הדוקטור עבר בין התלמידים השונים בכיתת המדעים, בודק את ההתקדמות שלהם בניסוי שהוא נתן לשיעור הנוכחי; שולחן א' עשה עבודה טובה אבל זה לא עניין אותו, שולחן ב' כמעט העלה את הכיתה באש אבל הדוקטור חלף ופסע לידם כאילו הם לא קיימים, שולחן ג' הרים כולו את הידיים שלהם, הדוקטור סימן להם להמשיך ולא ממש ענה לשאלות שלהם, שולחן ד' אמרו שהם יוצאים רגע לשירותים ומעולם לא חזרו ובשולחן ה' עבדה הקבוצה של התלמיד המועדף עליו – "איך הולך?" שאל הדוקטור בעניין רב, עיניו נדלקו כשהוא ראה את התלמיד שלו עובד.
"לא מי יודע מה", אמר התלמיד.
"אה… שטויות", פטר אותו הדוקטור, "אתה עושה עבודה מושלמת".
למען האמת הוא עשה עבודה שרחוקה מאוד מעבודה מושלמת, אבל זה לא היה משנה לדוקטור שראה בילד כל כך הרבה מעצמו. לפעמים היה מקווה שהיה נולד לו בן כזה. הוא עזר לתלמיד, שינה כמה דברים בפורמולה ואמר לכיתה להתכונן, כי עוד חצי שעה נגמרת הסדנה.
לפתע נפתחה דלת הכיתה ונכנסה מנהלת בית הספר.
"דוקטור לבנטון?" היא שאלה.
"כן, כבוד המנהלת", הוא פנה אליה בחזרה בשאלה.
המנהלת: "אני רוצה להציג בפניך ובפני הכיתה את התלמיד החדש שלכם, הוא עבר למחוזותינו ממש לאחרונה, אז אנא קבלו אותו בסבר פנים יפות".
לכיתה נכנס תלמיד קטן, מבויש, עם תיק גב כחול ועיניים ירוקות כמו היער, שיערו היה מפוזר, אך ניכר שהוא ילד למשפחה אמידה מאוד, כי כל מה שהוא לבש, ענד או נעל היה יוקרתי מאוד.
"זהו בניה", אמרה המנהלת.
"שלום בניה", אמרו תלמידי הכיתה.
"אתה יכול לשבת ליד התלמיד שם בשולחן החמישי", אמרה המנהלת ולרגע נראה שדוקטור לבנטון רוצה לומר משהו, אולי להציע סידור ישיבה אחר, אבל הוא פשוט חייך והוביל את הילד למקומו.
= = = = =
עם הזמן בניה הבין את מאזן הכוחות בכיתה; היה להם דוקטור אחד, הם היו 30 תלמידים, ביניהם הוא וכמובן הכוכב של המורה – התלמיד מהשולחן החמישי. בניה שם לב שתמיד אותו אחד מקבל עדיפות לענות על שאלות, שהצחוק של המורה אותנטי יותר כשהתלמיד הזה סיפר בדיחה גרועה, ובסך הכל היה די ברור שיש שם קשר שקשה להתעלם ממנו.
זה היה כל כך ברור שכאשר אפילו התלמיד הסתבך בצרות, המנהלת נקראה מהמשרד שלה וההורים שלו הוזמנו לבית הספר, תמיד הדוקטור נפנף את זה כ"התנהגות טיפוסית לבן נוער בגילו". מאוחר יותר, היה מרצה לשאר התלמידים על אילן היוחסין של אותו תלמיד. מסתבר שהוא הנין של הנין של הנין של איזה חוקר מפורסם בתחום המדע. "אי אפשר לטעות לגביך, יריב, אתה הצאצא של גאונות ואם יש משהו שאני יודע זה שדבר כזה עובר בגנים, ואני יכול לצפות לדברים גדולים ממך".
"תשיגו חדר", חשב לעצמו בניה ושם לב שהוא מתחיל לקנא ביחס הדוקטור ליריב.
= = = = =
"דוקטור", הצביע בניה, "אני יכול לאכול משהו? אני ממש רעב!"
"לא, אנחנו לא אוכלים בכיתה".
למשמע הדברים האלה, יריב הוציא את הכריך שלו והתחיל לאכול אותו.
"אתה אשכרה אוכל כאשר לי אסור?" שאל בניה את יריב.
"מה הוא יעשה? יעניש אותי? אני התלמיד האהוב עליו!" התגונן יריב ונגס עוד ביס.
"מה הוא מוצא בך? בלי להעליב כמובן…" שאל בנייה.
"וואלה, לא יודע, מסתבר שאני תלמיד בינוני בדיוק כמו שהוא היה, יש לי אילן יוחסין שמרשים אותו והוא חושב שאם הוא יטפח אותי מספיק, אני אגדל להיות כמוהו או משהו כזה. מלפפון חמוץ?"
= = = = =
"נא להוציא את המבחנות שלכם, היום אנחנו נעשה ניסוי, והתלמיד המצטיין יקבל 2 כרטיסים למופע החדש שיגיע לעיר, "קרקס האימה". כל התלמידים אמרו "הו" ביראת כבוד. זה היה חלומו של כל תלמיד בית ספר להגיע למופע הזה.
באותם זמנים מופעי הקרקס היו שונים מהאופן שבו הם נתפסים היום. המשתתפים לא היו להטוטנים המרחפים להם במרומים על טרפזים, אלא היו ברובם שבויים או אסירים שהוכנסו בעל כורחם אל הזירות האלה ואולצו להילחם על חייהם, נגד חיות טרף כמו אריות או פילים. הקרקס המדובר היה האכזרי מכולם, כאשר המשתתפים היו סובלים פגיעות פיזיות, השפלות ציבוריות ובחלק גדול מהמקרים היו נשארים עם עיוותים ומומים גופניים. כולם רצו לצפות בזה.
המטרה של הניסוי הייתה להכין שיקוי מרפא למחלת השפעת.
התלמידים התפזרו בכיתה, כל אחד תפס לו שולחן, והם התחילו לעבוד. היה לבניה חשוב להצליח בניסוי והוא התרכז מאוד במה שהוא עושה. הוא קרא כל שורה 3 פעמים, אפילו שם סרגל מתחת להוראה כדי לא להתבלבל בין ההוראות וביצע אותה בקפידה. כשהרים מדי פעם את ראשו מבין האדים, ראה את התלמידים האחרים עושים את הניסוי שלהם, חלקם מגרדים את הראש בבלבול, חלקם על סף בכי ורק את יריב זורק מדי פעם איזה רכיב בחוסר אכפתיות לקדרה שלו.
"אני חייב לנצח אותו הפעם", אמר בניה לעצמו והמשיך הלאה.
שעתיים עברו להן וחלק גדול מהתלמידים עזבו, נטשו או פרשו. נשארו רק 5 במירוץ: בניה, יריב, ועוד 3 בנות. הדוקטור מדי פעם הסתובב בכיתה, העיר לבנות משהו על כך שהן לא אמורות לעזור אחת לשנייה ואם הוא יתפוס אותן שוב עושות את זה, הוא יפסול להן את העבודה.
בניה הוסיף בזהירות את הרכיב האחרון: טיפה של שמן רותח. היה חשוב מאוד שזו תהיה טיפה אחת, אחרת כל הקמפוס יעלה בלהבות. בניה התנשם והתנשף, ניסה להרגיע את עצמו ולבסוף הוריד טיפה אחת לתוך הקדרה, לצד טיפת זיעה שירדה מראשו. הוא חייך לעצמו – הוא הצליח. אומנם השיקוי שלו הוא כחול כהה ולא כחול רגיל כמו שמופיע בספר, אבל זה הרבה יותר טוב מהשיקויים של הבנות שהיו כחולים בהירים, ובמיוחד יותר מוצלח מהשיקוי של יריב שהיה חום בוץ.
הדוקטור הורה להוריד את הלהבות ולחכות להחלטה שלו. מבלי להסתכל בכלל בשיקויים של הבנות הוא אמר – "שלכן פסול, אתן נעזרתן אחת בשנייה, ולכן אני לא יכול לקבל את זה". הן התרעמו וניסו להתווכח, אבל הוא כבר עבר לשיקוי של בניה, הוא הסתכל עליו לשנייה, אמר – "ערבבת את זה עם זיעת אדם, אתה לא מתבייש לתת לאנשים לשתות את הזיעה שלך?" ועבר הלאה. הוא ניגש לשיקוי של יריב, בחן אותו, הוסיף כמה דברים, ערבב כמה פעמים, שפך את התכולה לתוך כלי והתחיל לעבוד עליה. אחרי שעה ארוכה הוא הכריז – "רואים? השיקוי של יריב קיבל את הצבע הדרוש. הבא נבדוק את זה על עכבר המעבדה שלנו". הוא ניגש לפינת החדר, פתח את כלוב העכברים, הוציא משם עכבר חולה בשפעת והשקה אותו את הנוזל. העכבר מת אחרי 2 דקות.
"לא נורא, הצבע הוא המטרה, לא היכולת לרפא".
בניה צחק בחוסר אמון. "כמה מטומטמים אתה חושב שאנחנו?" הוא שאל.
"מה הכוונה?" היתמם הדוקטור.
"הוא עשה עבודה גרועה, אתה אשכרה הרגת הרגע את פיצ'י, ואתה תיתן לו את הזכייה?"
דוקטור: "הוא עשה את העבודה הכי…"
"בולשיט", צעק בניה, "בול-שיט", הוא הרים את המבחנה שלו, ניגש לכלוב, בחר עכבר צהוב במיוחד, נתן לו לשתות מהשיקוי שלו ולאחר כמה רגעים, הוא קיבל צבע עכברי רגיל. "רואה?"
"אני לא רואה שום דבר מיוחד", אמר הדוקטור.
בניה הטיח את השיקוי שלו על הרצפה וניפץ אותו – "אני לא צריך את הכרטיס המזוין שלך! אבא שלי יכול לקנות את הקרקס הזה ולשים לי אותו בחדר האחורית בתור גן שעשועים. אני רק רציתי את ההערכה ואת הכבוד שלך, ואם אתה לא מסוגל לעשות את זה, אז לך להזדיין".
בניה לקח את העכבר שלו בידו, ניגש לתיק, הניף אותו על הגב ויצא בסערה מהכיתה.
= = = = =
בחודשים הבאים אף אחד לא הזכיר את "תקרית פיצ'י" בכיתה. לא הדוקטור, לא בניה, לא יריב, ולא אף אחד מהכיתה. לבניה זה היה קשה במיוחד לאור העובדה שביום המופע של הקרקס הוא הלך עם אביו והם ישבו ביציע הכבוד, זה שכל כרטיס אליו היה עולה הון תועפות וכשהוא סקר את הקהל, הוא ראה את יריב יושב בכיסאות הזולים במרכז הקהל ולצדו את דוקטור לבנטון, צופים במופע, משוחחים, חולקים פופקורן זול מאוד.
"אבא?" שאל בניה.
"כן בני", ענה לו האב.
"אני רוצה עזרה בלימודים", אמר בניה ועיניו כבר לא צפו במופע, אלא בלבנטון המחייך.
"כל מה שתרצה, בן", סיכם האב.
למחרת התייצבו בטירה של משפחת דיימון 16 אנשים, מלומדים כולם, וכולם התחילו להעביר לו שיעורים פרטיים במדע, אנגלית, עברית, ספרות, מתמטיקה, גיאוגרפיה, פילוסופיה, וכיוצא בזה.
לקראת סוף הסמסטר היה ניכר שההתקדמות האקדמית של בניה עושה את צעדיה גם בין מסדרונות בית הספר. הוא קיבל בכל הציונים שלו 100, מלבד אצל דוקטור לבנטון שנתן לו 90. את ה100 הוא שמר לתלמיד אחר שלו, יריב.
"כבוד המנהלת", אמר אב המשפחה, "כמה טוב לראות אותך".
"שלום לך מר דיימון, טוב לראות אותך בבית ספרינו".
הוא לא ידע שהיא עזבה את התינוקת שלה בת כמה החודשים בביתה עם שמרטפית, דחתה את ההשתלמות שלה לטוס לחו"ל ועצרה את כל הסגל האקדמי מלעזוב את שטח בית הספר במטרה לקבל אותו. הוא התקבל כמו איש מלוכה.
"אני רואה ששיפצתם את האגף המערבי עם התרומה האחרונה שלי", אמר ולגם מכוס התה שהיא עצמה הכינה לו.
"כן, אתה היית נדיב מאוד לבית ספרינו ואני ממש מודה על כך", היא התחנפה אליו בכל מאודה.
"יש לי שאלה אליך, גברת המנהלת, זה בנוגע לדוקטור לבנטון", אמר אב המשפחה.
"כן", היא ענתה.
"אני הבאתי לבני עזרה פרטית בבית, את יודעת, כמה פרופסורים מרחבי העולם שילמדו אותו דבר או שניים, כדי שהוא יוכל להתקדם בכיתה כמובן".
"כמובן".
"ונדמה שדוקטור לבנטון מסרב לתת לבן שלי את הציון 100". הנימה הפעם נשמעה כועסת.
"אני אפטר אותו", אמרה המנהלת באותה שנייה.
"לא, לא, לא", צחק האב והרים את ידו עטורת התכשיטים לביטול, "אני רק רוצה שתדברי איתו, שתיישרי איתו קו, לא ייתכן שהבן שלי לא יהיה הטוב ביותר בכיתה שלו".
"כמובן", אמרה המנהלת והתנצלה אין ספור פעמים.
"וכשאראה את ה100 המיוחל, אעביר לך את זה", הוא הושיט יד לעוזרת שלו, שהגישה לו מזוודה. הוא הניח את המזוודה על השולחן והמנהלת פתחה אותה. בתוכה היו 36 מטילי זהב שלמים.
"בשביל הספרייה שלכם", אמר בחיוך.
"הו, אדוני", היא ניגשה אליו ונישקה את ידו, "אתה ממש נדיב אלינו".
"זה יהיה שלך כשלבן שלי יהיה 100".
בתעודה הבאה בניה אכן קיבל את הציון המבוקש, אך כשבניה ביקש לדעת כמה חברו לכיתה קיבל, יריב ענה לו – "105".
"בן זונה, זה אפילו לא מספר אפשרי".
= = = = =
השנים עברו ובניה ניסה את כל הדרכים להתחבב על הדוקטור, שכעת יצא מדי פעם להשתלמויות וניסה להשיג את תואר הפרופסור שלו, אבל כל מה שהוא ניסה – נכשל.
באחד מן הימים פנה אל אביו – "אבא".
"כן, בני".
"אני צריך שתתקשר לדוד יצחק".
"דוד יצחק?" ענה האב במבט שואל. "אין לך דוד שקוראים לו יצחק… אה… אתה מתכוון ל… כן, נו, מה איתו?"
"אני צריך להשתמש בו".
יצחק היה פושע מהמדרגה הנמוכה ביותר. הוא היה גונב אוכל מהפחים של המסעדות, יורק בפניהן של נשים וכשהן היו מתנגבות, היה גונב להן את התיק, והיה האיש הכי מקושר למאפיה העירונית. הוא הכיר את אב המשפחה כשזה היה צריך משהו דיסקרטי שיבוצע, מבלי שזה יקושר לשמו.
"מה אתה רוצה לעשות?" שאל האב בעניין רב.
"לחבל בחיים של יריב", ענה הבן.
"סגור", ענה האב.
השבועות הבאים היו עתירים באירועים פליליים בלתי צפויים, כאשר הראשון ביניהם היה כאשר הכרכרה של הדוקטור הושחתה והרמזים היחידים שנמצאו קישרו את יריב לזירת הפשע. הדוקטור הגן עליו. בפעם הבאה שקרה משהו זה היה כאשר בתה של המנהלת נעלמה יום אחד מביתה והיא נמצאה מאוחר יותר בחדרו של יריב, קשורה, מחוסרת הכרה, ובקושי בחיים. גם פה הדוקטור ניסה להעיד לטובת יריב, ללא הצלחה רבה. יריב נכלא ל5 חודשי מאסר. הפעם השלישית והאחרונה הייתה כאשר 17 מתלמידות הכיתה נמצאו מתות, תלויות על הגשר המרכזי, עירומות. כלי הביצוע נמצאו בתיק הלימודים שלו. בשלב הזה הדוקטור, שכבר היה פרופסור, לא יכל לעשות דבר. יריב נשלח למוסד לפושעים צעירים שם הוא בילה את שארית שנותיו כמתבגר.
אבל כל זה לא עזר לבניה, בכל פעם שהצליח לענות על שאלה, להרשים את הכיתה או להביא לפריצת מחקר בתחום המדעי, כולם הריעו לו, ראש העיר בא באופן קבוע לבית הספר לתת לו מענק, תעודה ולחיצת יד חמה, אנשים מכל רחבי העולם טסו לראות את נער הפלא ששינה את תחום המחקר המדעי, אבל את פרופסור לבנטון הוא לא הצליח להשיג. הוא תמיד היה נחות בעיניו. תמיד השתמש בדוגמאות שלו בשם של יריב ותמיד אמר שייחוס משפחתי הוא זה שקובע את גורלו של האדם.
"למה אתה לא מסוגל לפרגן לי?" שאל בניה ביום האחרון של שנת הסיום שלו.
"על מה?" שאל לבנטון וכל הכיתה עמדה שם, מסרבת להתפזר.
"מה יש לך איתו? אתה מאוהב בו? אתה רוצה לשכב איתו?" שאל בניה.
"אין לי שום דבר עם אף אחד", הבהיר לבנטון.
"הוא יושב במוסד לפושעים, הוא הרג 17 תלמידות מהכיתה הזו, הוא השחית לך את הכרכרה, הוא חטף למנהלת את התינוקת, מה עוד אתה צריך לדעת עליו?"
הפרופסור לא ענה.
בניה: "מה אני צריך לעשות כדי שתעריך אותי? שתאהב אותי?"
"אתה בחיים לא תהיה כמוהו", אמר לבסוף הפרופסור. "כל הכסף שבעולם לא יהפוך אותך להיות כמוהו. אתה, ואבא שלך וגם הילדים שיהיו לך, אתם תהיו כלום ושום דבר ליד האדם שיריב יהפוך להיות".
"אתה טועה", אמר בניה.
"אנחנו עוד נחיה ונראה", אמר הפרופסור בכעס ויצא מהכיתה.
= = = = =
בשנים שלאחר מכן בדק בניה מדי פעם את התקדמות חייו של לבנטון וגם את זו של יריב. לבנטון היה פרופסור כושל, שלא הוציא אפילו מאמר אקדמי אחד, לא הצליח לגייס תרומות ובילה את זמנו בגידול תיאוריות על עולם שמתקיים במקביל לזה שלנו, שם חיים יצורים דמיוניים עם כוחות על טבעיים.
הזמן של יריב במסגרות קשות בצעירותו עשה את שלו. יריב הפך להיות ראש המאפיה. כל מי שעמד בדרכו – מצא את מותו. מהר מאוד צבר כוח, אהדה בקרב פשוטי העם והפך להיות מעיין אנטי-גיבור בקרב כל מי שלא הסכימו עם חלוקת המעמדות.
האירוע המכונן הראשון היה כאשר הבלש ששכר הביא לו ידיעה שהפרופסור מייעד את בתו היחידה להינשא ליריב בטקס נישואים.
"מה אמרת?" שאל בניה ודחה מעליו כמה ניירות ערך במשרדו המפואר.
"הוא מייעד את בתו להינשא ליריב", ענה הבלש.
"למה?" שאל בניה, ספק את עצמו, ספק את הבלש.
הוא קיבל לידיו את תצלומי הסטילס שהבלש צילם. היה מדובר בנערה רזה, יפה, בלונדינית, ללא מקצוע, השכלה או ייחוס משפחתי מוצלח, אבל ניכר שמשהו בעיניים שלה היה חי, היה פראי, היה רעב והוא לא ידע מה פשר המהלך.
"אולי הוא רוצה להפוך את יריב לבנו באופן רשמי וזו הדרך היחידה שלו לעשות את זה", דיבר לעצמו.
הנישואים נערכו כמתוכנן. כמה שנים לאחר מכן נודע לבניה שהם בהיריון.
"אני חייב להמשיך את השושלת שלי, אין מצב שהילדים שלו יהיו יותר מוצלחים משלי".
לקח לבניה 6 שנים למצוא זוגיות ולבסוף גם הוא היה אב, לילדה קטנה ומתוקה, לה קרא ג'ול.
"את תהי הדבר הכי טוב שקיים בעולם הזה", הבטיח לה כשנולדה.
= = = = =
מזכירה: "אדוני?"
בניה: "כן".
מזכירה: "פרופסור לבנטון נמצא על הקו".
בניה: "תעבירי לי אותו".
"שלום בניה יקירי, מה נשמע אדם אהוב שכמותך", נשמע קולו של לבנטון מהצד השני של הטלפון.
"בסדר", ענה בניה בחשד רב.
"אני משער שאתה אדם עסוק והכל, ולכן אקצר: אני יצרתי ניסוי שמטרתו ליצור שער בין מימדי שיעביר אותנו מהעולם שלנו לאחד אחר, מקביל, ואני צריך את העזרה הכלכלית שלך".
בניה חייך לעצמו: "כמה אתה צריך?"
לבנטון: "1,300,000,000,000".
"ומי בא איתנו במשלחת הזו?" שאל בניה, יודע כבר איזה שם הוא הולך לקבל.
"אתה יודע, התלמידים הישנים שלי, רות, דניאל, קרן, מתתיהו ו^&$$*)".
"לא הבנתי את השם האחרון".
"יריב".
"א-הא".
בניה ישב שם ונתן לפרופסור להתייבש 9 שעות על הקו, אמר לו שהוא צריך לבדוק מספרים עם הבנק, כשלמען האמת עשה תחקיר מקיף על מצבו של יריב. הוא ידע שיש לו 2 בנות בגיל 6, אחת מאושפזת בבית החולים העירוני כשאף אחד לא יודע מה לא בסדר איתה, השנייה נשלחה לפנימייה לילדים יתומים. ועוד היריון בדרך. אם המשפחה הזדקנה הרבה יותר מהר ממה שצריך, ככל הנראה החיים לצד מאפיונר והדאגה לבנות שלה הכריעו אותה. הייתה גם שמועה לא מבוססת שהאם רוצה לשחרר את הבת שלה מבית החולים ואילו האב לא מעוניין בכך. הם רבו על זה במשך מספר חודשים, בשלב מסוים היא אפילו הגיעה לעיתון עם זה, ואז היא נמצאה מתה בצד הדרך. המשטרה פרסמה ידיעה שזה מוות בתנאים טבעיים. אבל כשבניה שילם למפקד המשטרה מתחת לשולחן, זה אמר לו שהיא נרצחה בחניקה על ידי מישהו עם טביעות אצבעות שתואמות את אלה של בעלה.
"בסדר", אמר בניה לבסוף, "אבל אני מביא את הבת שלי איתי".
"זה מעולה", אמר לבנטון, "יריב מביא את בתו גם כן".
"ומה עם הבת האחרת שלו? והתינוק החדש?" שאל בניה בסקרנות.
"אם השער שלי יעבוד, הוא יוכל לבקר אותם מדי פעם פה בכדור הארץ".
"סלח לי על החוצפה, אבל איזו בת הוא מביא עימו? את החולה או את זו שנמצאת בבית יתומים?"
"את החולה", ענה הפרופסור בקול מרוחק.
"ואיך קוראים לה?" שאל בניה.
"סנדרה".
= = = = =
את ההתמקמות בעולם החדש הם עשו בזריזות תוך כמה שנים תודות לחוכמה של בניה, לתושייה של הפרופסור ולכוחו הפיזי של יריב. שאר חברי המשלחת תפקדו בתפקידים זוטרים יותר, פחות חשובים.
"אז איך נקרא למקום?" שאל הפרופסור.
"היסוי", אמר בניה.
"קופרוז'?" הציע יריב והסתכל בחיוך לעבר הפרופסור, הוא ידע שהשם שלו יבחר.
שניהם צפו בכאב שנפרס על פניו של הפרופסור, כשהוא מחליט להעדיף את השם של בניה על פני השם של יריב. בניה שיער שזה בגלל שהוא היה אחראי על הזרמת המזומנים למשלחת ולבסוף נאמר – "אז נלך על היסוי".
"נפלא", אמר בניה.
יריב: "מה חדש בהיסוי אם כך?"
הפרופסור: "בעיקרון הזמן פה עובר אחרת מהזמן שעובר בכדור הלכת ארץ, ויש פה אלמנטים אחרים ששולטים על המקום".
יריב: "אלמנטים?"
"אני קורא להם פוקימונים", הסביר הפרופסור.
"ומה הם עושים?" שאל בניה.
"הכל, חיים כמו בעלי חיים, שולטים על הזמן, המרחב והמקום, ויש אפילו אחד שמתפקד כמו אלוהים", לבנטון.
"שטויות", אמר יריב.
לבנטון: "זה לא שטויות".
יריב: "איך חיה יכולה להיות אלוהים?"
הפרופסור: "תתפלא, יש לו כוח שלא מוכר לנו בני האדם, והוא פשוט… מה המילה… אגדי!"
"הבת שלי כבר התיידדה עם כמה כאלה", אמר בניה.
"ראיתי אותה, המטומטמת, היא לא מבינה שבסוף היא תאכל על ידם". אמר יריב.
בניה: "הבת שלי בסדר גמור, אז יש לה חיבה לבעלי חיים… כאילו, לפוקימונים, אז מה?"
יריב: "רק תרחיק אותה מהבת שלי, אני לא רוצה שהיא תהיה השפעה רעה עליה".
בניה: "נראה לי שההשפעה הרעה קיימת בתוך הבת שלך בלי קשר לבת שלי".
הפרופסור: "בנים, בואו נירגע, בכל מקרה, הפוקימון הזה פנה אלי, הוא סיפר לי שיש לו מעיין מאבק שליטה עם אחד אחר והוא רוצה לסלק אותו מהדרך, להרוג אותו, והוא הציע לי המון דברים בתמורה לכך שאעזור לו, אבל אני סירבתי, אני לא מוכן לקחת חלק במלחמות של העולם הזה ואני מפציר בכם שאם הוא פונה אליכם, תסרבו לו גם אתם, לא משנה כמה כוח הוא מציע לכם".
בניה: "אין בעיה".
יריב לא ענה.
= = = = =
|אני אתן לך לשלוט במרחב| הציע ארכיאוס ליריב.
"ומה עוד?" שאל יריב.
|אני אטפל בכל היריבים שלך| הפוקימון האגדי שידר את המסרים שלו בטלפתיה.
יריב: "אני יכול לטפל בהם בעצמי, רובם גם ככה מתו, חלקם הניכר בידיים שלי, אני לא סובל אותם".
|אני חייב להרוג את מיו| הבהיר ארכיאוס.
יריב: "בסדר, אקח את המרחב ואתן לך את הבת שלי בתמורה, אני לא יודע מה לא בסדר איתה, אומרים שהנשמה שלה מקולקלת, אפלה, ולא יודעים מה לא בסדר איתה, תוכל לאמן אותה להיות האחת שתעשה את זה".
|ואם היא תכשל?| שאל ארכיאוס.
יריב: "תביא את הבן שלי מכדור הארץ, הוא גם דפוק, בדיוק כמו אמא שלו המאמצת. אולי הוא הפתרון".
|ומה עם הפרופסור? הוא לא יעמוד בדרכינו?|
יריב: "חח הפרופסור. תן לי לספר לך משהו עליו – נכון הכדורים האלה שהוא המציא? אלה שמכניסים את הפוקימונים שאתה יצרת לתוכם? זה בדיוק מה שהוא עבורי, הוא יצור נחות ועילג, טיפש ועיוור מאהבה, והוא נמצא בכיס הקטן שלי, הוא לא יהווה שום בעיה".
|בן אנוש, אם אתה תעשה את זה עבורי, אתגמל אותך היטב| הבטיח ארכיאוס.
"אל תדאג", הבטיח יריב.
= = = = =
"מה עשית?!" הזדעק פרופסור לבנטון.
"מה שאתה לא יכולת לעשות", צרח עליו יריב, "לקחתי את מה ששלי".
"אתה משוגע", הפרופסור אמר וחטף את ההדף של המתקפה האחרונה של פאלקיה.
הכפר שבנה הפרופסור עלה כולו בלהבות, אנשים ברחו על נפשם, בעוד יריב הגיח רכוב על פאלקיה ומורה לו לתקוף פעם אחר פעם. הוא רצה להשמיד את כולם ולשלוט בכל.
מרחוק, בקו האטמוספרה, ישב לו ארכיאוס וצפה כיצד בן האנוש שבחר תוקף את חבריו האנושיים עם הפוקימון שהוא עצמו יצר. אבל אפילו הוא לא היה מוכן להתערב בקרבות בין האנושיים. הוא סיבב את ראשו וריחף לו הרחק משם, מוכן ללמד את סנדרה עוד שיעור בקטל והרג.
לפתע נשמע קול קטן וצייצני שאמר – "עצור" בכל המהומה והרעש.
"מי זה?" שאל יריב והיה מבולבל. אף אחד לא העז לעמוד מולו עד כה.
לאט לאט נחשפה ילדה קטנה, אולי בת 9, עם לבוש מוזר לגופה וליקיטונג לצדה. היא עמדה במרכז הכפר, חשופה לפגיעה והיא היחידה שלא ברחה, נמלטה או הייתה שכובה חסרת חיים על האדמה.
"מי את? הזדהי", פקד עליה יריב.
"אני ג'ול", ענתה.
"אה, הבת של בניה, איפה אבא שלך? מתחבא?"
ג'ול: "הוא עוזר לפרופסור להסתתר ממך".
יריב: "חבל, כי אם יש משהו שהפרופסור יכול ללמד אותו, זה לא לזנוח את הבת שלו מאחור".
"אני לא צריכה את העזרה של אבא שלי", אמרה ג'ול וטון הדיבור שלה הפך רציני יותר.
"נראה לי שאת טועה", אמר יריב, "תגידי שלום לעולם הזה, כי את עוד שנייה עוברת לעולם הבא".
יריב פקד על פאלקיה לתקוף עם המתקפה הכי חזקה שלו, להפתעתו, הפוקימון לא היה מוכן לתקוף.
"מה קרה?" שאל יריב בבלבול.
"הוא לא יתקוף אותי, אני חברה של חמודי".
"חמודי?"
"שליט הזמן", אמרה ג'ול.
"דיאלגה? את חברה של דיאלגה? את לא יכולה להיות חברה של פוקימון, את סתם ילדה קטנה ומטומטמת".
"מה זה מטומטמת?" שאלה ברצינות.
"תקוף אותה", התעצבן יריב, אבל הפוקימון לא זז.
אחרי כמה רגעים שבהם יריב חטף התקף זעם, קילל, ירק, בעט וניסה את כל מה שהוא יכול לגרום לפאלקיה לנוע, לבסוף ג'ול הוציאה משרוקית מהכיס שלה ושרקה בה.
ליקיטונג שלח את הלשון הענקית שלו, ליפף אותה סביב הרגליים של פאלקיה והפיל אותו לאדמה בעוצמה. יריב נפל גם הוא, נחבל ונפגע על הדרך. המתקפה הפתאומית הפתיעה את שליט המרחב שסימן למאמן שלו שהוא מוכן לתקוף ברגע שתינתן לו ההוראה.
"קרע מרחבי", אמר יריב.
"ליקוק", ענתה ג'ול ברוגע.
הלשון של ליקיטונג הגיעה מהר יותר מהתאספות האנרגיה של פאלקיה והיא שיתקה את הפוקימון האגדי.
"שחרר אותנו מהנוכחות שלך", אמרה ג'ול.
"לא, ארכיאוס, עזור לי", צעק יריב.
"נראה לי שהוא הלך", אמרה ג'ול.
"אני אהרוג אותך", התעצבן יריב.
"אתה לא בן אדם נחמד במיוחד", אמרה ג'ול, "ליקיטונג, קח אותו ושים אותו במקום שבו הוא לא יוכל לפגוע באף אחד אחר".
"אני לא מרשה לך", צעק יריב, "הנקמה תהיה שלי, ואם אני לא אעשה את זה, החיילים שלי יעשו את זה, שבט פנינה יהרוס אותך, ואת אבא שלך, ואת שליט הזמן ואת מיו! את עוד תראי!"
"אני אעצור את כולם", אמרה ג'ול.
"אין לך את הכוח לעשות את זה, את רק הבת של בניה. לפי הפרופסור שאתם כל כך מגנים עליו, אין לך את הייחוס המשפחתי לעשות כלום, להיות כלום, ולהגיע לכלום".
ג'ול חייכה את החיוך שלה. "אני לא מסכימה".
לקח לג'ול ימים ספורים להוריד חצי מהצבא של יריב, ושבט פנינה היה על גבול של כניעה והיכחדות. במהלך הימים האלה ליקיטונג כבר הספיק להתפתח לליקיליקי, ואפילו חמודי עזר לה מדי קרב בקרב או שניים.
עד שיום אחד היא ישנה את שנת הישרים שלה והיא חשה בנוכחות נוספת בחדר. כשהתעוררה, ראתה את מיו.
"מיו?" שאלה בתום לב.
"מיו מיו מיו" (שלום לך ג'ול)
"מה אתה עושה פה?" שאלה.
"מיו מיו מיו מיו מיו" (אני צריך לדבר איתך על משהו)
היא התיישבה במיטה, חיבקה את השמיכה שלה והסתכלה על מיו מרחף באוויר.
"מיו מיו, מיו מיו מיו, מיו מיו מיו מיו" (אני יודע שהכוונה שלך טובה, ואת אולי מאמנת הפוקימונים הטובה ביותר שראיתי בחיי, אבל עם ליקיליקי ודיאלגה בהישג ידך, האיזון של המקום הזה מופר)
"ומה זה אומר?" שאלה ג'ול ודאגה קטנה הופיעה על מצחה.
"מיו מיו מיו מיו מיו מיו מיו מיו: מיו מיו מיו: מיו מיו מיו מיו מיו מיו מיו – מיו מיו" (המקום הזה הוא עדיין מאוד, כוכב לכת שביר והוא מבוסס כולו על כוחות איזון, לדוגמה, אני מאזן את ארכיאוס, פאלקיה מאזן את דיאלגה ולהפך, ואבא שלך מאזן את יריב, אבל את מפירה את האיזון הזה, ואם תמשיכי ככה, את תשימי בסכנה את כל מה שקיים על הכוכב הזה, את אבא שלך, אותך, אותי, את ליקיליקי, את אוניקס, את דיאלגה, את כולם).
"הו", אמרה ג'ול.
"מיו מיו מיו" (אני צריך שתעזבי).
היא חשבה על זה לרגע. "אני יכולה לפחות לומר להתראות לחברה שלי?"
"מיו" (כן).
הם התחבקו ואז הוא השתגר משם.
= = = = =
יומני היקר,
יום חדש הגיע על היסוי ושבט פנינה כבר השתלט על כל המחוז מלבד על הכפר הזה. אני לא יודע איפה יריב נמצא ומה הוא מתכנן, אבל אני יודע שעשיתי לא מעט טעויות במהלך חיי, כאשר המרכזית היא שיצרתי מפלצת. טיפחתי את האדם הזה לחשוב שכל מה שהוא עושה הוא בסדר, שהוא יכול לחמוק מכל עונש, לימדתי אותו שכוח זה הדרך לשלוט בדברים ואני מצטער על כך.
בכוונתי לפתוח פורטל חדש לכדור הלכת ארץ, לנסות להביא לפה אנשים חדשים, אולי הם יצליחו לעצור אותו. אולי הם גם יצליחו לעצור את ארכיאוס. שמעתי שהקשר ביניהם נשמר היטב לאורך השנים. אמה אומרת לי שאני עושה טעות ושאני לא צריך להתערב. אני חולק עליה בעניין הזה.
אני צריך לחשוב על סיפור כלשהו שהם יאמינו לו. משהו שיגרום להם להצטרף למאבק שלי. אם הם ידעו שכל זה באשמתי, הסיפור עם יריב, עם בניה, עם סנדרה, עם ג'ול, הם בחיים לא יעזרו לי. אני מפחד. אני מקווה שבסוף אוכל לשים סוף לדבר הזה, בעיקר בשביל השקט הנפשי שלי ואולי גם כדי להשיג את סליחתה של בתי, שהבאתי על לא עוול בכפה, למותה המיותר.
בברכה, פרופסור לבנטון.
= = = = =
הופה לפתע הופיע בעולמות שאתם, מוניקה, הראל, ריי, יויו, רוברט, צ'ארלי, ענת, רייס, ליו, עומר, טל, סטון, תריף ושון נמצאתם בהם, עשה לכם שלום וסימן לכם לבוא ביחד איתו. אתם עברתם בחישוקים המוזהבים פעם אחת נוספת ואתם ראיתם את הכפר ג'ובילייף, שלם וחסר פגע.
"מה קרה למתקפה של ארכיאוס?" שאלה ענת.
"מיו טיפל בזה", ענתה הזקנה של הכפר שהגיעה משום מקום.
כולכם התלחששתם ביניכם מה זה אומר, ומה עכשיו. ואז היא אמרה – "בואו איתי".