכמעט סיימה את מלאכתה, נתקלה בצרור של לוחות עץ שנשאו שם מוכר – וו-צ'יין.
וו-ז'ן ידעה שוו-צ'יין היה אחד ממייסדי האקדמיה, אבל לא ידעה עליו שום דבר חוץ מזה. בעוד שהיא ידעה בדיוק מה היו תחומי המחקר של שאר המייסדים, שרובם חקרו את התפלצות או את הקשר ביניהם לבין האדם, שמו של וו-צ'יין תמיד הוזכר אחרון ביניהם והיא מעולם לא ידעה מה בדיוק הוא עשה. היא פתחה את לוחות העץ בציפייה למצוא כתבי מחקר שאיש כבר לא מתייחס אליהם, אך הדבר היחיד שהיה כתוב בהם היה שמות – רשימה אינסופית של שמות של אנשים שמילאה את הלוחות, חלקם קטנים כדי להידחק לפינת הלוח כשכבר לא היה מקום. וו-ז'ן נתנה את הלוחות לזורואה, שהפכה לתיק קטן, והמשיכה בעבודה בהחליטה לשאול עליהם אחר כך.
"נו? למדת את הלקח?" שאלה אותה הספרנית כעבור שעה.
"כן," הנהנה וו-ז'ן, "אבל יש לי שאלה."
היא סיפרה לה על לוחות העץ של וו-צ'יין שנתקלה בהם. להפתעתה, הספרנית חייכה אליה.
"לא חשבתי שמישהו אי פעם יתעניין בהם," אמרה, "כן, מספרים שמאסטר וו-צ'יין היה באמת טיפוס יוצא דופן. בזמן שכל המייסדים חקרו את התפלצות, מאסטר וו-צ'יין התעניין במשהו אחר – חפצים. הוא טען שחפצים סופגים רגשות של בעליהם, ויותר מזה, שהאנרגיה הרבה שהתפלצות משתמשות בה עלולה להתחבר לאנרגיה שבחפצים אם היא לא מוצאת פורקן, למשל בקרב מול תפלצת אחרת."
"איך זה שמעולם לא שמעתי על זה?"
"כי שאר המייסדים לא התייחסו ברצינות למאסטר וו-צ'יין. הוא הציע את המחקר שלו גם למוסדות אחרים, אבל נדחה על ידי כולם. המוסד היחיד שהתעניין בו היה מעבדה בדרום, אבל גם הם לא התעניינו באמת בחפצים, אלא בדרך להשתמש בהם כדי לשלוט בתפלצות. היום הם מנסים לפתח חפץ שממיר את גוף התפלצת עצמו לאנרגיה ומאפשר לשמור אותו בכיס, כך שמאמן יוכל לקחת את התפלצת שלו לכל מקום ואולי אפילו לשלוט ביותר מאחת."
וו-ז'ן הנהנה. היא נזכרה ביום בו התחברה עם זורואה – כל מי שרצה להיות מאמן יצא בליווי מאסטר אל אזור טבעי לבחירתו, והמתין במשך כמה ימים להתחבר עם תפלצת. וו-ז'ן בחרה לצאת להרים המושלגים, שם הרבה תפלצות דחו אותה וגם היא דחתה הרבה מהן, עד שהבחינה בזורואה הרעבה שהסתוותה כענף שבור, ובחרה לסמוך עליה גם כי הצליחה לראות אותה וגם כי הבטיחה להאכיל אותה. אילו יכלה אז פשוט לזרוק כדור בלי לבחור בין כמה תפלצות, הכול היה הרבה יותר פשוט.
"אבל אני עדיין לא מבינה דבר אחד," אמרה, "אין שם שום מחקר. רק שמות."
"כנראה שמצאת את לוחות הטינה של מאסטר וו-צ'יין," אמרה הספרנית, "כשהבין שאף אחד לא מתעניין במחקרים שלו, הוא החל לכתוב את שמותיהם של כל האנשים שפגעו בו. בכל ערב היה מוסיף שם נוסף – אדם שצחק עליו בילדותו, פקיד שסירב לקדמו, חבר שגנב ממנו פיסת מחקר. מספרים שעם השנים, המאסטר שכח את פני חבריו, את שמות ילדיו, אפילו את מחקרו, אך את רשימת העלבונות זכר היטב. כאשר מת, לא היה מי שיבכה עליו."
וו-ז'ן חזרה למעונות כששאר בנות שכבתה כבר היו שקועות בשינה עמוקה. היא צנחה על מיטתה וזורואה התכרבלה על בטנה, כבדה ושטוחה יותר מהרגיל.
"זורואה, מה זה?"
וו-ז'ן מיששה בתוך בטנה הפרוותית והרגישה בתוכה את לוחות הטינה של מאסטר וו-צ'יין. היא שכחה שהם עדיין אצל זורואה. היא חייבת להחזיר אותם, ידעה, אבל היא כל כך עייפה מהעבודה הקשה. אחזיר אותם מחר, החליטה ונרדמה מייד.