"תראו מי נזכרו להגיע!" קורא אלפא ומוחא כפיים כשנכנסים פנימה כל חברי ההרכב 'שבעת הגיבורים', יחד עם הדיטו שלהם.
"כן, התאמצנו להגיע במהירות המירבית," אומר פלייגון – חברי הטוב, "ונפגשנו בדרך אז באנו ביחד".
"מי דיבר אליכם?" שואל אלפא, "דיברתי אל החברים שלי, לא אלייך, יא מוחטה מעופפת!"
"היי!!" אני קורא לאלפא.
אבל הוא עוסק בשלו "היי בטא, איזה נחמד לראות אותך שוב!", וניגש מיד – איך לא – לדיטו ששייכת לבלוסום.
בלוסום, שעומדת מאחוריה, צוחקת ומגרדת את ערפה. "למה רק לכם קוראים אלפא ובטא?" קוראים כל שאר הדיטו, "גם אנחנו רוצים שמות אקזוטיים כאלה!"
"תקראו לעצמכם איך שבא לכם", אומר אלפא, "אבל השמות הכי טובים שמורים לי ולבטא!" בטא צוחקת, ניגשת לאלפא, ונושקת ללחיו. הוא נופל על הרצפה מיד.
"אוקיי, השם שלי יהיה גמא!" קורא הדיטו של פלייגון.
"ושלי דלתא!" קורא הדיטו של סוויפר.
"שלי זה אופסילון!" קורא הדיטו של היטמונלי.
"שלי יהיה האות הכי מגניבה", אומר הדיטו של דאסטוקס, "אומיקרון!"
"ובגלל שאני האחרון", אומר הדיטו של מטאגרוס, "אני מניח שאני אהיה אומגה".
נראה אתכם זוכרים את כל השמות האלו.
כל הדיטו שמחים בחלקם והולכים לאיזה פינה לקשקש, ובינתיים כל חברי הצוות שלי נכנסים פנימה. סוויפר נכנס ראשון, אחריו דאסטוקס, אחריו פלייגון(שבקושי הצליח להיכנס), אחריו בלוסום, אחריה היטמונלי, ולבסוף מטאגרוס, שנשבר לו להיתקע בדלת, והוא פשוט הרס את הקירות שבצדדים, ונכנס פנימה.
"צריך לשדרג קצת את המקום הזה", אומר מטאגרוס, לאחר מבט קצרצר על הבית ועל המבנה שלו. "אנחנו צריכים מקום שיהיה ראוי לבסיס שלנו. שלא יראה חשוד מבחוץ, אבל שבפנים יהיה מושלם עבורנו".
"אני מסכים איתך", אומר פלייגון, "רק איך נעשה את זה?"
"עבודת צוות" אומר מטאגרוס, "ואולי נעזר קצת בדיטו שלנו שיכולים להפוך למה שבא להם, כולל כלי עבודה ומכשירים לאיתור מתכות וכדומה".
"נשמע טוב!" אומר סוויפר, וקורא לכל הדיטו להגיע לכניסה, איפה שכולנו עומדים.
"תגידו, איך נכנסתם בלי שיזהו אתכם?" אני שואל.
"אני מניח שבאותה דרך שבה אתה נכנסת", אומר היטמונלי, "דיטו שהופך לקקליאון".
"חשבתי שזה היה רעיון שלי!" קורא אלפא בקול מעוצבן.
"תנו לי רגע עם הדיטו שלי", אומר מטאגרוס, וקורא בקול "אומגה, בוא נתכנן את המבנה החדש! יש לנו שטח רבוע של מאה ועשרים מטרים רבועים, אם נשבור את הקירות ונחבר כמה דברים זה יהיה מאה וחמישים. צריך לנצל את המקסימום מהמקום הזה".
"אוקיי, אז מה שצריך זה…" אומר אומגה, ושניהם מתחילים לדבר על כל מיני חישובים מתמטיים ודברים שאני לא מאחל לעצמי להבין.
בלוסום ניגשת אליי, ומתיישבת לידי. "התגעגעתי אליך", היא אומרת.
אני מסתכל עליה ומחייך, "איבדת מהמשקל שלך או שאני מדמיין?" אני שואל בהומור.
בלוסום מסתכלת על הבטן שלה ושואלת "למה, קודם הייתי שמנה?"
"חס וחלילה!!" אני אומר, "פשוט נראה שלא אכלת הרבה זמן".
"כן, באמת לא אכלתי יותר מדי", היא אומרת.
בזווית עיני אני מבחין באלפא (אם תשאלו איך אני מצליח לזהות אותו מבין כל הדיטו, בואו נגיד שזאת מין אינטואיציה) מספר לכל שאר הדיטו על מה שקרה למאסטר שלו כשהוא נגע בכל מיני דברים, ועל איך הוא משוויץ בי. ממש כיף לשמוע ממנו כאלו דברים, הדרך שב הוא מתאר אותי, "סנדסלאש קפץ מבניין אחד לשני, בממהירות מדהימה, זינק על הילד הזה והעיף אותו לרצפה! הוא בא להרוס לו את המצלמה, אבל אז כשהוא נגע התחילו לצאת ממנו צינורות מתכת אדירים כאלו!" ואיך שכולם מסתכלים עליו, ואיך שכל החברים שלי, כולל בלוסום, מתאגדים סביבו ומקשיבים לסיפורים שלו.
ורק ברגע הזה שמתי לב לכריס, שהתחבא כל הזמן הזה מאחורי המקרר ורעד מפחד מפני הפוקימונים המפחידים.
"מה קרה כריס," אני שואל, "בחיים לא ראית מטאגרוס?"
"או פלייגון", אומר כריס, "או סוויפר, או בעצם כל אחד שנמצא פה!"
"אז אולי כדאי שאני אציג אותם בפניך?" אני שואל.
הוא חושב קצת, ולבסוף אומר "אם לא תעשה את זה אני תקוע מאחורי המקרר, נכון?"
"יש משהו בזה" אני משיב לו, והוא מהנהן לאות הסכמה. אני מקים אותו ממקומו, וקורא לכולם "חבר'ה! אני רוצה שתכירו מישהו!"
כולם מסתובבים כאחד לכיווני, ופוערים פיות ביחד. "הבאת בן אדם?" שואל היטמונלי בכעס מהול בחרדה, "למה עשית את זה?!"
"חשבתי שנצטרך מישהו שיעזור לנו להשתלב במנהגים והדברים שעושים בניו יורק", אני אומר, "וגם הוא גילה את המיקום של סאטושי, בניין האמפייר סטייט".
"נחמד", אומר היטמונלי, "אבל היינו יכולים לגלות את זה בעצמנו, ונראה לי שאני מדבר בשם כולם כשאני אומר להרוג אותו, כדי שאף אדם לא יידע על הסוד שלנו". כריס לידי התחיל לרעוד ולהילחץ.
"האמת שתכננתי להרוג אותו", אני אומר, "מיד לאחר שנגמור עם המשימה שלנו".
"ובינתיים הוא יכול לספר לכל העולם ואשתו עלינו!" קורא היטמונלי בכעס.
"האמת שגם בזה אני טיפלתי", אומר אלפא, "כלאתי אותו בכלוב קודם והוא מבודד מהעולם שבחוץ, אפילו הרגנו את אמא שלו".
אני מהנהן להסכמה, ופלייגון אומר "אז נראה לי שזה בסדר".
בלוסום מהנהנת, "תנו לו הזדמנות!".
היטמונלי חושב קצת, ולבסוף אומר "בסדר, אבל צריך קצת לאמן אותו, הוא שמן מדי".
"כן, גם אני חשבתי על זה", אני אומר, "אבל אתם מכירים מקום בניו יורק שבו אין בני אדם ואפשר להתאמן בלי שיזהו אותנו? אני לא חושב שאפשר להתאמן כשהדיטו עלינו, הרי גם כדאי שהם יתאמנו, שכולנו נתאמן, כדי שנהיה מוכנים להיכנס לבניין בכושר שיא".
פלייגון מהנהן, ולפתע מטאגרוס קורא "זה כבר טופל לפני איזה שלוש דקות".
"איך?" כולנו שואלים בהפתעה. מטאגרוס מראה לנו את מה שהוא ואומגה, הדיטו שלו, ציירו על דף נייר גדול: מפה של הבית בצד אחד, ובצד השני מפה של הבית המשופר, "יחד עם סימולציה ש'תשגר' אתכם לכל מקום שתבחרו, כולל שדה דשא גדול".
"איך זה הגיוני?" שואל כריס, "אי אפשר לעשות שדה דשא ענק בשטח כל כך קטן!".
מטאגרוס מסתכל עליו ומחייך, "זה מה שלא טוב בבני אדם", הוא אומר, "שואלים יותר מדי שאלות. בוא נגיד שאצלנו, הפוקימונים, הכל אפשרי". מטאגרוס מראה לנו עוד כמה דברים, כמו מחשב משודרג יותר שיזהה יותר דברים, אזעקות, מצלמות שיותקנו בבית ומחוצה לו, מנגנון להשמדה מידית של אורחים לא רצויים, ועוד כמה דברים.
"נששמע ששיש לנו תכנית!" קורא סוויפר בקולו הלחששני, "עכשיו לחלק של הביצוע".
"אנחנו לא צריכים לטפל בזה", אומר מטאגרוס וקורא לכל חבורת הדיטו הגדולה. "אני רוצה שכל אחד מכם יתפצל לשני חלקים". כולם עושים כדבריו, וכעת נמצאים בבית 14 דיטו, או יותר נכון 7 שכל אחד מהם הכפיל את עצמו. "עכשיו, יש פה פירוט של כל מה שאתם צריכים לעשות", אומר מטאגרוס, "אנחנו נלך מכאן בזמן שאתם תטפלו בזה, עוד שעה אנחנו פה". כל הדיטו מהנהנים, ומטאגרוס אומר "כולם לעלות על הגב שלי!"
"אתה בטוח שתצליח להחזיק את כולנו?" שואל פלייגון.
"תסמוך עליי," אומר מטאגרוס ומסמן לכולם לעלות עליו. כולם עולים, ומטאגרוס קורא "תחזיקו חזק, אני עומד לטוס במהירות גבוהה כל כך שלא יראו אותנו". בשלב הזה התחלתי לפחד. מטאגרוס התכונן להמראה, אבל רק אז שמתי לב לכריס שעומד בצד.
"בוא כריס, תצטרף אלינו!" אני אומר. כריס תופס במטאגרוס בחשש, אבל לא עוזב.
"אוקיי, עוד שלוש… שתיים…" אומר מטאגרוס, ומיד ממריא למעלה במהירות מסחררת, כל כך מהירה שכעבור פחות מדקה אנחנו נמצאים בשדה פתוח ורחב ידיים, שלצידו מפל עצום. מטאגרוס נוחת על הדשא הרך, ואומר "אולי זה לא המקום המושלם לאימונים, אבל בשביל להירגע קצת זה בטוח מתאים. ברוך הבא למפלי הניאגרה!"