הקדמה: איידן סוייר הוא אדם, סופר, פעיל למען זכויות בעלי חיים ויוצר מאוד חשוב בהיסטוריה של מפלצות כיס.
במהלך השנים, איידן פרסם באתר תכנים רבים ואהובים, וביניהם:
תה אצל דיסני: מיוטו נגד מיו / איידן סוייר
הספר "מאחורי המסכה" הוא כתב עט הראשון של איידן סוייר שרואה אור בצורה של ספר פיזי.
כששמעתי על זה, הרגשתי שחלום אישי שלי התגשם, לא פחות מאשר עבורו.
יצרתי קשר עם איידן וביקשתי ממנו לפרסם את הפרק הראשון של הספר באתר, כך שמי שיאהב, יוכל בהמשך לקנות את הספר ולהמשיך את הקריאה שלו. לשמחתי, הוא הסכים.
קישור לרכישה: מאחורי המסכה.
הפרק יפורסם במספר חלקים.
לחלק הראשון: https://pocketmonsters.co.il/?p=169676
= = = = =
תמיד היה קשה למצוא את האיזון בין בטיחות למהירות, אבל תמי ידעה שאין לה ברירה. אילו הייתה לה אפשרות, היא הייתה מתכננת כל פעולה כמה חודשים מראש, בודקת ביסודיות את השטח ברדיוס של קילומטר, עורכת בדיקה מקיפה על הרקע והאישיות על כל המאבטחים שעובדים במקום, הכול כדי להבטיח שלא יהיו שום תקלות. אבל הזמן פועל לרעתה, והיא ידעה את זה – בצד השני יש מישהו שזקוק להצלה. הזמן שחולף בין פעולה לפעולה הוא זמן שבו בעלי חיים כלואים במקומות נוראיים יותר משאפשר להעלות על הדעת, סובלים ונהרגים, והחוק מאפשר זאת. אנשים כמו תמי הם הסיכוי היחיד שלהם להינצל. ככל שהיא תפעל יותר, כך יותר חיים יינצלו.
אבל כדי שתמשיך לפעול, עליה להיות חופשייה ולתכנן בזהירות את פעולותיה. לבעלי החיים לא תצמח שום תועלת מכך שתיתפס ותלך לכלא. פרט לכך, מובן שלא היה לה שום רצון ללכת לכלא. לכן היא השתדלה לדעת כמה שיותר – אולי אי־אפשר לבדוק את השטח ברדיוס של קילומטר, אבל הבניינים הסמוכים בהחלט אפשריים לבחינה מדוקדקת – כך היא גילתה, למשל, שבחלונות הקומה הראשונה של הבניין הסמוך אין סורגים, ובמידת הצורך הן יוכלו לקפוץ מהם במקום לצאת מן הדלת הראשית. פעמים רבות, כשתמי חיכתה משועממת במשרד שלה – היא קראה לזה ”משרד“ למרות שבעצם זה היה דלפק עץ קטן שניצב בפינה ולא הופרד בשום דרך מיתר החלל – היא ניצלה את הזמן לרישומים ולשרטוטים או לחיפוש מידע שעשוי להיות רלוונטי לפעולה הבאה. אם מישהו בעבודה יגלה מה היא עושה, זה עלול להסתיים רע מאוד, אבל הזמן היה משאב יקר מדי.
נכון לעכשיו גם זמן העבודה שלה היה יקר. המשמרת שלה התחילה בשבע בבוקר, אבל הפעולה של אתמול בלילה השאירה אותה בלי שום דרך לחזור לרמת גן. האוטובוס הראשון יצא זמן קצר לפני שהייתה אמורה להיות בעבודה, ותמי הייתה בספק שהתנצלות בפני מינה תעזור. ייקח לה לפחות שעה וחצי להגיע. אומנם אף אחד אף פעם לא מזמין משלוח בשעה כל כך מוקדמת, אבל מינה שנאה לסדר את החנות לבדה, והיא ביקשה במיוחד שתמיד יהיה איתה לפחות עובד אחד בפתיחה. בדרך כלל מיכאל היה מרגיע אותה במצבים כאלה, אבל הפעם הוא לא ענה להודעות שלה עוד מאז ליל אמש. כנראה גם הוא יצא לעבודה, ואולי הוא עסוק מכדי להשיב לה.
תמי עלתה לאוטובוס ושילמה במזומן. לעולם לא להשתמש בכרטיס משום סוג שהוא, זה היה אחד הכללים. שירלי בטח אוכלת את עצמה מרוב אשמה על שהסתלקה עם המכונית, ותמי תצטרך להרגיע אותה ולהזכיר לה שהיא פעלה בסדר גמור, אבל הן החליטו מזמן שלא לדבר על שום דבר חשוב בטלפון. סלבה בטח יספיק לדבר איתה קודם, אבל שירלי לא תירגע עד ששניהם יבטיחו לה שהם לא כועסים. תמי לא ידעה מה קורה עם סלבה. הם נפרדו אתמול בלילה אחרי שקפצו מחלון הבניין, כדי שלא יתפסו אותם יחד, אבל הוא הצליח לרוץ משם בכוחות עצמו, אז הפציעה שלו כנראה לא חמורה מדי. תמי מיהרה להתרחק מן האזור, וכשהייתה בטוחה שהתרחקה די, נכנסה לאחד הבניינים לבלות בו את שארית הלילה. היא ישנה בקומה העליונה ביותר בחדר המדרגות, ליד חדר הדוודים, לשם אף אחד כנראה לא יעלה באמצע הלילה. לאחר מכן קמה מוקדם והלכה לתפוס את האוטובוס הראשון. אם רק לא תפוטר היום, הכול יבוא על מקומו בשלום.
קטנוע צהוב עצר סמוך לחנות הפרחים ”טל אביב“. אישה כבת חמישים בעלת שיער בלונדיני צבוע ובגדים בשלל צבעים, ישבה שם לבד וסיימה את הסידורים האחרונים של פרחים בפתח החנות. תמי התלבטה אם להגיע ישר לשם או לקחת קודם את האופנוע, ובסופו של דבר החליטה שאיחור של עוד כמה דקות לא ישנה כלום, ולעומת זאת מינה עלולה לכעוס יותר אם תגיע לחנות בלי האופנוע. ברור שהיא כעסה בכל מקרה, והביטה בשעון שלה כשתמי מיהרה פנימה תוך שהיא מסירה את הקסדה ושערה מתפזר על פניה.
”כמעט שעה,“ אמרה, ”כדאי שיהיה לך תירוץ טוב.“
”אני כל כך מצטערת. נתקעתי כל הלילה בחיפה, לא היה לי איך לחזור עד הבוקר.“
”עשית אתמול משמרת ערב. מתי היה לך זמן להגיע לחיפה?“
”זהו בדיוק, היה לי שם משהו דחוף שחשבתי שאני אסיים מהר, אבל פספסתי את האוטובוס האחרון. אני באמת חשבתי שאספיק לחזור בזמן.“
”משהו דחוף בשעות כאלה?“
”חברה הייתה צריכה אותי. ממש־ממש צריכה.“
ברור שלמינה לא אכפת אם חברה הייתה צריכה אותה או לא, אבל ככל שתמי תדגיש את זה יותר, סיבת האיחור תיראה חשובה לה יותר, ואולי מינה תבין אותה. היא לא אדם רע, ותמי הייתה עובדת טובה רוב הזמן. היא לא תפטר אותה בגלל טעות אחת. גם לא בגלל טעות אחת לכמה חודשים, בכל פעם שמשהו משתבש…
”שזה לא יקרה יותר,“ אמרה.
”ברור,“ נאנחה תמי בהקלה.
”וזה ירד לך מהמשכורת. לא היו הזמנות בינתיים, אבל לא קל לפתוח לבד.“
היה צפוי שמינה תזכיר את זה, אבל זה לא היה משנה. כשתמי יכלה להיות בטוחה שלא איבדה את עבודתה, אפשר לסכם את הפעולה כפי שרצתה – הכול הסתדר על הצד הטוב ביותר.
כשעשתה את דרכה אל כיסא העץ הגבוה במשרדה, בין דליי הפרחים הסגולים, הוורודים והצהובים, שמה לב לראשונה באותו הבוקר לריח הפרחים. עד כה לא הרגישה בו מרוב מתח וציפייה, אבל כשנרגעה נשמה לרווחה – היא חזרה הביתה. היא שוב בסביבה המוכרת והבטוחה, וליל אמש, עם המעבדה האיומה והקופים המצווחים, נותר הרחק מאחוריה. היא ניסתה שוב להתקשר למיכאל, ושוב לא הייתה תשובה.
בשלוש בצוהריים הסתיימה המשמרת, ותמי הייתה בדרכה הביתה. זה היה יום רגיל של אמצע השבוע – חמש הזמנות למשלוחים, שניים מהם מחוץ לתל אביב והיתר בתוך העיר. הגיע הזמן לחזור הביתה ולהירגע ממה שעבר עליה.
הדלת לא הייתה נעולה, אבל מיכאל לא היה בסלון. זה לא אופייני לו, חשבה תמי, ובכלל לרוב הוא עדיין בעבודה בשעות כאלה.
קולות קרקוש כלים נשמעו מכיוון חדר השינה, ותמי ניגשה לראות מה קורה. מיכאל היה שם. הוא עמד מול הארון הפתוח, אורז את כל בגדיו מן הארון אל תרמיל מטיילים גדול, מרוכז כל כך בעבודתו עד שלא הבחין בתמי. לכמה שניות היא רק בהתה בו, לקח למילותיה רגע למצוא את דרכן החוצה.
”מה אתה עושה?“ שאלה.
מיכאל הסתובב אליה בזריזות.
”תמי! מתי הגעת?“
”עכשיו. לא זמן טוב?“
מיכאל גירד בעורפו.
”תמי, אני… אני צריך לדבר איתך.“
”זה לא נראה ככה,“ ענתה לו בקרירות. ”נראה כאילו כבר החלטת הכול בעצמך.“
”טוב, אז הכול בסדר.“
מיכאל הפנה ממנה את מבטו באדישות והמשיך לארוז את בגדיו. הוא מחכה שתגיד משהו, ידעה. היא לא תיתן לו את הסיפוק הזה. אם יש לו בעיה איתה, שידבר.
”איפה היית אתמול בלילה?“ שאל לבסוף.
”נתקעתי בחיפה. לא היה לי איך לחזור. אם לא היית מסנן אותי כל היום, כבר היית יודע.“
”נמאס לי שאת נעלמת בלילות. בכל פעם צץ לך איזה משהו אחר, את חושבת שאני אידיוט?“
”מיכ, כבר דיברנו על זה. אם יש לך בעיה לסמוך על החברה שלך, זו בעיה בך ולא בי.“
”אז אולי תגידי לי עם מי היית?“
”ואז מה? יעזור לך אם אני אגיד לך שם של חברה שאתה לא מכיר?“
”זה יעזור אם תיתני לי להתקשר אליה ולשאול אותה איך היה לכן אתמול בלילה.“
”לא!“ תמי השתדלה להיראות נעלבת. ”מה פתאום אתה חוקר אותי? נראה לך שאני רוצה להיות עם מישהו שכל כך לא מסוגל להאמין לי?“
”יפה, אז אם אף אחד לא רוצה, אין מה להמשיך עם זה בכלל.“
זה אמיתי, הבינה תמי באחת. הוא לא סתם עושה סצנה, הוא באמת יסיים את הקשר ביניהם אם לא תעצור אותו.
”אני לא מאמינה שאתה זורק את כל מה שיש בינינו רק בגלל שהכנסת לעצמך לראש שאני בוגדת בך.“
”תמי, די. אני רציתי להאמין לך, אבל כבר שנה שאני סובל את החרא הזה. די, אני לא יכול יותר.“
הוא צריך לדעת, חשבה תמי. היא לא רצתה לחשוב על כך, אבל אם היא מתכננת לעצמה מערכת יחסים רצינית, מתישהו החבר שלה יצטרך לדעת לאן היא נעלמת בלילות. היא אולי לא בוגדת בו, אבל היא בהחלט משקרת לו, וגם לה נמאס להיות כזו.
”מיכ…“
”אל תקראי לי מיכ.“
”בסדר, אולגה. עכשיו תקשיב לי?“
במקום לענות סגר מיכאל את התיק שלו והתכוון לצאת מן החדר. תמי עדיין עמדה בפתח ותפסה בתרמילו בדרכו החוצה.
”מיכאל, חכה.“
”חיכיתי מספיק. תעזבי את התיק!“
”לא! אנחנו נשב ונדבר על זה.“
”אין לי כוח לדבר איתך יותר.“
הוא משך מידיה את התרמיל בכל הכוח, עד שתמי נאלצה לעצור את עצמה מלהיחבט במשקוף הדלת. מיכאל הרים את התרמיל על גבו ובצעדים מהירים חצה את המסדרון, יצא מדלת הדירה וטרק את הדלת אחריו.
אז ככה מרגישים כשנפרדים ממך? חשבה תמי. כנראה שלא, ענתה לעצמה, ההלם ממה שהתרחש כאן כנראה תופס יותר מדי מקום ממה שהיא אמורה להרגיש. למען האמת, היא אפילו לא בטוחה מה היא אמורה להרגיש. מצד אחד מיכאל צודק, היא באמת שיקרה לו במשך כל הזמן הזה בקשר לכל חייה. מצד שני, היא בטח שלא בגדה בו או עשתה שום דבר אחר שמחבל ביחסים ביניהם. זה לא שלא הייתה לו סיבה לא לסמוך עליה, הוא פשוט לא היה צריך לא לסמוך… זה הגיוני בכלל?
תמי נשכבה על המיטה. מהתמונה התלויה מעליה הביט בה גבר רעול פנים, עיניו חשופות, והוא מחזיק בידיו ארנבון שכנראה ניצל הרגע ממעבדת ניסויים. במשך הקשר ביניהם, מיכאל מעולם לא טרח לשאול על התמונה הזו, עד כמה היא באמת משמעותית בחייה של זוגתו. אולי זו אשמתו, חשבה תמי. אם היה מנסה להבין את עולמה ואת מה שחשוב לה, אולי היה מבין לבד לאן היא נעלמת בלילות. במקום זאת הוא בחר להתרחק מחיי האקטיביזם עד כמה שאפשר, ורק פעם בכמה חודשים טרח לבוא להפגנה, אולי כדי להוכיח לעצמו שהוא עושה משהו למען אחרים. ”אני לא פוגע בבעלי חיים,“ נהג לומר, ”זה מה שחשוב. מי אמר שאני צריך גם להתעסק בסבל שלהם? אני מוכיח לאנשים שאפשר להיות טבעוני גם אם אתה אגואיסט מוחלט.“ זו הייתה המנטרה שלו.
תמי, לעומתו, בחרה להקדיש את חייה לשחרור בעלי החיים. היא ידעה על המחיר האישי שתיאלץ לשלם על כך, אבל היא השתדלה להדחיק את המחשבה בדבר המחיר האישי שישלמו האנשים היקרים לה. מעט אנשים יודעים מה היא עושה, וכל היתר חיים תחת השקר שלה. זה היה קשה במיוחד כי היא לא סמכה על אף אחד מלבד חבריה לפעילות. בכל פעם שרצתה לספר למיכאל על מה שהיא עושה, התחרטה ברגע האחרון – מה אם יום אחד, למשל היום, הם ייפרדו בצורה מכוערת, ובתור נקמה הוא יחליט להלשין עליה למשטרה? זה יהיה גרוע כמו פורנו־נקמה. לא, זה יהיה הרבה יותר גרוע, כי תמי לא תהיה היחידה שתיפגע מכך. תמי מעולם לא הייתה מוכנה לתת לשום אדם את האפשרות לפגוע בה. מצד שני, גם למיכאל זה לא הגיע. שום מערכת יחסים לא אמורה להיבנות על שקרים.
אבל גם מה שמיכאל עשה נגרם מתוך כוונה לפגוע. הוא חיכה שתגיע הביתה בשביל הסצנה הזאת. תמי לא ידעה אם הרגשות שלה הם תסכול, כעס או אשמה. אולי הם הכול יחד. אולי זו הידיעה שבחרה באורח חיים שלא מאפשר לה לחלוק את עצמה עם אף אחד. היא ניסתה, באמת ניסתה, אבל הגילוי הכן תמיד נראה כמו סיכון גדול מדי. היא קמה מהמיטה, צעדיה כבדים. זה לא הזמן לשקוע, חשבה לעצמה. מיכאל הלך, והוא כנראה לא יחזור. אולי זה לטובה. אולי כך היא תוכל להמשיך בחייה בלי הצורך לשמור עליו ממעשיה. בינתיים הייתה לה משימה אחרת. עוד פעולה מתקרבת ועוד חיים תלויים על הכף. היא לקחה את המחשב הנייד שלה, חזרה למיטה בישיבה והחלה לתכנן. זה היה המרחב הבטוח היחידי שלה.
אלא שלא הפעם. במשך כמה שעות הובילה אותה כל מחשבה לחייה האישיים או האידיאולוגיים – יכול להיות שהיא בכלל לא בנויה למערכות יחסים, ויכול להיות שהעובדה שהיא עוסקת בתכנון במקום סתם לבכות כמו שכל אישה נורמלית הייתה עושה במצבה, מעידה על כך. בסופו של דבר היא הצליחה להקים את עצמה מהמיטה ולהתקשר לשירלי.
= = = = =
המשך יבוא.
הפרק יפורסם במספר חלקים.
לחלק הראשון: https://pocketmonsters.co.il/?p=169676
קישור לרכישה: מאחורי המסכה.