שבעה מדורי גיהינום / חלק א'.
"לאן אנחנו הולכים?"
"אני לא יודע".
"מה הסיפור של הזקנה הזו?"
"מישהו מוכן להסביר לי מה קורה פה בכלל?"
"איפה מיו? ולמה המתקפה של ארכיאוס לא השמידה את כל המחוז?"
"אני לא אוטיסט".
"מה?"
"למה אף אחד לא מקשיב לי?"
"תגידו, לעוד מישהו חוץ ממני יש תחושה של בחילה בגוף?"
"איפה פרסיבל? למה הוא לא חזר?"
"כן, ומה עם ג'ול?"
"תגיד, לא קוראים לה בכלל ג'ולייה? למה אתם כל הזמן פונים אליה בתור ג'ול?"
"דאפאק, חבר'ה, רגע, זה שון שהולך איתנו?!"
"הוא לא אמור להיות מת?"
"אנחנו בעולם הבא, חברים, אני גם רואה את פטריק האושוואט פה איתנו".
"סעמק, הזקנה צדקה, מיו באמת הפסיד לארכיאוס ועכשיו אנחנו מובלים למוות שלנו".
"אני לא מבין מי אומר מה, אתם יכולים להוסיף את השם של כל מי שמדבר לפני השורה?"
"לא נראה לי שזה חשוב, אחי".
"למה לא?"
"כי רוצים ליצור פתיחה כזו שגם תסביר את כל מה שקרה, גם סיכום ביניים אבל גם תבלבל אותנו".
"מי נגע לי בנחיר?"
"אני מקווה שהכל חלום והופה עוד שנייה יבוא וישגר אותנו מפה".
"שמע, אנחנו הולכים כבר שעה במערה הזו, אין לזה סוף".
"שומעים את זה?"
"נו…"
"האזעקה של הכפר התחילה לפעול".
"מה זה אומר?"
"שתוקפים אותנו".
"רגע, אני מזהה את החלק הזה, זו לא מערת האנון?"
"אני לא הבנתי כלום עד עכשיו".
"סתמו רגע, אני לא שומע את עצמי מדבר".
"הגענו", נשמע קולה של הזקנה, "אתם יכולים לראות אותי? אתם יכולים לשמוע אותי? מעולה… שלום לכם, קוראים לי אמה, אני תושבת הכפר הזה מהיום הראשון שלו. למען האמת, אני גלגול של סבתא שלי, גם לה קראו אמה. הנשמה שלה עברה לאמא שלי ואז הנשמות של שתיהן עברו אלי. לפעמים אני יכולה לשמוע את סבתא שלי מדברת איתי. לפעמים אנחנו יכולות לדבר ביחד ברבים".
"אחי, זו אמה… זו ההיא שהייתה איתנו ב…"
"ששש… תן לה לסיים".
"לפני כאלף שנה סבתא שלי הייתה חיה וקיימת בזכות עצמה, ממש בשר ודם, והיה לה זורוארק כפוקימון ידיד. היא תפקדה באותם זמנים בתור מגדת העתידות של הכפר הזה עוד לפני שבני האדם עברו לפה בהמוניהם. יום אחד היא תפסה את זורוארק גונב אוכל מדוכן הפירות הכפרי. סבתא שלי הייתה אישה בעלת עקרונות, אישה גאה, אישה חזקה והיא הטילה קללה על הפוקימון. היא סימנה אותו. עכשיו, אני יודעת מה אתם בטח חושבים, שזה כמו כל שאר הקללות שאתם שומעים עליהן באגדות וסיפורי עם, אבל זה לא. כשמכשפה אמיתית מטילה כישוף, הוא דו צדדי. אז היא הייתה צריכה לתת לו עונש ולצד זה היקום נתן לו מעיין מתנה, סגולה כלשהי. סבתא שלי תפסה את העולם כדבר פשוט מאוד והיא האמינה שמי שלא נאמן לעצמו הוא פחות ראוי, אז היא קיללה את זורוארק להיות דומה לכל דבר מלבד לעצמו, ומכאן נולדה היכולת של הפוקימון לשנות את צורתו לכל פוקימון אחר. היקום מצד שני, ראה את זה בתור שי, ולכן הוא איזן את הפוקימון עם קללה שכל מי שיהיה לו זורוארק, יקולל ותשתלט עליו הרוח הרעה. עד פה אתם איתי?"
"כן", כולם ענו במקהלה.
"זה מה שקרה לנרקיס, לא?"
"אהמ אהמ…" אמה הזקנה המשיכה. "אבל זה לא הסוף. כדי להציל מאמן זורוארק מגורלו המר, צריך לגרום לו, לפוקימון, לעשות משהו טוב מנדיבות לבו. כלומר – אם תגידו לו לעשות משהו טוב, זה לא ייחשב, אבל אם הוא יעשה משהו טוב על דעת עצמו, רק אז אותו אדם יינצל".
"יש עוד חלק שאת לא מספרת לנו, נכון?"
אמה התנשפה בצער – "כן".
"הרי אמרת שהיקום תמיד מאזן דברים".
אמה: "אני רואה שכבר הבנת את זה, הא? טוב, נו, אין טעם להסתיר את זה, במיוחד לאור העובדה שהכפר כבר נמצא תחת מתקפה. הקללה הזו היא צד אחד של המאזניים, להוציא את הרע מתוך הטוב. כלומר – להוציא את הקללה של זורוארק הרע מתוך החבר שלכם נרקיס, שהוא הבחור הטוב. אבל כמו במאזניים אמיתיים, יש צד שני למטבע".
"את מתכוונת למה שהפרופסור סיפר לנו?"
"כן, ולא", אמרה אמה והשתעלה בעצבנות, "אתם מבינים, ללבנטון לא נוח לספר לכם כמה אמיתות על העולם הזה, על ההתנהלות שלו, ועל האנשים האחרים שנמצאים בסיטואציה הזו, ולכן הוא סיפר לכם חצאי אמיתות, שקרים לבנים. אני פה כדי לספר לכם את כל האמת. והאמת היא שיש צד שני לכל הסיפור הזה. אתם שמעתם שיש פה כתובת אנון שלבנטון פענח בעצמו וסיפר לכם עליה. זה שקר. אבל כן יש פה כתובת כלשהי שנכתבה אי שם לפני אלף שנה והיא חושפת את הצד השני של הסיפור".
היא צעדה 3 צעדים לתוך המערה, הדליקה גפרור על קיר המערה ונגעה בסלע ענקי בכמה נקודות תורפה. לא חלפו כמה שניות והסלע התחיל לזוז בכוחות עצמו, מפנה את הקיר שהוא הסתיר וחושף ציור קיר ענקי שהיה מצויר על הקיר:
"מה זה?"
"זו הנבואה השלמה", אמרה אמה הזקנה. "מצד אחד כפי שאתם רואים, יש לנו את האור שיוצא מזורוארק. ומהצד השני אנחנו רואים את האופל שיוצא ממה שאני מפרשת בתור פנינה".
"צוות פנינה?"
"בדיוק", אמרה אמה הזקנה. "כמו בחצי הראשון של הנבואה, גם פה צריך לקחת את הרוע של יריב וצוות פנינה ולמצוא בו את הטוב".
"אין שום דבר טוב בצוות פנינה, אחותי".
"אני חושב שהיא מתכוונת למשהו טוב שייצא משם".
"כמו מה?"
"כמו עומר, כמו מוניקה, כמו סנדרה".
"סנדרה? הבחורה הרגה לנו חצי מהקאסט".
"ותראו מה כתוב שם".
"הטוב לא יכול להתקיים בלי הרע".
"קיצר, אם אנחנו רוצים לגמור את הסיפור הזה אחת ולתמיד, אנחנו צריכים להילחם".
"שאלוהים יעזור לנו… כאילו, התכוונתי לומר – שמיו יעזור לנו".
= = = = =
"מוניקה, הראל, ריי, יויו, רוברט, צ'ארלי, ענת, רייס, ליו, עומר, טל, סטון, תריף, אמה, שון, לבנטון, צאו מהמחבוא שלכם, אני יודע מה עשיתם לבן שלי, אני יודע מה עוללתם לו ואתם תשלמו על כך ביוקר".
אתם עושים את צעדכם הראשונים בכניסה הראשית לכפר ג'ובילייף ואדם יחסית צעיר עומד שם, הוא לבוש בבגדי מדען, והוא נראה נסער מאוד. מזג האוויר מתחיל להיות קצת סוער, ואתם משוכנעים שיש לאדם הזה קשר לאותו דבר. השמש מתחילה לשקוע, אך אורות אחרונים של יום עדיין מבצבצים בין העננים האפלים. האיש שמדבר נראה על סף דמעות, כאילו כל עולמו נלקח ממנו והוא עומד שם, מחכה לכם, מוכן להילחם בכולכם אם צריך, אם שופטים לפי העמידה שלו.
"תנו לי לטפל בזה", אומר טל והוציא את קרוקוגאטור שלו.
האיש שעומד מולכם מוציא את מושארנה. טל צוחק לאור הגילוי של הפוקימון. "אין לך סיכוי, אבא'לה. הפוקימון שלי חזק יותר מכל דבר שיש לך".
"אתה טל, נכון?" שואל האיש.
"אמת".
"אתה לא היית שם בשבילו, אתה היית אמור להציל אותו ולא עשית דבר, אני תופס ממך אחראי".
טל: "מי אתה בכלל?"
"אני מוטי, אבא של נרקיס".
כולכם מבינים במה מדובר והאסימון לבסוף יורד לכם.
"שמע", אומר ליו, "אני לא יודע מה סיפרו לך, אבל אני הייתי עם נרקיס ברגעים האחרונים שלו".
"שקר!" חותך אתכם אבא של נרקיס. "הכל שקרים, הוא אמר לי שאתם תשקרו לי".
"סתום את הפה ותקשיב לילד", התפרץ טל.
"בכל מקרה", אומר ליו, "אנחנו לא עשינו לו כלום, קללה פשוט השתלטה עליו, זה מעשה ידיה של אמה, או לפחות של סבתא שלה, לפי מה שהיא סיפרה לנו, ולפי מה שאנון שלי יודע".
"אמה?", אמר האיש וניגב דמעה מלחיו.
"היא ממש פה", אמר ליו והצביע על האישה הזקנה, "תשאל אותה אם אתה לא מאמין לי…"
מוטי: "מושארנה, נפצי לאמה את המוח בתוך הגולגולת שלה".
רגע אחד אמה עמדה מולכם ורגע שני היא נפלה מחוסרת חיים על האדמה. הרוח נשבה חזק יותר. העננים זזו במהירות גבוהה יותר. גשם התחיל ליפול על האדמה. החושך התחיל להשתלט על האור.
"תזהרו", אמר הראל, "זה פוקימון על חושי".
"תנו לי לטפל בזה", צעק טל. "אל תדאגו".
מוטי: "מושארנה, תשתלטי על הפוקימון שלו".
טל: "קרוקוגאטור, מכת זנב על הפוקימון של אבא של נרקיס". אבל קרוקוגאטור לא עשה דבר.
"אוי, לא", אמרו יויו וריי והתחבאו מאחורי השאר.
מוטי: "אתם לא יודעים כמה סבל עברתי כדי לגדל את הילד הזה, כמה שנים חיכיתי כדי לאמץ אותו, כמה כסף, אהבה ונתינה נתתי לו והכל בשביל שהוא יכיר חבורת פריקים כמוכם שיביאו למותו".
ליו: "הוא לא מת".
מוטי: "סתום את הפה שלך, חצוף!"
ליו: "אני לא חצוף, אני אומר לך את האמת".
מוטי: "האיש בצללים אמר לי שאתם תגידו את הדברים האלה, הוא הבטיח שהוא לא יפגע בבן שלי, הוא אמר שכל עוד אני אעזור לו, הוא יעזור לבן שלי להישאר בחיים, וכך באמת היה. אבל מהרגע שאתם לקחתם עליו אחריות, הבן שלי היה בסכנת חיים תמידית, תמיד על הקצה, ועכשיו הוא… עכשיו הוא… עכשיו הוא מת!"
מוניקה: "הוא משקר לך, האיש בצללים!"
"ומי את?" שאל מוטי בדמעות.
"אני הבת שלו".
מוטי: "אז אני אהרוג את הבת שלו, בדיוק כמו שאתם הרגתם את הבן שלי! פוקימון גדול ומוזר, תחבוט באישה הזו עם מכת זנב". עיניה של מושארנה נדלקו וקרוקוגאטור הסתובב לעבריכם, הוא נראה עצום, ענקי ובשליטה מלאה של אבא של נרקיס. הוא הניף את הזנב שלו ונתן את המכה הכי חזקה שהוא יכול. כולכם הסתרתם את עיניכם עם ידיכם, מצפים לגרוע ביותר, ושום דבר רע לא קרה. כאשר לבסוף פתחתם את העיניים, ראיתם כוח בלתי נראה עוצר את הזנב של קרוקוגאטור ומונע ממנו לפגוע בכם. זה היה אנון של ליו.
ליו: "אתה עושה פה טעות גדולה, אדוני!"
מוטי: "בגללכם הוא עבר שבעה מדורי גיהינום".
ליו: "אני מזהיר אותך לא לנסות אותנו פעם אחת נוספת, תוריד את השליטה שלך מהפוקימון של טל או שאני אתקוף אותך".
מוטי: "שום אבא לא צריך לקבור את הבן שלו".
ליו: "אתה לא קברת כלום, אתה רק משחק במשחק הניחושים…"
מוטי: "מושארנה, תשתלטי על אנון שלו".
מאבק הכוחות בין אנון למושארנה היה חזק מאוד, גלים בלתי נראים נשלחו פעם אחת לעבריכם ופעם אחת לעבר מוטי. הכוח שנהדף היה חזק וכמעט הרים אתכם מהמקום והעיף אתכם לאלף עזאזל.
"תעשה את זה, ליו, אין ברירה", אמר עומר.
ליו הסתכל על החברים שלו, מצא את טל ביניהם, ניגש אליו ואמר לו: "אני מצטער".
טל התחיל לדמוע, מבין מה הולך לקרות. מוניקה בכתה גם כן.
ליו: "תשחרר את האחיזה שלך מקרוקוגאטור, אנון".
עיניה של מושארנה הופתעו, קרוקוגאטור נפל על האדמה מתנשף ומתפתל מכאבים והאור שיצא מאנון היה ירוק בוהק, והוא האיר את השמיים שהפכו להיות שחורים.
"תעזור לי, הראל", אמר ליו והמשיך לנחם את טל בליטוף על הכתף שלו.
"צא אבסול, תמנע ממושארנה להשתמש בכוח העל חושי שלה". אבסול יצא, ירה קרן אופל לעבר מושארנה ואז היא כאילו התאבנה במקום שלה, לא מסוגלת להפעיל את הכוח העל חושי שלה.
"רצחתם את הבן שלי ועכשיו אתם הולכים לרצוח אותי", מוטי בכה על גורלו המר.
"הטוב לא יכול להתקיים בלי הרע", אמר ליו, "אם באמת היית טוב לבן שלך, הוא לא היה מגיע למצב שלו. אנון, פצל אותו לגורמים".
"לא", אמרו טל, מוניקה והראל בו זמנית, אבל זה היה מאוחר מדי.
= = = = =
סירנת האזעקה נשמעה שוב.
"זה לא טוב", אמר צ'ארלי.
"במה מדובר?" שאל רוברט.
"עוד משהו מגיע לתקוף את הכפר".
תריף התחיל להשתולל, כמו חיה שמזהה סכנה מתקרבת. כולכם הוצאתם את הפוקימונים שלכם; מוניקה את אינטיליאון ואת ליליגאנט, הראל השאיר את אבסול שלו בחוץ, ריי ניסה להפריד את עצמו מהנשיקה של ג'ינקס, יויו הוציא את סושי הפיקומוקו, את פטריק האושוואט ואת לאונרדו הקרקוסטה, רוברט הוציא את פייטינג לאמה ואת ביוטיפליי. כשכולם הסתכלו עליו בשאלה, הוא אמר – "הוא התפתח בזמן שהופה העביר אותנו בחזרה לפה". צ'ארלי הוציא את טוקסטריסיטי, רייס הוציא רק את ספטייל והוא הסביר את זה בכך שאמר "יש לי תחושה רעה שזה לא האתגר האחרון שלנו, אז אני שומר את אנונימוס לשלב יותר מאוחר בלחימה". ליו השאיר את אנון שלו בחוץ, ועשה כמו רייס ולא הוציא את פלייגון שלו. עומר בא להוציא את הפוקימונים שלו ומוניקה עצרה אותו – "נראה לי שאתה צריך לשמור את הכוחות שלך ליריב האמיתי". הוא הסתכל עליה בשאלה והיא הבינה אותו בלי מילים – "יש מצב שאבא יהיה האחרון. אתה זה שצריך להילחם בו ולנצח אותו. תן לי להילחם הפעם". עומר הנהן בראשו בהסכמה והחזיר את הכדורים שלו לחגורה. טל רץ בזמן הזה למסבאה של הכפר והביא משם בעזרתה של פאלקוייר את כל ארגזי האלכוהול שהוא והיא יכלו לסחוב. הם הישקו את קרוקוגאטור עד שהוא חזר לתפקוד כלשהו. "אם זה הקרב האחרון שלך, לפחות שלא תסבול מהכאב, שתה כמה שתוכל". סטון הוציא את היפאודון. וכולכם הייתם מוכנים לקרב של החיים שלכם.
"מסכן מי שיגיע עכשיו", אמר יויו. "אין לו סיכוי".
להפתעתכם חיכיתם 10 דקות, שעה, אפילו 3 שעות ואף אחד ושום דבר לא הגיע. הפוקימונים שלכם התחילו לאבד מהפוקוס שלהם, תריף כבר היה חצי רדום בשער הראשי, קרוקוגאטור היה במצב נפשי די מרומם, והפאב המקומי היה ריק מסחורה.
"תהיו מוכנים", נשמע קולה של ענת שמדי פעם הסתכלה מעבר לשער, על ההרים שהקיפו אותו. חושך מלא היה שתול עכשיו בשמיי היסוי ורק הפנסים של הכפר האירו את החשכה.
"מה זה, מתוקה שלי, מה את רואה?" שאל צ'ארלי.
"מישהו מתקרב", היא ענתה ולתדהמתם כולם שלפה מהכיס הקדמי שלה דיסק און קי, היא הניפה אותו לשמיים ואמרה "צא פוקימון", מתוך ההתקן יצאה אנרגיה אדומה שהפכה ליצור חי ונושם. אף אחד מכם לא ראה דבר כזה מימיו.
"מה זה?" שאל סטון.
"זה פאומי", הסביר הראל.
"מאיפה אתה יודע מה זה?" שאל צ'ארלי.
"אני הסתובבתי בעולם", ענה הראל.
היצור שהיא הוציאה היה כמו ג'רביל כתום, גדול יחסית והוא נצנץ בברקים כחולים. טוקסטריסיטי של צ'ארלי התקרב אליו והם התחככו אחד בשני בחיבה. שני המאמנים שלו התחככו גם כן.
"תשיגו חדר", אמר רייס, "ותשיגו עוד אחד גם לפוקימונים שלכם".
פיצוץ נשמע במרחק וחלונות מרחב ענקיים עפו לעבר הכפר.
"אוי לא", אמר יויו, "פטריק, אתה יודע מה לעשות". חלונות הענק התקרבו לכפר ואיימו לשנות את המרחב מסביב אליכם. כולכם ידעתם באיזה פוקימון מדובר. פטריק הקטן ניגש לחלונות שהיו בגובה שלו והתחיל לבלוע אותם אחד אחרי השני, אבל הכמות שעפה לעבריכם הייתה גדולה אפילו בשבילו. "סושי, נפץ אותם עם אגרוף", פיוקומוקו שלח את האגרוף שלו וניפץ כמה חלונות, אבל הם המשיכו לבוא ולהתאסף, עד שהם יצרו מרחב חלופי שבו הכפר הוא תמונת ראי, שדה הקרב הוא במרחב אלטרנטיבי ומולכם ניצב פאלקיה בצורת המקור שלו, שואג את השאגה שלו בכל הכוח. עליו רכובה לא אחרת מאשר סנדרה, מוכנה להילחם עד מוות.
"את לא צריכה לעשות את זה", אמר מוניקה. "תעברי לצד שלנו ונשמור עליך".
"הפעם אני לא ארחם עליכם", אמר סנדרה בקור רוח.
פאלקיה הרים את הרגליים הקדמיות שלו וחלונות המרחב שלו נסגרו על תריף שניסה לברוח מהם, אבל לא היה לו לאן לברוח, לבסוף הם בלעו אותו והוא נעלם.
"אני חושב שהוא מת", אמר צ'ארלי וזיעה קרה הופיעה על מצחו.
"אנחנו חייבים להתפצל, חלק יתקפו את החלונות, חלק יתקפו את פאלקיה וחלק ינסו לחסל את סנדרה", אמרה ענת.
"אני לא מתכוונת להרוג את אחות שלי, לא משנה מה!" אמרה מוניקה ומבט נחוש היה על פניה.
"מה הכוונה?" שאל ריי ומבט מודאג על פניו.
מוניקה: "היא סבלה מספיק בחיים האלה, לא מגיע לה למות".
"אני אעזור לך", אמר ריי.
"גם אני", אמר רוברט.
"וגם אני אעזור", אמר טל ושלח את קרוקוגאטור לתקוף את פאלקיה. שני הפוקימונים הענקיים התנגחו אחד בשני, היכו זה את זה ונראה שהם שווים בכוח שלהם.
ליו: "אנון, עזור לו, תשתלט על קרוקוגאטור".
אנון זהר באור, וקרוקוגאטור חזר לאיתנו, מכה בכל פעם חזק יותר.
"פאומי, תקוף את החלונות", אמרה ענת בהחלטיות
"טוקסטריסיטי, עזור לו", אמר צ'ארלי.
"אינטיליאון, רובה מים על החלונות", אמרה מוניקה. "ליליגאנט, סופת עלים".
"ג'ינקס", ריי הפריד את עצמו מהנשיקה של ג'ינקס, "תבני חלונות משלך שיעצרו את החלונות של סנדרה".
"היפאודון", סטון התחיל לומר, אבל אז קרן על נורתה מפיו של פאלקיה, פגעה בו והרגה אותו במקום. "לא!" צרח סטון שהתאבל על הפוקימון שלו. קרן על נוספת נורתה והייתה פוגעת בסטון אלמלא פייטינג לאמה שבעט ברוברט שנפל על סטון והזיז אותו ברגע האחרון מהדרך.
"עכשיו אני מבין למה הוא נתן לי את הפוקימון הזה", אמר רוברט. "ביוטיפליי, נסה להרדים את סנדרה עם אבקת שינה". הפרפר של רוברט ירה אבקה לעברה סנדרה שהתחילה לנקר ולהירדם. פאלקיה הפסיק לקבל הוראות והקרב נאלם תחת צליל מתכתי חזק.
= = = = =
חיזיון מהעבר:
"עוד פעם מושארנה, מתקפה על חושית", אמר מוטי.
הבזק של אור.
סנדרה יורדת במדרגות, רואה עץ אשוח גדול ומתחתיו מלא מתנות.
הבזק אור נוסף.
מוניקה מחבקת את סנדרה, אומרת לה שהיא אוהבת אותה וזה שהיא הולכת עכשיו לבית החולים לא הופך אותן לפחות אחיות.
צליל בונג ענקי.
ג'וליה נותנת לסנדרה פרח במתנה, ואומרת לה שהיא החברה הכי טובה שלה בעולם.
אור לבן מהבהב.
סנדרה רואה את הקרב שמתחולל עכשיו בכפר דרך מראה מלוכלכת.
אור שחור מהבהב.
אבא של סנדרה אומר לה שעליה עכשיו ללכת עם ארכיאוס, כי זה מה שצריך לקרות.
קול ניפוץ זכוכית.
|את תשכחי את חייך הקודמים ותהי שכירת החרב שלי| הבטיח לה ארכיאוס.
צרחה של מישהי לא מוכרת.
"מזל טוב, יש לך תאומות יפייפיות".
תקתוק של שעון חזק נשמע.
"אבא שלך לא רוצה שתדעי את זה, אבל ממילא עוד 15 דקות את לא תזכרי שום דבר מזה", נשמע קולו של מוטי מבעד לכאב, "אבל היום נולד לך אח, נראה לי שקוראים לו עומר".
טפטוף של מים בתוך דלי.
|להרוג, להרוג, להרוג| קולו של ארכיאוס נשמע מתוך המוח שלה.
רעם נשמע במרחק.
מוניקה: "אני יודעת שאסור לכם לאכול פה קינוחים, אבל קחי, הכנתי לך עוגה, אבל תאכלי אותה עכשיו לפני שמנהלת המוסד תגיע". סנדרה אכלה אותה במהירות. צחוקה של מוניקה התנגן ברקע.
כאב מפלח את המצח.
סנדרה: "אבא, אני רוצה לחזור לחיים הרגילים שלי, למוניקה, לכדור הארץ, אני בסדר עכשיו, אני מבטיחה".
האיש בצללים: "לא, את נשארת פה איתי".
סנדרה: "אבל אבא, חוץ מג'וליה אין לי פה אף אחד".
האיש בצללים: "יש לך את מוטי, לכי לשתות אצלו כוס תה".
"אבל אני לא רוצה כוס תה".
"לכי עכשיו!" הוא צעק.
= = = = =
סנדרה ראתה שהחלונות של פאלקיה נשברו כולם, הפוקימונים של היריבים שלה שלחו מתקפות בזה אחר זה, קרוקוגאטור שלח מתקפת זנב שהייתה הורגת כל פוקימון אחר, אינטיליאון ירה כדורי מים רצחניים, אבסול שלח סוויפט מ200 הפעמים שהוא התפצל אליהם, פאלקוייר ניקרה לו את העיניים ללא רחם, טוקסטריסיטי ופאומי ריתקו אותו עם גל שיתוק מתמשך, ליליגאנט נעלה אותו עם גפנים שטיפסו כל הדרך על הרגליים שלו, ג'ינקס בנתה חלונות חדשים סביב סנדרה כדי להפריד בינה לבין הפוקימון שלה, פייטינג לאמה המשיך לבעוט בכל דבר שנקרה בדרכו, בין אם זה סושי, פטריק, לאונרדו או הביצים של רוברט, ביוטיפליי ניסה להפריד בין הפוקימון הסורר של רוברט לבין אלה שהותקפו על ידו, ספטייל עמד בפינה וחיכה ביחד עם המאמן שלו, אנון החזיק את קרוקוגאטור בחיים, ופאלקיה היה על סף תבוסה.
ואז המבט של סנדרה שוב נהיה סתום. היא חזרה להכרה.
"קרע מרחבי", היא אמרה בקול.
המתקפה נורתה לעבר סטון ופיררה אותו לאלף רסיסים.
"פטריק, תבלע אותה", אמר יויו, אבל בדיוק כשהוא פתח את הפה, פאלקיה ירה קרן על לתוכו, מחזיר אותו לעולם המתים.
"אסור לנו לתת לה להתעשת", אמר שון. "בלי אמה אין לנו אפשרות להחזיר אנשים מהמתים".
"אמה מתה", אמר ליו.
"אני יודע", אמר שון.
"כוח אדמה", אמרה סנדרה והאדמה נפערה מתחת לשון, הראל וענת. צ'ארלי מיהר לתפוס את ידה של אהובתו ולמשוך אותה. רייס עשה את אותו דבר להראל. ואף אחד לא הספיק לתפוס את שון.
כשהאדמה נסגרה, רייס אמר – "אם אנחנו על סף מוות, לפחות אמות בלי חרטות", והצמיד נשיקה להראל. "תמיד חשבתי שאתה חמוד". זה היה המשפט האחרון שהוא אמר, כי פאלקיה שלח משאבת הידרו ששלחה אותו לחלון מרחבי חדש שלכד אותו, בלע אותו והעלים אותו.
"אנחנו מתים כמו פה כמו יתושים, אני יכול להצטרף ללחימה עכשיו?" שאל עומר את מוניקה.
"לא!" אמרה מוניקה בכעס.
"אבל תראי מה היא עושה, היא בלתי מנוצחת", אמר עומר.
"היא אחות שלנו, עומר, והיא צריכה את העזרה שלנו", אמרה מוניקה ולראשונה נשברה, בוכה כאילו היא נותנת לעצמה לראשונה לחוש את הרגשות שלה. "אתה לא היית שם כשלקחו אותה מהבית, אתה לא ראית אותה מפורקת בבית החולים המשוגע ההוא, אתה לא היית צריך להגניב לה אוכל כי הרעיבו אותה, אתה לא הסתכלת יום יום במראה ושאלת את עצמך 'למה אני מקבלת את היחס הטוב הזה ומישהי שנראית בדיוק כמוני מקבלת גורל אכזר'?" מוניקה כבר התייפחה. "אני לא… היא לא אשמה… היא אחותי התאומה…" ומוניקה עמדה שם, בכתה את לבה החוצה, כולם, כולל סנדרה, פאלקיה ושאר המאמנים פשוט עמדו שם וצפו בה דקות ארוכות טובעת בעצב שלה.
|תהרגי אותה| נשמע קול אלוהי.
"קרע מרחבי", אמרה סנדרה באוטומטיות כמעט.
המתקפה נאגרה בפיו פאלקיה, צברה מומנטום, נורתה ופגעה במטרה שלה. מוניקה נפלה הצידה. כולם הסתכלו על המראה בעיניים קרועות ובפה פעור. לאחר מספר רגעים, מוניקה נעמדה, שפשפה את העיניים שלה והסתכלה לאחור. ריי דחף אותה מהדרך והקריב את עצמו במקומה. שניה לפני שמת אמר – "תמיד אהבתי אותך".
סנדרה הורתה לפוקימון שלה לתקוף בשנית, אבל הפעם כל הפוקימונים ירו מתקפות שפגעו במתקפה של פאלקיה והעלימו אותה.
"תשאירו את זה לי, חבר'ה", אמרה מוניקה והפשילה שרוולים. היא הוציאה מהחגורה שלה פוקדור חדש, טל אמר "היי, אני מכיר את הכדור הזה", ומתוכו יצא פאלינקס ישראלי, המורכב מ8 חיילים שנראים כמו ליגיון של אבטיחים זועמים.
"אחותי, אני יודעת שאת שם", אמרה מוניקה וניגבה את פניה, "אני אציל אותך".
"תדרוך עליהם", אמרה סנדרה והפוקימון האגדי דרך על פאלינקס אחד ומעך אותו למוות.
"כנסו למבנה", אמרה מוניקה ובפעם הבאה שהוא ניסה לדרוך עליהם, הוא הרים במהירות את הרגל שלו בכאב וזעק לשמיים.
|תהרגי אותה| נשמע הקול האלוהי במוחם של כל מי שהיה בסביבה.
הרגליים של פאלקיה התרוממו לאוויר וחלונות מרחב הקיפו פאלינקס שני, סגרו עליו והעלימו אותו.
"אני רוצה שכל השישה תצרו מגדל", אמרה מוניקה ברצינות.
"זה לא הזמן למשחקים", אמר עומר.
"שתוק, אני יודעת מה אני עושה", אמרה מוניקה.
מתקפת קרן על נורתה מפיו של פאלקיה והרגה עוד אחד מהם.
"עכשיו", צעקה מוניקה וחמשת האבטיחים הזועמים קפצו ברגע האחרון לתוך הפה של פאלקיה כשקרן העל כבר נעלמה ופאלקיה היה על סף סגירת הפה שלו.
"אני לא יודעת מה עברת, סנדרה, ואני מצטערת שלא הייתי שם בשבילך אז, אבל אני פה בשבילך עכשיו ואני רוצה שתדעי שאני אחות שלך, זה אח שלך", מוניקה הצביעה על עומר שהרים את היד, "ואלה חברים שלך". סנדרה הסתכלה על כולם במבט סתמי וארוך. רוברט חטף עוד בעיטה לביצים מהפייטינג לאמה שלו. "אם אני יודעת לחבר אחד ועוד אחד, אז אני משערת שאבא שלנו היקר שטף לך את המוח עם הפוקימון ההוא, מושארנה, אבל מי שהיה אחראי לזה כבר שילם את המחיר, כולל הפוקימון עצמו, אין לך סיבה יותר להיות מרושעת, בוא לצד של הטובים, בואי לצד שלנו".
"לא", אמרה סנדרה בהחלטיות.
"אם כך לא נותרה לי ברירה. פיצוץ עצמי", אמרה מוניקה ופאלקיה התפוצץ מבפנים החוצה, חתיכות שלו נזרקו לכל עבר והתפזרו על האדמה הקשה.
"תרדים אותה", אמר רוברט לביוטיפליי שעשה כבקשת המאמן שלו. "אל תדאגי, מוניקה, אני יודע איך לטפל בה".
"תודה, רוברט", אמרו מוניקה ועומר ביחד, מלווים אותו במבטם בזמן שהוא מנסה לשים את סנדרה על הגב של פייטינג לאמה בדרך למרפאה.
= = = = =
"אני חושב שאנחנו בבעיה", אמר הראל כשנשמעה סירנה חדשה.
"מה הכוונה שלך?" אמרה ענת.
"אם אבא של נרקיס צדק ויש שבעה מדורי גיהינום, ועברנו אותו ואת סנדרה, זה אומר שנשארו לנו עוד 5 מבחנים".
"אוקי ו…?" אמר יויו בחוסר סבלנות.
"ותראה כמה מתו לנו עד עכשיו", אמר הראל והתחיל לספור את כולם – "אמה, תריף, היפאודון, סטון, פטריק, שון, רייס, ריי ופאלינקס".
"תוסיף לרשימה את קרוקוגאטור שלי", אמר טל בעיניים דומעות. כולם הסתובבו וראו את הפוקימון הענקי מוטל חסר חיים על האדמה. "לפחות הוא חי חיים מלאים", אמר טל וחייך בעצב.
כולם ניגשו אל טל ונתנו לו חיבוק קבוצתי.
"כמה מרגש", נשמע קולו של אדם חדש.
"מי אתה?" טל צעק לעברו.
"זה אבא שלי", נשמע קולה של ג'ול שנשרכה אחריו בבושה.
"אבא שלה?!" כולם חזרו אחריה.
"אתה איתנו או נגדינו?" שאל עומר.
"הוא נגדינו", פרופסור לבנטון הגיח משום מקום ונעמד לידיכם.
"פרופסור", אמרה ענת.
"אתה לא רצוי פה, בניה", אמר הפרופסור.
בניה: "מעניין שאתה סוף סוף מודה בזה, כי למיטב ידיעתי אף פעם לא הייתי רצוי בעיניך".
לבנטון: "לך מפה ונחוס על חייך".
בניה: "מצחיק, אחרי שהרסת את החיים שלי, של יריב ושל כל כך הרבה אנשים, אתה מתיימר להיות הבחור הטוב?"
לבנטון לא ידע איך להגיב לזה.
עומר: "אבל למה אתה נלחם נגדינו ולא איתנו? ג'ול היא אחת מהטובות".
בניה צחק – "טובה רק למראית עין. אם היית יודע מה היא מסוגלת לעשות, היית קורא לה בשם אחר".
עומר: "ועדיין… למה לך לשתף פעולה עם אבא שלי?"
"אם אתה לא יכול לנצח אותם, הצטרף אליהם", סיכם בניה והוציא את נקרוזמה מהפוקדור.
"זוזו אחורה ילדים, תנו לי לטפל בזה", אמר לבנטון והוציא פוקדור משלו, מתוכו יצא לוקאריו.
"תקוף", אמרו שני הגברים בו זמנית והפוקימונים התחילו להילחם.
= = = = =
"לייזר מנסרתי", הורה בניה לפוקימון שלו.
"מטאור מאש", החזיר לו לבנטון.
שני הפוקימונים נפגשו במרכז הכפר, החליפו מהלומות ויצרו הרס רב.
אתם עמדתם בצד, והשקפתם על הקרב האיימתני. ג'ול מהצד שני לא העזה להרים מבט ולהסתכל לכם בעיניים מרוב פחד ובושה.
"אתה תמיד היית טיפש ואלים", אמר הפרופסור לבניה, "וזה שילוב מסוכן".
"זה מעולם לא עצר אותך מלהשתמש בי או בכסף שלי, נכון?" ענה לו בניה.
"אתה באמת חושב שאני לא יודע מה עשית?" שאל לבנטון והורה לפוקימון שלו לתקוף עם תותח פלאש.
"מה עשיתי?" שאל בניה בסקרנות.
"אתה היית אחראי לאותם נזקים שהאשמת את יריב בהם, הלא כך?" אמר לבנטון.
"מה הכוונה?" היתמם בניה.
"הנזק לכרכרה שלי, התינוקת של המנהלת, הנערות המתות, אתה היית אחראי לכל זה".
"תוכיח את זה", בניה ירק את המשפט האחרון לעברו.
לבנטון צחק בריקנות – "להוכיח? אני לא צריך להוכיח כלום! ההוכחה הכי טובה עומדת פה מולי".
"מה הכוונה?" שאל בניה.
לבנטון: "הבת שלך".
בניה: "מה איתה?"
לבנטון: "היא הייתה אמורה להיות הילדה הכי מתוקה, הכי אדיבה והכי טובה שהעולם הזה הכיר. לא? ותראה מה הפכת אותה להיות… מכונת הרג משומנת".
"למדתי מהטוב ביותר", אמר בניה וצחק. ג'ול התכווצה עוד קצת במקומה. "אתה לא יכול לנצח אותי", המשיך בניה להתרברב.
"אני לא…", אמר הפרופסור, "אבל האגו שלך כן".
"מה הכוונה?" שאל בניה ושלח את נקרוזמה לתקוף את לוקאריו עם לייזר מנסרתי.
"תמיד חשבת שאתה יותר טוב מכולם, שאתה יחיד בדור שלך, ואין כמוך יותר בעולם", לבנטון לחץ על כל הכפתורים של בניה שהתחיל להתעצבן.
"ואני באמת כזה".
"אתה כלום ושום דבר", חזר לבנטון על המשפט הישן.
בניה כבר לא יכל להתאפק – "אתה בן זונה אמיתי. תמיד אמרת שהייחוס המשפחתי שלי לא יביא אותי, את אבא ואת הילדים שלי לכלום, ותראה אותנו עכשיו, תראה את הבת שלי, הרבה יותר חזקה, הרבה יותר טובה והרבה יותר מוצלחת מכל הילדים של יריב ביחד".
"זה נכון", אמר לבנטון בהרהור.
"אז טעית!" אמר בניה בניצחון.
"כן, טעיתי, אבל הנזק כבר נעשה, ואי אפשר להחזיר את הגלגל אחורה", אמר לבנטון בצער.
"מה הכוונה?" אמר בניה בבלבול.
"אני טעיתי ושילמתי את המחיר האולטימטיבי, הבת שלי מתה, ואתם הפכתם להיות מפלצות. את הבת שלי אני לא אוכל להחזיר לחיים, אבל לפחות אתכם אני אוכל לנצח ולהשמיד אחת ולתמיד".
בניה: "אתה לא תזכה לגאולה הזו שלך, אני אדאג לזה באופן אישי".
לבנטון התחיל להזיע. "חששתי שתגיע לזה".
ליו המבולבל פנה אל עומר ושאל: "מה הכוונה? למה הוא התכוון?"
עומר פתח את פיו, סגר אותו, נענע את ראשו מצד לצד בחוסר אמונה ואז אמר – "גם אם בניה יובס, הוא ישלח את ג'ול לסיים את המלאכה שלו".
ליו: "אה… הו!"
בניה: "לייזר מנסרתי!"
פרופסור לבנטון כבר לא תקף בסבב הזה. שנייה לפני שהמתקפה פגעה, הוא הסתובב לעומר, הסתכל לו בעיניים ואמר לו – "עומר, אני ממש מצטער, אני אוהב אותך", ואז נפל.
בניה עמד שם וצחק. ג'ול התחבאה בתוך עצמה, לא יודעת איפה לקבור את עצמה ואתם הסתכלתם עליו ולא ידעתם איך אפשר לעשות דבר כזה, או מנגד, איך אפשר לנצח אותו.
"טוב, עוד מישהו רוצה נשיקה?" שאל הראל בענייניות, "כי נראה לי שזה הרגע שבו אנחנו מתים".
מוניקה הסתכלה על עומר וחייכה חיוך עצוב לעברו. צ'ארלי וענת התחבקו. יויו אמר לליו: "היה כיף להכיר אותך". וטל נתן מכות חזקות לסמארטפון שלו.
"מה אתה עושה?" שאל רוברט שחזר לזירת הקרב.
"מנסה לגרום לדבר הזה לפעול", אמר טל בתסכול.
בניה הוציא עוד 2 פוקדורים, מהם הוא הוציא את לונאלה וסולגליאו. זה היה עניין של כמה דקות, אבל נקרוזמה התחיל לשאוב אותם לתוכו, מתאחד איתם, יוצר יצור חדש לגמרי, צבוע בצבע לבן, שקוף, צהוב, גובהו נישא ל7.5 מטרים, משקלו 230 ק"ג, כנפיים נפתחו מצדדיו, זנב ארוך התארך מאחוריו והוא נחשף במלוא תפארתו – אולטרה נקרוזמה. בניה הודה: "בלי ג'ול לא הייתי יכול להשיג אותו".
"כוס אמק ערס", אמר טל.
"מה קרה?" שאל ליו.
"הפלאפון שלי לא עובד", התוודה טל.
"לא נראה לי שזה הזמן לעשות שיחות טלפון", אמר הראל.
"נראה לי שזה בדיוק הזמן לעשות שיחות אחרונות", אמר רוברט.
"אני לא מנסה להתקשר, אני מנסה לפתוח פורטל", אמר טל.
"לפתוח פורטל?" שאל יויו.
"כן", אמר טל ודפק את הפלאפון על היד שלו עד שהוא נשבר.
"נראה לי שזה כבר לא יעבוד", אמר עומר.
"את מי ניסית להשיג?" שאלה מוניקה.
"את הופה", אמר טל.
"מה הוא יכול לעשות בשבילנו עכשיו?" שאל ליו "לשגר אותנו לעולם אחר?"
"לא", אמר טל, "להביא תגבורת".
חיוך ענקי נפרס על פניו של ליו – "אנון, שמעת אותו, נכון?"
ישר נפתח חלון לחלל של האנון וסימן שאלה נעלם לתוכו, לא עברה שנייה והוא חזר ולצדו הופה.
"הופה!" צעק צ'ארלי.
"את מי אתה מתכנן לזמן?" שאלה ענת.
"את החברים שלי", אמר ליו.
100 חישוקים מוזהבים נפתחו מעל כפר ג'ובילייף ודרכם עברו כל האנון, עליהם פיקד ליו.
"ועכשיו את החברים שלי", אמר טל.
100 חישוקים חדשים נפתחו מסביב לנקרוזמה ודרכם עברו כל תושבי בירדיה, כולל זקן השבט.
"הם יותר כמו חברים שלי עכשיו", אמרה מוניקה בחיוך.
"היי, אפשר גם להביא את החברים שלי?" שאל יויו והופה הנהן בחיוך.
100 חישוקים נפתחו בפעם השלישית וכל הדריפלון של איש הבלונים הצטרפו לקרב.
"כוח סודי", אמר ליו והצביע על אולטרה נקרוזמה.
"פיצוץ עצמי", אמר יויו וצחק בהקלה מלאה על שינוי הסטטוס קוו.
"אני אתן לך את הכבוד", אמרה מוניקה.
"תודה", אמר טל, "ביט-אפ".
הפוקימונים השונים תקפו את נקרוזמה בזה אחר זה. האנונים תקפו אותו עם המתקפה שלהם, חלקם פגעו וחלקם החמיצו. את בניה לא עניין כמה חזקה המתקפה שלהם, הוא האמין שאין מקום למתקפות מגננה או להתחמקות, הוא נתן לפוקימון שלו לספוג את הכל במטרה שהוא יוכל לתקוף אותם שוב במלוא הכוח. אנונים רבו נפלו כשלבסוף נקרוזמה שוב תקף עם מתקפה בלתי ידועה.
הדריפלונים התפוצצו בזה אחר זה ליד נקרוזמה ויצרו הרס רב. הם פגעו בו שוב ושוב ושוב, אבל הפוקימון האגדי לא נפל ולא היראה סימני פגיעה או חולשה. הוא חיכה עד שהאחרון שביניהם יתפוצץ ואז הוא תקף את אלה שלא הצליחו להשמיד את עצמם. יויו אמר להם תודה מקרב לב.
אנשי בירדיה כבר היו מנוסים יותר בקרבות והם תקפו את הפוקימון האגדי מכל עבר, בלי הפוגה ובלי רחמים. אפילו זקן השבט הצטרף ללחימה. עיניהם של טל ומוניקה התמלאו דמעות של שמחה וגאווה כשראו את אנשי הציפור מתגייסים לעברם. הם אפילו חייכו כשזקן השבט שלח את המתקפה שהוא הכיר מלפני מאה שנים. נקרוזמה נפגע, אבל עדיין לא הובס.
"ג'וליה", קרא בניה בעוצמה לאחר כמה רגעים.
"כן, אבא", היא אמרה בעצב.
"הם ינצחו אותי עוד רגע", הסביר בניה.
"כן, אבא", אמרה ג'וליה ודמעה זלגה על פניה.
"אני רוצה שתבטיחי לי שתלחמי בהם אחרי שאני ונקרוזמה ניפול".
ג'ול היססה.
"ג'וליה!" הוא שאג עליה.
"אני מבטיחה, אבא", היא אמרה בצער רב.
"זו הילדה הטובה שלי", הוא טפח לה על הראש כאילו הייתה חיית מחמד ואז קפץ לשדה הקרב.
ג'ול עמדה שם, צופה בפוקימונים ממשיכים להגיח מתוך החישוקים, ותוקפים את נקרוזמה. היא ראתה את חבריה עומדים בצד השני, מביטים בקרב, מעודדים את האנונים, את אנשי בירדיה ואת מי שנשאר מהדריפלונים. עצב כבד עטף אותה. היא חיבקה את עצמה והתנדנדה קדימה ואחורה.
אחרי כמה רגעים, אבא שלה נפל.
הבכי לא איחר להגיע.
עוד כמה רגעים עברו וגם אולטרה נקרוזמה נפל.
ג'ול כבר לא ראתה מרוב דמעות.
לאט לאט שדה הקרב התפנה מפוקימונים, אנשי ציפור וגופות אותם הופה שיגר למקומות אחרים. כשלבסוף הכל עבר, עמדה מולכם על הגבעה הגבוהה ג'ול הקטנה ומשרוקית בידיה. "אני מצטערת", היא מלמלה ואז שרקה במשרוקית. "חמודי, בוא הנה בבקשה".
לא ברור לכם איך ולמה, אבל פאומי של ענת, פאלקוייר של טל, אמבריאון של עומר, פלייגון של ליו, פייטינג לאמה וביוטיפליי של רוברט, פיוקומוקו וקאראקוסטה של יויו וליליגאנט של מוניקה מצאו את מותם בלחימה מול ג'ול.
"נשארנו רק עם אינטיליאון של מוניקה, אבסול של הראל, טוקסטריסיטי של צ'ארלי, אנון שלי, ואינפרנייפ של עומר", אמר ליו וספר את הפוקימונים שעמדו סביבו.
"שום אדם חי לא יכול לנצח אותה", קבע יויו נחרצות.
אומנם השמיים היו קודרים, חושך מוחלט שרר בחוץ, היה לכם קר וירד גשם, ורוחות נשבו בעוצמה. אומנם היה לכם אומלל וגופות הפוקימונים שלכם היו טריות במוחכם, אומנם נלחמתם בכל הכוח, ואומנם כל תקווה לניצחון נעלמה. אבל לפתע הופיע משום מקום עלה ירוק, הוא ריחף לו, עשה כמה סיבובים ונחת בעדינות על הרצפה. עוד עלה בקע מתוכו, אור יצא מתוכו והוא התחיל לרקד באוויר. עלה נוסף פרח משם והתחיל לרקד. אורות לבנים התחילו לבקוע מריקוד העלים שנוצר ומנגינה התחילה להישמע. בהתחלה היא הייתה רחוקה ולא מובנת ולאט לאט העוצמה שלה התחזקה, לצד כמות העלים והריקודים. לפני שהבנתם מה קורה, עמוד ענקי של עלים התאסף סביבכם, יצר תצוגה מרהיבה וירה קרני אור לכל עבר. מנגינה ענוגה ליוותה את המחזה המרהיב.
"שום אדם חי לא יכול לנצח אותה. ומה עם אדם מת?" נשמע קול מוכר מבעד לזמן.
פתח זהוב נפתח במרחב שנוצר ומתוכו יצא סלבי. הוא התחיל לרקד ביניכם, נוגע בכם, מחייה בחזרה לבריאות תקינה את הפוקימונים שנותרו בחיים, צוחק ומתעופף לו. ג'ול הסתכלה עליו בחוסר אמון מוחלט. סלבי הסתובב סביב דיאלגה, הקיף אותו מספר פעמים ואז התעופף לשמיים. לפתע אור בקע מתוך החשכה, לפתע הרוח פסקה, לפתע מזג האוויר נהיה חמים, לפתע נהיה אביבי. ואז מתוך הפתח הזהוב של סלבי הגיחה צללית, מאחוריה פסעו 3 דמויות נוספות.
"אני לא מאמין למראה עיני", אמר רוברט.
"שלום לך, ג'ול", אמר פרסיבל.
"אתה… אתה… אתה אמור להיות מת…", היא גמגמה בחוסר בטחון.
פרסיבל: "הו, אל תדאגי, אבא שלך עשה עבודה טובה מאוד. אני בהחלט מת. אבל סלבי פה הואיל בטובו לתת לי חלון זמן קצר לסגור איתך חשבון, לראות מי מאמן/ת הפוקימונים הטוב מבין שנינו".
"הפוקימונים שלך לא יצליחו לנצח את חמודי שלי", את זה היא כבר אמרה בביטחון.
"הו, אני יודע", אמר פרסיבל, "אבל עם סלבי זה כבר סיפור אחר", הוא חייך.