"אבא?"
"ג'ולייט?"
ג'ול: "אבא, זו אני".
"אני לא חולם?"
ג'ול: "לא".
"אבל כולם בשבט אמרו לי שאת מתה… הוא אפילו השיג את דיאלגה שלך… נו, איך קראת לו? מתוקי? אני איבדתי את כולם… ממש את כולם… הם רצחו אותם מול העיניים שלי, ממש בין הידיים שלי… את לא יודעת מה הם עשו… מה הם העבירו אותי… וכל זה היה לחינם? את בחיים?"
ג'ול: "אני מצטערת, אבא, אני ממש מצטערת", היא חיבקה את הברך שלו בזמן שהוא ישב על הכיסא ושתה כוס תה שפרסיבל הכין לו. הם עדיין היו בכלא התת קרקעי, ופרסיבל העסיק את עצמו עם לפרס שהפיקה מים, מגמורטאר שחימם אותם ו-וינאזור שסיפק את העלים לתה. הכוס נמצאה מלוכלכת באחת הפינות של הכלא, ככל הנראה הייתה אחד הכלים המשומשים להגשת אוכל לאסירים של המתקן הזה במהלך השנים.
"איפה היית כל הזמן הזה? מה עשית?"
ג'ול: "אני לא יכולה לספר לך אבא. אתה לא תאהב את מה שתשמע".
האיש התרומם לרגליו ולראשונה נראה מרשים במימדיו. עיניו היו דומות לאלה של ג'ול, אך בשונה משלה, שלו היו מכובות. הוא נישא לגובה רב מאוד והיה איש חסון, כזה שהשנים, הכלא והלחימה הרבה העניקו לו צלקות, סימנים ומראה יותר מחוספס. הוא סקר את בתו בעיניו, בדק את החדר שהם היו כלואים בו, כאילו רואה אותו לראשונה ואז אמר – "ומי זה?"
ג'ול הסתכלה לאחור וראתה את פרסיבל: "אה, זה חבר, קוראים לו פרסיבל, הוא סוג של אבא לתושבי הכפר, הוא בסדר, הוא איתנו", היא ניסתה להרגיע אותו.
האיש בחן את פרסיבל ואת הפוקימונים שלו ואז חזר להביט בבתו.
"אני צריך פוקימון. את מי יש לך בצוות?" האב שאל.
ג'ול: "יש לי את האני ראונד, את ריפר ואת סו-שף".
האב הפתיע את ג'ול ואת פרסיבל בכך שזרק את ראשו לאחור, פתח את פיו וצחק ממעמקי בטנו – "כמה שנים לא שמעתי את השמות האלה שאת נותנת לפוקימונים שלך. לא השתנית בכלל, הא?" היא חייכה לעברו ודמעה עזבה את עינה הימינית.
"אני אוהבת אותך אבא", אמרה.
"גם את בסדר גמור", ענה לה האיש. אחרי כמה רגעים של שקט ובהייה, כאילו נזכר לעשות משהו, אמר: "תגידי, הסו-שף שיש לך, זה הפוקימון שלי? שאני נתתי לך?"
"כן, אבא".
"אני יכול לקבל אותו בחזרה?"
היא הסתכלה על אביה במבט מבולבל. "ברור אבא, זה הפוקימון שלך? ממתי אתה מבקש רשות?"
האב הושיט את ידו ולקח את הפוקדור הלבן מידה. הוא הורה לפוקימון שלו לצאת ומתוכו יצא הונאדג' צבוע בצבע אדום. האיש אחז בפוקימון כאילו מדובר בפריט אספנים, ליטף אותו ונקש עליו מספר פעמים, לאחר מכן הוא הוציא אותו מהנדן שלו ובדק אותו מול האור. כשהוא החזיק בפוקימון, היה נראה כאילו הוא מחזיק בחרב רגילה לכל דבר ועניין.
לבסוף הוא אמר לבת שלו – "תודה", דבר אשר זיכה אותו במבט מבוהל נוסף מצידה.
"אז אתה פרסיבל?" אמר האיש.
"כן, בכבודי ובעצמי", אמר פרסיבל ולחץ את ידו של האיש.
"אני בניה, אני אבא של ג'ול". הם עמדו שם ובחנו איש את רעהו.
"כבוד הוא לי להכיר את אבא של מאמנת הפוקימונים הטובה ביותר בעולם", אמר פרסיבל בחיוך.
"אה, זה כלום, אין בזה שום דבר גנטי, היא למדה הכל בכוחות עצמה", ניסה האב להצטנע.
"לא, לא, לא", חייך פרסיבל, "היא סיפרה לי איך אתם הייתם השבט החזק במחוז, החזקתם בשליט הזמן ואלמלא עזבה, לבטח דברים היו מתפתחים אחרת".
"אז היא סיפרה לך את זה, הא?" אמר בניה בטון מתלהב מדי, והמשיך את מסכת המחמאות – "וממה שאני שמעתי מיריבי המר בשבט פנינה, אתה זה שהוביל את הלחימה נגד נקרוזמה, נגד דיאלגה וגם נגד פאלקיה לגמרי לבדך, עם הפוקימונים האלה שנמצאים פה, אלה שהכינו לי תה".
"אההה, זה שטויות, הייתה לי המון עזרה בתחום, מהבת שלך, מהבת של מפקד צוות פנינה… לא זו שאתה בטח מכיר, השנייה, התאומה, וגם הבן שלו פה, אתה יודע – זה שאומרים שהנבואה מדברת עליו והוא זה שיביס את יריבך המר, יחזיר את המצב לקדמותו ובדרך עקיפה ייתן לך קצת תחושה של השלמה, אולי גם קצת נקמה ואני בטוח שתהיה לך גם את ההזדמנות להשלים פערים ולהיות בחזרה עם בתך ועם משפחתך".
"ואיך פרופסור לבנטון בימים אלה?" שאל בניה בחום לבבי.
"חי ושלם", אמר פרסיבל וצחק.
"חבל מאוד", אמר בניה, הרים את הונאדג' ודקר את פרסיבל בלב. לא היה דבר שלפרס, וינאזור, מגמורטאר או ג'ול יכלו לעשות בנידון. רגע אחד פרסיבל עמד זקוף, לוחץ את ידו של בניה ורגע שני הוא נשכב על הרצפה, שותת דם וחסר חיים.
"תגני עלי", פקד האב בקול חזק.
"אבל אבא…" ג'ול מצמצה בעיניה ודמעות ירדו בהפתעה לאור ההתפתחות החדשה.
"תגני עלי עכשיו!"
ג'ול ההרוסה ניגבה את עיניה בידה, הוציאה את ליקיליקי שלה ואמרה לו – "תשמיד אותם!"
רבע שעה לאחר מכן נפתח הפתח התת קרקעי ומתוכו יצאו רק 3 דמויות: בניה, ג'ול והאני ראונד.
= = = = =
פרופסור לבנטון חיכה עד שאחרון מתושבי הכפר סגר את דלת ביתו, בדק היטב שהשומרים ישנים בעמדות שלהם, העיף מעט לעבר השמיים הנקיים מכדורי האש הקטלניים ואז פרץ בריצת אמוק לעבר שטח הגידול החקלאי. הוא לא זכר מתי רץ כל כך מהר למשך כל כך הרבה זמן, לרגעים חשב שלבו יצא מבית החזה ויפול החוצה, או שמישהו ישמע אותו רץ, ישים לב אליו ויקרא בשמו, אבל זה לא קרה. כשהוא הגיע לחלקה, הוא הוציא מהר מאוד מכיסו את חפירה קטן ועושה גומה קטנה באדמה. הוא הוציא מתוך הכיס שלו שני פוקדורים, אחד שהיה רשום עליו ופוריאון והשני רשום עליו סרפריור, הוא הכניס אותם עמוק לתוך האדמה וכיסה אותם בצורה מושלמת. מיד לאחר מכן הוא בדק את הסביבה, מנסה לראות אם מישהו מציץ עליו, משקיף או רואה. כשראה שהשטח פנוי, חזר למעבדה שלו, סגר את הדלת ונעל את הברית.
"שארכיאוס יסלח לי", אמר לעצמו, "אבל אסור שתהיה להם שום עזרה".
= = = = =
הקבוצה עשתה את דרכה ושטה באגם בכיוון ההפוך לעבר היציאה, כאשר יויו מוביל, תריף מאחוריו, סטון באמצע, אמה מאחוריהם, פטריק בין ידיה ושון במאסף מזכיר כל כמה שניות לאלה שנמצאים בין החיים לא להביט לאחור.
אמה: "תגידו, עכשיו כשאנחנו חוזרים לכפר, יש לנו לאן לחזור?"
יויו: "מה הכוונה?"
אמה: "ארכיאוס הצליח לתקוף את היסוי?"
יויו התכוון להסתובב אליה ולהסתכל לה בתוך העיניים, אבל מישהו מאחור נתן לו סטירה מצלצלת ומנע את זה ברגע האחרון. "מה? לא הרשיתי לך לגעת בי! מה זה השטויות האלה בכלל? ואיך היא יודעת שארכיאוס תוקף את היסוי אם היא נמצאת פה 1,000 שנה?" אף אחד לא ענה לו.
אמה: "אז הוא תקף או לא?"
יויו המעוצבן חשב על כל הסיפורים שרוברט סיפר לו בזמן שהותם בכפר, על הערים סדום ועמורה ועל אשת לוט, והתעצבן שהוא לא יכול לבדוק מי זו, או מה היא בכלל, אולי זו בכלל ג'ול מחיים קודמים? אולי זו בכלל אשתו של פרסיבל? או שמא זה בכלל פוקימון? או רוח רפאים? הוא התעצבן ולסוף אמר – "כן, הבן אלף זונות תקף אותנו! למה את חושבת שאנחנו פה? הופה הבריח אותנו!"
תריף התנשף בכבדות.
שון: "לא צריך להתרגז, אני בטוח שמי שזו לא תהיה – היא אסירת תודה שאתה מוציא אותה מפה, וגם אני אחי".
"וגם פטריק", אמר סטון.
אמה: "ומיו כבר הספיק להופיע?"
"אינעל רבאק של העולם!" התעצבן יויו והיכה את המים עם המשוט המאולתר שלו. "זה אשכרה מבחן אש שאני עובר פה!"
סטון: "הכל בסדר, אנחנו עוד מעט מגיעים ותוכל להסתכל עליה כמה שתרצה".
תריף כבר השמיע קולות לא אנושיים וחייתיים.
שון: "אני אומנם לא מאלה שאסור להם להביט אחורה, בעיקר כי אף אחד לא יושב מאחורי, אבל ממה שאני רואה בחשיכה הזו, מי שיושבת לפני נראית אנושית לחלוטין, אז תירגעו".
"אבל איך היא יודעת כל כך הרבה דברים? ולמה שמיו יופיע?" שאל יויו, מתחנן לפיסת מידע.
"אני יודעת הרבה דברים, יונתן", אמרה אמה בקול שונה, הפעם יצא לה קול של זקנה.
יויו בלע את הרוק שלו, נבהל ועצר את נשימתו.
"קרה משהו?" שאל סטון.
"היא יודעת את השם שלי", אמר יויו.
"איך היא יודעת את השם שלך?" שאל שון.
"אני לא יודע, מעולם לא סיפרתי אותו לאדם", אמר יויו.
הקולות שתריף השמיע כבר היו מפחידים והסירה רעדה בלי סוף.
"וזורוארק חיה או מתה?" היא שאלה הפעם בקול המבוגר שלה, ותריף מרעיד את הסירה בכל הכוח, מטלטל אותה מצד לצד, מאיים כמעט להפוך אותה, ויויו נושך את הלשון, מנסה להתמקד במה שמופיע לפניו. הפעם החליט לא לתת שום התייחסות למה שהיא אומרת ולמה שההוא עושה.
"אתה תכשל", היא אמרה לבסוף.
"אני לא! אני לא! אני לא!" הוא כבר העלה דמעות של תסכול והאצבעות שלו חתכו את הבשר החי מהעוצמה שהאגרופים שלו היו סגורים בהם.
אמה: "שום קסם לא יציל אותך הפעם, יונתן".
שון: "אל תקשיב לה".
סטון: "היא רק בוחנת אותך".
אמה: "הלכת לקסמים כי אתה לא מוצלח בשום דבר אחר".
תריף קפץ על הסירה והתחיל לחבוט בחלק התחתון שלה, מקשה עליהם להתקדם.
אמה: "ארכיאוס ינצח, מיו יפסיד ואתה תצטרף אלי כאן ל1,000 שנים הקרובות".
יויו צרח את נשמתו בכל הכוח, מנסה להשתיק את הרעשים, את ההאשמות ואת המילים.
סטון: "אני רואה את האור בקצה המנהרה".
שון: "עוד מעט הגענו ואז תוכל להסתובב ולראות אותה".
לבסוף אמה אמרה: "אני לא באה איתך, יונתן, אני כבר שם. דרך צלחה".
אור לבן הקיף את הסירה, כיסה אותה מכל עבר והם חצו לעולם החיים.
= = = = =
כל תושבי בירדיה התרכזו לצפות בקרב, כאשר אנשי הציפור הבוגרים יצרו עיגול סביב מגרש הלחימה, הגוזלים צפו מהעצים והנשים יכלו לצפות בקרב מהדיר שלהם, תודות לעזרתו האדיבה של הראל שמצא בסמארטפון שלו אפליקציה שמזכירה את הפעולה של מקרן שהקרין את מה שהטלפון של עומר צילם.
מוניקה השתמשה בכל הפוקימונים שלה – אינטיליאון זוהר, ליליגאנט ומורקרו ואילו עומר והראל השתמשו באבסול, אמבריאון ומונפרנו.
היה ברור שתושבי בירדיה נקרעים בין הרצון שלהם לראות את מוניקה מפסידה לבין הרצון שלהם לעודד ציפור אצילית כמו מורקרו. מנגד, זקן השבט מהר מאוד הכתיב את אופן האהדה בכך שאמר – "חברים, זה שיש לה ציפור לא משכיח מאיתנו שהיא בסך הכל נקבה פשוטה, וגם! יש לה זוחל!"
אינטילאון של מוניקה שינה צבעים בתגובה לכך.
"אל תיתן לפרימיטיביים האלה להשפיע עליך", אמרה מוניקה ושלחה את הפוקימונים שלה להילחם.
"שמע, עומר, אני יודע שאתה בן של מנהיג שבט פנינה ובטח אתה וגם מוניקה מוכשרים מאוד בכל מה שקשור לקרב, אם לומר לך את האמת, אני לא ממש כזה, אז אם לא איכפת לך לחפות עלי ואני אדאג לך בדרכים אחרות", אמר הראל בשקט לעומר.
"איזה דרכים", אמר עומר ובחן את אחותו. הוא לא התכוון להפסיד בקרב מרצונו החופשי, גם אם זה אומר לשחרר נשים לחופשי. הכבוד האישי שלו, הכישורים שלו כמאמן, היכולת שלו כגבר והתחושת המסוגלות שלו עמדה פה למבחן.
"אני קורא אנשים, דפוסי התנהגות ואני חושב שיש לי כמה טריקים שיכולים לעזור לך, כלומר – לנו, להשיג יתרון על מוניקה, כלומר – על אחותך", ענה לו הראל.
"אני פתוח לכל הצעה", אמר עומר ושלח את מונפרנו שלו לתקוף עם גלגל אש את ליליגאנט.
"תכבה את המתקפה, אינטליאון", אמרה מוניקה וכך היה.
כל אנשי בירדיה צייצו בוזים מחרישי אוזניים ברגע שאינטליאון זז ועד שהוא הפסיק לנוע.
"תקשיב, היא נלחמת בצורה… איך נקרא לזה? יצירתית! זה אומר שהיא משתמשת בשטח, בתנאי מזג האוויר, ביריבים, בכל מה שיש לה לטובתה. מבין?" שאל הראל.
"כן, תתקוף, שאבסול שלך לא סתם יעמוד שם", אמר עומר.
"אבסול, ברק על מורקרו", אמר הראל בצורה חטופה וחזר להסביר לעומר את האסטרטגיה שלו.
הברק נורה מהגוף של אבסול והתקרב לעבר מורקרו. בתגובה לכך, אנשי בירדיה שלא אהבו לראות ציפורים מותקפות בכלל וברקים נורים להם בפרט, קרקרו בפחד ונופפו בכנפיים שלהם למחאה, ולבסוף נרגעו כשראו שליליגאנט סופגת את המתקפה במקומו, ומצילה אותו.
"יש לה את כל הקשת הסוגית", אמר לבסוף עומר.
"מה הכוונה?" שאל הראל.
"לא משנה באיזו מתקפה נתקוף, היא מסודרת", ענה עומר.
"אתם מחליטים לפרוש?" צעקה מוניקה מהעבר השני של המגרש.
"לא", ענו עומר והראל בו זמנית.
= = = = =
טל וליו הלכו ביערות הירוקים של פארק היורה, מפלסים את דרכם אל המרכז הראשי, במטרה לעדכן את האמונד על ההתפתחויות האחרונות, ואולי גם כדי לקבל ארוחה טובה, מקלחת הגונה ושינת לילה מתוקה. לראשונה בחייהם הם לא הרגישו פחד כלשהו, משום שלפניהם ריחף לו אנון שידע הכל ומאחוריהם פסע באיטיות קרוקוגאטור שתפקד בלי ידיעתו כשומר הראש שלהם.
"אוי, לא", אמר ליו.
"מה קרה? נקרעו לך המכנסיים?" שאל טל, "כי לי זה קרה כבר לפני 5 ק"מ".
"לא, איבדנו מישהו", ליו הגיב בחזרה.
טל לא ידע איך להגיב. אחרי כמה רגעים משהו לא התחבר לו – "איך אתה יודע?"
"אנון סיפר לי".
"הוא יודע מי זה?" שאל טל.
ליו: "לא, הוא יודע רק שמישהו מת".
טל המשיך ללכת, מנסה לחשוב על כל האנשים שהרכיבו את החבורה. הוא ידע שג'ול ופרסיבל הכי מוגנים, הם חזקים בטירוף ואין אף אחד שיכול לגבור עליהם. "לפחות זה לא פרסיבל וג'ול", אמר לבסוף.
הם המשיכו להתקדם עד שהגיעו למבנה הראשי, שם קיבל אותם האמונד בידיים פרוסות. "הכל הלך בסדר?"
"אממ… אהה… אתה יודע מה?!…" גמגם טל שלא ידע איך להסביר לו את המצב.
"הוא הרג לך את הטי-רקס", אמר ליו בלי טאקט.
"הוא מה?!?!" התפחלץ האמונד.
"הרג לך את הטי-רקס", חזר ליו על המשפט כאילו הוא מדבר על מזג האוויר.
"איך, איך? מה? מתי? מי? למה? מדוע?" האמונד לא ידע את נפשו מרוב צער.
"אני ממש ממש מצטער, דוקטור, אבל החבר שלנו מקולל והוא שלח את הדינוזאור שלך על שלי, ושלי התפתח ותקף אותו בחזרה ועל הדרך גם ריסק לו את הגולגולת ופצלח לו את הראש, ואכל אותו אחרי זה, ו… כן…"
"זה ממש צפוי", נשמע קולו של ד"ר איאן מלקולם שפסע אליהם ולחץ את ידם של ליו וטל.
"מה הכוונה?" שאל ליו באגביות שכזו.
מלקולם: "תורת הכאוס, אותה אני חוקר כל חיי, תמיד אומרת שמעשה גורר אחריו תגובה, ואין זה רנדומלי, לא, זה לא, הכל מחושב, הכל מקובע, הכל אפשרי, כמעט כמו שאין רע בלי טוב. אתם מכירים את זה?"
"אז הדינוזאור שלי ניסה לתקוף את שלו?" התחיל לומר האמונד.
"וקיבל את שלו", המשיך מלקולם. "על כל פנים, אני אשמח לבחון את הדינוזאור שלך. איך קראת לו?"
"זה פוקימון וקוראים לו קרוקוגאטור", ענה טל.
"מממ… נשמע כמו שילוב בין קרוקודייל ואליגטור", אמר מלקולם, ירד במדרגות וניגש ליצור הענקי, ליטף אותו מספר פעמים על הרגל וביקש ממנו לרדת לשכיבה. להפתעת כולם, הפוקימון עשה זאת. ד"ר איאן מלקולם התחיל לבחון לו את האישונים, אז הוא עבר לאוזניים, ולבסוף בדק לו את השיניים. "אתה יודע לספר לי מה הוא אוכל?"
"פוקימונים בעיקר", אמר טל ולא ידע לאן השיחה הזו מתקדמת.
מלקולם: "מממ… מעניין מאוד. ואתה חושב שהגודל שלו הוא נפוץ ליצורים האלה?"
טל: "לא, הוא הכי גדול שיש… מבני מינו הכוונה".
מלקולם: "מהזמן הקצר שאני נמצא פה על האי, למדתי דבר או שניים על זוחלים ואני יכול להגיד לך שקצב הגידול שלו מהיר, מהיר מדי אם אתה שואל אותי, וזה לא נותן לגוף שלו את האפשרות להתאקלם למצב החדש".
ליו: "מה זה אומר?"
מלקולם: "בעיקרון זה אומר שהפוקימון שלך נמצא במצב גסיסה תמידי".
טל נרתע לאחור: "מה?"
מלקולם: "כן, והייתי נותן לו… מה, שבועיים לחיות, אולי אפילו פחות".
טל: "אבל בטח אפשר לעשות משהו. אתם החייאתם פה דינוזאורים שלא היו חיים 50 מיליון שנה".
האמונד: "65 מיליון שנה".
מלקולם: "יש, וזה כבר נמצא בפעולה לפי מה שאתה מספר לי".
טל: "מה הכוונה?"
מלקולם: "הקרוקוגאטור הוא יצור אלפא, כזה שלא מוכן לחלוק את אהבת המאמן שלו, או את שטח הטרף שלו עם אף אחד אחר. הוא יצור גאוותן, חזק ודי גדול. זה אומר שבכל סיטואציה אחרת הוא היה אמור לטרוף את הדבר הזה שמרחף שם ליד ליו".
"האנון שלי?" שאל ליו בבהלה.
מלקולם: "א-הא, הניחוש שלי שהאנון שלך חלש מאוד, נכון?"
ליו: "כן, אבל זה רק כי הוא יודע מתקפה אחת".
מלקולם: "אני בספק".
טל: "מה הכוונה?"
מלקולם: "ראיתם פעם את הפוקימון האנון של ליו תוקף על אמת?"
טל: "פעם אחת כאשר כל האנונים התחברו למתקפה אחת, הם ניצחו פוקימון אגדי".
מלקולם: "ואני משער שפוקימון אגדי הוא גדול יותר, חזק יותר, אגדי יותר, כזה שפוקימון רגיל לא יכול להוריד… אמממ… זה רק מוכיח את הטענה שלי… אין לקרוקוגאטור את היכולת הפיזית, הפיזיולוגית והגנטית להחזיק את עצמו בחיים. מי שמחזיק אותו בחיים, וזוכה בתמורה לחיים שלו בחזרה, הוא אנון".
האמונד, טל וליו הסתובבו להסתכל על אנון, שרקד באוויר, חייך עם העין הבודדת שלו ואמר את שמו.
"זה נכון?" שאל ליו. האנון סימן כן.
טל התחיל להיות עצוב, הוא התקרב אל החיה הענקית שלו וליטף אותו בגבה. "אני מצטער, אתה ממש תחסר לי".
אבל ד"ר איאן מלקולם לא היה שותף לדעה הזו – "על מה יש לך להצטער? גידלת אותו? האכלת אותו? נתת לו אהבה? הבאת אותו מינקות לבגרות? זה מסלול החיים".
טל: "כן, אבל כשהוא היה ממש תינוק, אף אחד לא רצה אותו".
מלקולם: "אתה רצית אותו".
טל: "והוא היה מסוכן מאוד כשהוא התפתח".
מלקולם: "ובכל זאת לא זנחת או זרקת אותו".
טל: "ועכשיו הוא ימות".
מלקולם: "ולקראת זקנה אתה עדיין שם בשבילו, זו עבורי נקראת אהבה".
טל ניגב את הדמעה שירדה לו מהעין, לחץ את ידו של איאן מלקולם ואמר לו "תודה".
"אין על מה, ידידי".
"אתה יודע מה", נפתח האמונד את ידיו ומחא אותם אחת בשנייה. "אני לא יודע מה אתכם, אבל כשאני עצוב, אני תמיד מתנחם בגלידה מושחתת במיוחד. מה דעתיכם?"
= = = = =
"בוא נתמקד באינטילאון בלבד במתקפות שלנו", אמר הראל.
"בסדר מבחינתי", ענה עומר.
"אבסול, ברק על אינטיליאון", פקד הראל.
"תגני עליו, ליליגאנט", אמרה מוניקה בתגובה.
"חייבים להעסיק את ליליגאנט", אמר עומר.
"מתקפה משולשת?" הציע הראל.
"ברק על אינטליאון", אמר הראל לאבסול.
"מונפרנו, להביור על ליליגאנט! אמבריאון, קרן בלבול על מורקרו", עומר הורה לפוקימונים שלו.
"חילוף מקומות", אמרה מוניקה, וכך הברק פגע בליליגאנט ולא עשה לה נזק, הלהביור פגע באינטליאון ולא עשה לו נזק ומורקרו התחיל להתעופף בעיגולים מעל כולם, משתגע מהבלבול שלו.
"אני לא יודע מה לעשות", אמר הראל, "היא קשה לקריאה".
"אני יודע מה לעשות", אמר עומר וחייך, "אתה מוכן להלוות לי את הפוקימון שלך לרגע?"
"כן, אחי, מה שתרצה, אבסול, תקשיב למה שעומר אומר לך, בסדר?"
הפוקימון הנהן בראשו. כולם היו בציפייה.
עומר הוציא מעיין קריסטל מהכיס שלו, וענד אותו סביב הצוואר של אבסול, אחר כך הוא זרק קריסטל אחר לעבר הראל ואמר לו – "תחשוב על כמה אתה אוהב את הפוקימון שלך". שום דבר לא קרה.
"אתם בסדר שם?" שאלה מוניקה, "כי אני מחכה שתתקפו כמו שצריך לפני שאתחיל".
"למה אתה לא מתמקד באהבה שלך כלפיו?" שאל עומר והיה קצת עצבני.
"הוא לא כזה אהוב עלי", אמר הראל.
"מה?" התרעם עומר. "ברור שכן!" ולפני שמישהו ידע מה קרה, אינפרנו תקף את אבסול.
"מה אתה עושה?" שאל הראל ברוגז.
"עכשיו דמיין את החיים שלך בלעדיו, שאני הורג לך אותו ושאין לך יותר פוקימונים", אמר עומר.
אור חלש התחיל לבקוע מהקריסטלים.
"תחשוב על הפעם הראשונה שפגשת אותו", צעק עומר וכבר היה עצבני רצח.
הראל עצם את עיניו, הוא היה ילד קטן, הוא ראה את חייו עוברים לפניו – אבסול מופיע, משפחתו זורקת אותו מהבית, אבסול מופיע, הוא מתפטר מצוות רוקט, אבסול מופיע, הוא נאלץ לחיות ברחוב, אבסול מופיע, הוא כמעט ולא התקבל לצוות מגמה.
"אתה איתי?" שאל עומר ושלח את מונפרנו לתקוף את אבסול שוב.
"כן", ענה הראל. "אבסול היה איתי בכל הרגעים הקשים בחיים שלי, הוא היחיד שנתן בי אמון, היה שם ותמך בי". האור של הקריסטלים התחזק והפך למסנוור במיוחד. כל מי שהיה שם, מוניקה, הראל, עומר, כל הבירדיאנים, כולם כיסו את העיניים שלהם וכשהם פתחו אותם, מגה אבסול הופיע מולם.
עומר: "ברק על שלושתם".
הברק נשלח, ליליגאנט ניסתה להגן על אינטליאון, מורקרו עדיין חג באוויר, רחוק מהישג ידו של הברק וכך יצא שרק אינטליאון נפגע מהמתקפה. הבירדיאנים מחאו כפיים לראות את הזוחל נפגע. להפתעת מוניקה, הפוקימון שלה איבד את ההכרה.
"עכשיו אתם תשלמו על זה", היא אמרה בשקט.
= = = = =
"אז מה עושים עכשיו?" שאל ריי את רוברט בזמן שהם טיילו בטיילת של אילת.
"לא יודע", ענה רוברט.
"מעניין מה זה", אמר ריי וניגש לעצם בלתי מזוהה שריחף 2 מטר מעל האדמה.
הם ניגשו אליו, הסתכלו עליו ובחנו אותו.
"אולי זו הדרך שלהם לצלם את הרחובות? לתעד מקרי פשיעה?" שאל רוברט.
"זה הוסו", ניגש אליהם ילד קטן ששמע את השיחה ביניהם.
"הוסו?" שניהם שאלו בתגובה.
"פוקימון שיכול להעיף אותך ממקום למקום", ענה הילד.
"אולי הוא יכול להעיף אותנו בחזרה להיסוי?" שאל ריי את רוברט.
"אני בספק", ענה רוברט ופנה לילד – "מה המקום הכי שווה לבקר אצליכם?"
"תל אביב, ללא ספק", אמר הילד.
"אז בוא ניסע לתל אביב", אמר רוברט והם שוגרו לשם.
כשהם הגיעו לעיר הגדולה, רעש והמולה קיבלו את פניהם, אנשים חלפו מולם בלי הפסקה, העיר הייתה עצומה בגודלה, היו שם לפחות 120 בניינים, והאנשים באו בכל מיני צבעים, גדלים וצורות. ילדה אחת עמדה בפינת הרחוב, פיצצה בלונים שעשתה עם המסטיק שלה ולידה עמד פוקימון כלב קטן, היא חילקה עלונים להולכים ולבאים.
"בוא", אמר רוברט וניגש לקחת עלון.
"מה זה?" שאל ריי.
"זה מסביר מה יש לעשות בעיר הזו", ענה רוברט – "אפשר ללכת למגדת עתידות, להחליף פוקימונים, להתחרות מול מנהיגת המכון, יש פה גם דוג'ו, יש פה שוק מסתבר, מזח שמוביל לים, אה ויש פה אזהרה לגבי תחמן שיושב 3 בניינים מאיתנו, מבקש מאנשים כסף תמורת פוקימון אגדי ונותן להם פוקדור ריק בתמורה".
אבל ריי לא היה שם לידו. הוא חזר אחרי כמה רגעים, פניו נפולות מעצב והוא אמר שהיה איזה אדם שהבטיח לו פוקימון אגדי אם הוא רק יתן לו 10,000 פוקידולרים ובסוף הוא קיבל פוקדור ריק. רוברט נענע בראשו בחוסר אמונה ואז התחיל להתקדם.
"לאן אתה הולך?"
"למרכז החלפות, אולי אמצא משהו טוב יותר מלוטאד".
הם הגיעו למקום וראו אולם ענקי ובו אלפי מכונות החלפה קטנות, לידיהם כיסא ובחלק מהמקרים ישב על הכיסא אדם שרצה להחליף את הפוקימון שלו. הם הסתובבו בין האנשים וראו פוקימונים מקנטו, מהואן, אפילו ממחוז ארקדיה, וכולם מוצעים להחלפה. בסוף רוברט ראה איזה נער צעיר, הוא שאל לשלומו והילד ענה – "שי".
"מה אתה מציע, שי?"
"אני מציע פייטינג לאמה", ענה הילד.
"זה פוקימון שהוא אופייני למחוז שלכם?" שאל רוברט.
שי: "כן, הוא מבוסס על משחק מחשב בשם פורטנייט, מכיר?"
ריי דחף את רוברט הצידה, התלהב ואמר – "אני מת על המשחק הזה!"
רוברט הציע לילד את לוטאד, שבחן אותו, בדק אותו, הרים אותו ולבסוף אמר – "בסדר".
שניהם הכניסו את הפוקימונים שלהם למכונה, שי קיבל את לוטאד, ואילו רוברט קיבל את פייטינג לאמה. "אין חרטות", אמר הילד וברח משם.
"מעניין מה הוא התכוון", אמר רוברט.
= = = = =
"מורקרו, תעיף את ליליגאנט לאוויר! ליליגאנט, מתקפת סערת עלים! מורקרו, תחזק את המתקפה בכך שתעזוב את ליליגאנט ותשתמש בסופת רוח", אמרה מוניקה בעוד הראל ועומר עמדו שם, אילמים, לסתות שמוטות, לא מעלים בדעתם מתקפה כזו מקורית.
המתקפה התמקדה באמבריאון שספג את המתקפה, סבל נזק רב, אבל לא התעלף.
עומר: "מונפרנו, להביור על ליליגאנט".
הראל: "יש לי תחושה רעה לגבי זה".
עומר: "מה הכוונה?"
הראל: "זו מוניקה, לא סתם עוד מאמנת וכעת אין לה הגנה מול אש, מה היא תעשה?"
עומר: "שום דבר".
המתקפה עפה לעבר ליליגאנט שנלקחה ועלתה באש.
עומר: "רואה?"
הראל: "אני עדיין לא משוכנע".
להפתעתם, חיוך ענקי נפרס על פניה של מוניקה.
"מורקרו, מתקפת מהירות על אבסול ועל מונפרנו, תעסיק אותם עם המהירות שלך! ליליגאנט, תכלאי את אמבריאון עם הגפנים שלך ופשוט תשתמשי בחנק!"
מורקרו עף במהירות שאפילו זקן השבט של הבירדיאנים לא ראה, מכה את אבסול פעם אחת ואז את מונפרנו, ואז חוזר חלילה. ובזמן הזה ליליגאנט שלחה את הגפנים שלה לעבר אמבריאון, כלאה אותו בתוכם ופשוט נעלה אותו בהם. ומאחר והם עדיין עלו על אש, הם היו סכנה בפני עצמם ואמבריאון נשרף עם האש שעומר עצמו שלח לזירת הקרב. לא עבר הרבה זמן ואמבריאון התעלף.
ליליגאנט התגלגלה על האדמה וכיבתה את האש בריקוד קטן.
רוב גוזלי בירדיה, כולל ראש העיר, מחאו כפיים כשהם ראו את תצוגת הקרב הזו.
הראל: "אמרתי לך".
עומר: "בסדר, אנחנו עדיין ב2 נגד 2 ואני עדיין גדלתי בבית של אבא שלי".
הראל: "מה זה אומר?"
עומר: "שלמדתי להילחם מלוכלך".
הראל: "אני לא חושב שזה יעבוד מולה".
עומר: "אחותי מוכשרת, אבל היא משחקת לפי החוקים. אני לא".
ליליגאנט כבר התחילה לרפא את עצמה באמצעות מתקפת החלמה.
הראל: "רואה? אפילו היתרון שהיה לנו עם השריפה של ליליגאנט הלך".
עומר: "סתום רגע ותן לי לחשוב. עומר נכנס פנימה לתוך האני העצמי שלו, הוא נזכר בכל הצרחות שהוא קיבל מאבא שלו, כל העלבונות, כל הפעמים שהכחיש שהוא הבן שלו, ואז הוא הסתכל על היריבים שלו, על מורקרו וליליגאנט, הוא חשב על אסטרטגיות אפשריות ואז הרעיון פשוט והכי מבריק עלה לו לראש – "תרתק את מורקרו".
"מבט מרושע!" פקד הראל. זה העמיד את מורקרו במקום ולא אפשר לו לעוף יותר. כל בירדיה צעקה בבוז.
"אש, כדור אש, התפוצצות אש, להביור, גחלת, התפרצות, ולפי הסדר הזה!" אמר עומר שהישיר מבט לעבר ליליגאנט שעמדה שם, מצפה למתקפה הבאה.
את המתקפה הראשונה היא בלמה, מהמתקפה השנייה היא התחמקה בצעד ריקוד מרשים, במתקפה השלישית כבר היה לה קשה לעמוד בה, את הרביעית וכל מה שבא אחריו היא ספגה אחת אחרי השנייה. כשהגיעה המתקפה האחרונה, ליליגאנט כבר ממזמן הייתה מחוסרת הכרה.
"זה לא פייר", צעק זקן השבט! "אתה אמור לתקוף פעם אחת בתור!"
"אתה לא אמור להיות בעדו?" שאלה מוניקה בתהמון, "מאחר וניצחון שלו ישאיר את הנשים כנועות".
"אה, כן", אמר זקן השבט כשהבין שנסחף.
"נשארנו רק אני ואתה מורקרו", אמרה מוניקה, "בדיוק הסיכויים שאנחנו אוהבים".
מורקרו קרץ למאמנת שלו ועף בסיבובים מעל היריבים שלו.
= = = = =
"אתה לא אוהב אותי", הטיחה ענת בצ'ארלי.
"מי דיבר בכלל על אהבה, אנחנו אפילו לא התנשקנו, איך אני אדע איך אני מרגיש כלפייך אם את כל היום חושדת בי, לא מאמינה לי ומאשימה אותי שאני מסתובב עם בנות אחרות?" הוא שאל בחזרה.
"אתה מגעיל אותי, לך אליה, אני יודעת שאתה רוצה את זה, קיבלת את הרשות שלי".
צ'ארלי: "ענת".
ענת: "אל תגיד אפילו את השם שלי".
צ'ארלי: "אז איך אני אמור לקרוא לך?"
ענת: "אל תקרא לי, ואל תפנה אלי ואל תדבר איתי, בסדר? לך לזונה הזו שלך!"
צ'ארלי: "היי, היא לא זונה, היא בת אדם והיא רק חייכה אלי כמה פעמים".
ענת: "ראיתי שגם אתה חייכת אליה".
צ'ארלי: "אז אסור לי לחייך? מה אני אמור לשאול אותך מתי לחייך ומתי לא? עוד שנייה תגידי לי גם מתי לנשום".
ענת: "מאז שעברנו לפה השתנית".
צ'ארלי: "בסדר, נמאס לי מזה!"
ענת וצ'ארלי היו באמצע ריב רציני אודות לימור היפה והם ניהלו ויכוח שלא רק לימור היפה שמעה, אלא כל תושבי תל אביב צפון שמעו, עד שרייס הגיע למקום והואיל בטובו להתערב.
"אפשר לעזור?" שאל.
"כן, תחנך את הפושטק הזה איך להתנהג בסביבת בנות", עקצה אותו ענת.
"פושטק? אתה ראית? היא קוראת לי פושטק!" התגונן צ'ארלי.
"אהבה היא זירת קרב", סיכם את זה רייס.
"מה?" אמרו ענת וצ'ארלי בהפתעה. לזה הם לא היו מוכנים.
"אתם לא מכירים את השיר? אתה גורם לי לבוא, ואז גורם לי לעזוב, למה אתה פוגע בי כל כך? זה יעזור לי לדעת, האם אני עומדת בדרכך לאושר, או שמא אני הדבר הכי טוב שהיה לך בחיים? האמן לי שאני לא יכולה אפילו להסביר את זה, אבל אני מכושפת על ידי האהבה שלך וקשורה אליך".
"לא, אני לא מכיר את השיר", התוודה צ'ארלי.
"זה שיר של הומואים?" אמרה ענת והמשיכה לעקוץ.
"כן, אבל לא רק שלהם", אמר רייס – "עכשיו בשיר היא אומרת שאהבה היא זירת קרב ועלינו להילחם על מה שאנחנו אוהבים, ואם לא מתגברים על מכשולים, אין באמת ניצחון ואין באמת אהבה. עכשיו, עם יד על הלב, אני אשאל כל אחד מכם שאלה אחת ותענו לי עליה בכנות. בסדר? אתם אוהבים אחד את השני?"
צ'ארלי הסתכל על ענת, חייך ואמר: "כן".
ענת קפצה עליו, בוכייה, מנשקת אותו בלי הרף, "גם אני אוהבת אותך", מיררה בבכי.
רייס נענע את ראשו בחוסר אמון ומלמל – "סטרייטים".
= = = = =
"מורקרו, אני רוצה שתעשה הצגה של התעופה שלך", אמרה מוניקה.
"מה לעזאזל?" אמר עומר.
"היא מתכננת משהו", אמר הראל.
מורקרו פרס את כנפיים, עף בשמיניות, עף בין העצים, עף לאחור, עף בלי לנופף בכנפיים שלו ובכל פעם שהוא עשה תרגיל כלשהו, תושבי בירדיה הסתכלו עליו בהערצה, מחאו לו כפיים ועודדו אותו.
"תהיה מוכן", אמר הראל.
"מוכן למה? היא סתם מבזבזת זמן", אמר עומר.
"לא נראה לי, היא משתמשת בהסחת דעה", אמר הראל.
"עכשיו, תקוף עם תעופה", אמרה מוניקה. מורקרו עף לשמיים ונעלם מטווח הראייה שלהם.
"זה הזמן שלנו לעשות משהו, מהר, תחשוב על משהו", אמר הראל.
"אבסול יודע חפירה?" שאל עומר וזיעה קרה עטפה את מצחו.
"לא", ענה הראל.
"אז הלך עלינו", אמר עומר ופשוט חיכה שהמתקפה תגיע, אבל בלבו הוא חיכה לרגע הזה, הוא ידע שאבסול לא יעמוד במתקפה, בעוד שמונפרנו יגיע לחלק השלישי והאחרון בכוח החיים שלו, מה שיגביר את המתקפה שלו, ואז הוא יוכל לבדוק באמת מי יותר חזק, הוא או אחותו.
המתקפה הגיעה, פגעה במונפרנו ועילפה את אבסול.
"עכשיו זה רק אני ואת, אחותי", אמר עומר.
"מסתבר שכך", ענתה מוניקה.
"אני הולך לנצח אותך", הצהיר עומר.
"לא אם אנצח אותך קודם", אמרה מוניקה.
"להביור", פקד עומר וזרנוק של אש נורה לעבר מורקרו שהתחמק ברגע האחרון מהאש.
"מתקפה מהירה".
"תן לו להגיע אליך ואז קרב קרוב".
מורקרו עף במהירות שיא לעבר מונפרנו, פגע בו, אבל אז ספג את סדרת האגרופים הכי חזקה שבוצעה עד כה בקרב, כל מכה הורידה את מורקרו לאדמה וגם לאחר שהוא ירד לאדמה, מונפרנו המשיך להכות אותו בלי רחם, עד שאפילו אנשי בירדיה עודדו את הציפור לקום ולהילחם. לבסוף המתקפה נגמרה, האבק התפזר ומורקרו נעמד בשארית כוחותיו על הרגליים. אנשי בירדיה צהלו!
"מתקפת תעופה", אמרה מוניקה ושוב מורקרו עף לשמיים ונעלם בין העננים.
"חפירה, תתחבא לו מתחת לאדמה".
"היי, חשבתי שאמרת שהפוקימון שלך לא יודע חפירה", אמר הראל.
"אופס… שכחתי", אמר עומר.
אבל למורקרו זה לא שינה, הוא ירד במהירות שיא, יצר חור ענקי באדמה ופגע במונפרנו בעודו מתחת לאדמה. כולם צהלו, אפילו זקן השבט, למראה המהלך הנפלא ורובם מחאו כפיים לעוד מתקפה נהדרת מאת הציפור האהובה עליהם. מונפרנו התעלף.
מוניקה התקדמה לעבר אחיה, הושיטה את ידה ללחיצה ובאה לומר לו – "כל הכבוד…"
אבל אז אור לבן בקע מתוך החור, מקור אנרגיה עצום יצא משם וכשהמחזה הסתיים, אינפרנייפ יצא משם, חזק מתמיד.
"אמרת משהו?" שאל עומר וחיוך ממזרי על פניו.
"צא משם, מורקרו", אמרה מוניקה.
אבל לפני שהיא הוציאה את המילים, עומר הורה: "אגרוף ברק", והמתקפה פגעה בול במטרה.
אנשי בירדיה כולם היו בנשימה עצורה, חיכו לראות מה יקרה, ולשמחתם מורקרו שרד את זה.
"פלייר בליץ'", אמר עומר, גם המתקפה הזו פגעה.
"למה את לא תוקפת", שאל אחד הגוזלים שירד מהעץ לעודד את מורקרו.
"כן, את סתם נותנת לו לנצח", אמר ראש העיר.
"תזיזי את התחת העצלן שלך כבר ותנצחי את הקרב, נקבה מסריחה", אמר זקן השבט.
אבל מוניקה עמדה שם ונתנה למורקרו שלה לספוג מתקפה אחר מתקפה, עד שהוא היה על סף עילפון. "סיימת?" שאלה את עומר.
"כן, עוד שנייה ואני מנצח אותך", אמר עומר.
"לא נראה לי", אמרה מוניקה.
"מה הכוונה?" שאל עומר.
"לא תהית למה אני משאירה את מורקרו אחרון? למה אני נותנת לו לספוג את כל המתקפות האלה? מה זה יוצר?" חייכה מוניקה את החיוך הערמומי שלה.
"אוי, לא", אמר הראל.
"אנשי בירדיה כולם מגויסים לצד שלי, הם בצד של מורקרו, מעודדים אותו, מעריצים אותו, רוצים בניצחונו, אפילו זקן השבט… אפשר לומר שהם בשישייה שלי עכשיו", הסבירה מוניקה.
"אוי לא על אמת", אמר הראל.
עומר הסתכל על מורקרו שעוד שנייה נופל, על אינפרנייפ שעומד מולו בכל הכוח, מוכן לתת את המכה המנצחת ועל אחותו שככל הנראה תלמד אותו שיעור בקרבות בעוד שנייה וחצי.
"ביט-אפ" (Beat up), אמרה מוניקה.
ואז כל הציפורים, כל תושבי בירדיה שצפו בקרב, כל אלה שהרגישו חלק כה אינטנסיבי מהקרב, יצאו למתקפה אדירה וכל אחד נתן את המכה שלו לאינפרנייפ המסכן. אפילו זקן השבט הוריד את הגלימה שלו, פרס את כנפיו ושיגר מתקפה עתיקה שלא נראתה כבר 100 שנה. לבסוף אינפרנייפ נפל.
= = = = =
"ווזי, אני רוצה שתשמרי על הנשים של המחוז, בסדר?" אמרה מוניקה.
הנקבה נישקה את ידיה של מוניקה לאות תודה ומאחוריה חיכו כל נשות בירדיה המשוחררות לעשות את אותו דבר.
"ואם הזקן עושה לך בעיות, אני רוצה שתשתמשי בו", אמרה מוניקה והוציאה את הפוקדור של מורקרו. "הוא התפתח אחרי הקרב, כעת הוא יכול לנצח כל אחד בכפר הזה ואמרתי לו שיקשיב רק לך".
"נקבה", צעק זקן השבט, "בואי את ואל תביאי איתך את שני הלוזרים האלה שלך!" צעק זקן השבט כשראה את הונצ'קרו יוצא מהכדור שמוניקה הביאה לווזי.
כשהיא לבסוף הגיעה אליו, הוא נעמד מולה, בדק אותה מהראש ועד הרגליים ואז אמר – "אני יודע שאנחנו באים מתרבויות שונות, אבל הקרב הזה… היכולות שלך… את כמעט כמו גבר", אמר זקן השבט.
"אני אקח את זה בתור מחמאה", אמרה מוניקה.
"אני רואה שהשארת את הפוקימון שלך מאחור", הוא אמר.
"זה כדי להגן על בני מיני", היא הסבירה.
"לא שצריך את זה, אבל אני יכול להבין את הדאגה שלך", זקן השבט אמר. "אבל עכשיו יהיה לך חסר פוקימון ואני רוצה לתת לך משהו בתור מתנת פרידה, יש לי פה פוקדור, אני רוצה שתקחי אותו".
"מאיפה יש לך פוקדור?" היא שאלה בבלבול.
זקן השבט: "טל השאיר אותו פה אחרי שעזב, אמר שאחרי שטייל בעולם, התחיל לאסוף פוקימונים חזקים, דחויים או כאלה שאף אחד לא רצה לטפל בהם, ואני יודע שאם יש מישהו בעולם הזה שיודע להתמודד עם האחד הזה, זו את".
להפתעתה הוא חיבק אותה ואז פנה ללכת.